קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

על לב של אבן ושלוש אימהות נטולות אימהות

על לב של אבן ושלוש אימהות נטולות אימהות –

נורית פלד אלחנן

(אם שכולה `שמאלנית רדיקלית`)
6/8/06


במאמרו בעיתון הבריטי INDEPENDENT (31.7.06)זועק רוברט פיסק על מותם של הילדים בכפר קאנא ואומר כי מי שאינו מזדעזע לנוכח הטבח הנורא שנעשה שם, מן הסתם במכוון, שהרי חיל האוויר הישראלי חוזר ואומר שהוא יורה למטרות מדויקות ומתוכננות היטב, הוא בעל לב של אבן.

אכן, בזמן האחרון נראה שהעולם כולו בעל לב של אבן אך בעיקר מזעזע לב האבן של שלוש האימהות שהתראיינו למוסף הארץ ביום חמישי האחרון, ולב האבן של יצחק פרנקנטל, מייסד חוג ההורים השכולים הישראלי -פלסטיני למען שלום, פיוס וסובלנות, שפרסם ביום ה` בבוקר הודעה בעשרות אלפי דולרים התומכת ב`מלחמה`.

בעלי לב אבן הם הסופרים עמוס עוז וא.ב. יהושוע ובעלי לב אבן הם כל מי שמתענגים על שובם לחיק הקונצנזוס וההערצה האירוטית ל`בחורינו הגיבורים`. שלוש האימהות שהתראיינו משתפכות על `כמה הוא היה יפה במדים` כשהן מדברות על ילדיהן שמתו על מזבח המגלומניה של אריק שרון בלבנון, או שנשארו חיים על מנת להמשיך ולהיות יפים במדים גם היום, כשהם טובחים ללא רחם בילדים ובנשים חסרי אונים כדי לשרת את מפגן הגבריות של אהוד אולמרט ועמיר פרץ, ואת תאוות ההרג וההרס של הרמטכ`ל. האימהות מצטנפות בחיקו החם והיוקד של צבא הכיבוש לישראל, ומדמיינות כיצד הוא מציל אותנו מאפשרות של `שחיטה` אם לא נגן על עצמנו.

מי האם בישראל שתקום ותפקח את עיני האימהות והאבות השכולים חסרי הלב ותאמר להם שאף אחד לא יפה במדים? אף אחד לא נחמד ב`מדי הברוטליות`. מי האם שתקום ותאמר להם כי טובחי הילדים, המחריבים, השורפים, בניכם היפים הם ולא אחרים, ה`אפרוחים` שלכם, ה`יהלומים` שלכם. ילדיכם שהתחנכו במשך כל שנות בית הספר להטרופוביה, לשנאת הזר, לפחד מתמיד מן האחר ולאי-ראיית השכנים אלא כ`בעיה שיש לפתור` (ראה בר-נביא המאה העשרים). ולא סתם שוחטים הם ילדיכן, לא סתם טובחים, אלא בתמיכתה הנרגשת של אמא, בתמיכתו המלאה של אבא. בתמיכת כל העם הזה, העם היחיד שמותם של ילדים נכים אינו מזיז לו שריר אחד בגבה. עם שנוהר אחר רמטכ`ל שאינו חש דבר זולת קליק בכנף כשהוא מפיל פצצות על משפחות שלמות וכותש אותן למוות. איזו מילה גברית ומרטיטה היא המילה לכתוש. כמה טוב לכתוש `אותם`. את מי בדיוק כותשים? זה לא ברור, לא לשלוש האימהות ולא לאף אחד אחר, רק התחושה קיימת, שהכתישה מרגיעה איכשהו את הפחד הנורא מן האחר, מזה שמעבר לגבול.

`אני היום חווה חוויה של שחיטה. יותר מאי פעם אני יודעת שאם צה`ל יחטוף וירוס למחרת לא תהיה מדינת ישראל`. אומרת אחת האימהות, ומעלה במילה שחיטה את כל מה שהחדירו לנו במשך כל השנים עם `על השחיטה` של ביאליק.


אבל צהל לא `יחטוף וירוס` כי צהל כבר מוכה וירוסים, בדיוק כמוכן, וירוסים שהמדען ריצ`רד דוקינס כינה `וירוסים של המוח`, וירוסים שעוברים ממוחם של מבוגרים למוחם הרך של ילדים, ומעבירים להם את שתי המחלות הקשות ביותר של האדם: הרצון לנקמה אינסופית והצורך לשים תוויות על אנשים על מנת שלא לראותם כבני אדם אלא כקבוצות מאיימות. הוירוסים הללו, טוען דוקינס, משעבדים את כל המערכת לטובתם, כמו וירוסים של מחשב. הוא כתב זאת בקשר לדת הקתולית, אבל זה ההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו בהקשר לשלוש האימהות, לפרנקנטל וליתר המתענגים על החורבן והששים אלי קרב. וירוס הפחד מפני הזולת, וירוס שיכרון החושים למראה האש המאכלת בתים שלמים על יושביהם, וירוס ההערצה למדי-הברוטליות, לכוח. רק הוירוסים הללו יכולים להסביר את השאננות ושבעות הרצון של אזרחי ישראל למראה הגופות הקטנות היורדות אל ממלכת הילדים המתים הגדלה והולכת תחת רגלינו, מצטרפות לגופות ילדינו-אנו שמתו לקולות צהלת הקרב ועל מזבח תאוות הנקם של המבוגרים שהיו אמורים להשגיח עליהם ולחנכם לשלום. `לי כבר יש תחושה של אין מוצא. אני מבינה שרוצים אותנו בים. מה שלא נעשה רוצים אותנו בים`, קובלת אורנה שמעוני. ואינה עוצרת לחשוב מי בעצם מוביל אותנו אל הים המפחיד הזה?


`זו מלחמה קיומית. מלחמה על החיים האמיתיים שלנו.` אומרת אחת האימהות. בזה את צודקת. זוהי אכן מלחמה קיומית. ממשלת ישראל, שאין כמעט אחד מבין חבריה שאינו מצוי בחקירה משטרתית זו או אחרת, על שוחד, על גניבה או על הטרדה מינית, ממשלת עבריינים-לכאורה זו, שכולכם ששים לתמוך בה ולהתרפק עליה, אכן מביאה אותנו לאבדון. ביצר הבלתי נשלט של בכיריה להפגין את אונם הם משלחים במכות מחץ את כל הזרעים – זרעינו – ומשחיתים אותם לריק. לא את זרעיהם אימהות יקרות הם משחיתים, את זרעינו. כן, זו מלחמה על הבית, אך מי הורס את הבית אם לא חבורת נהנתנים זו?

`ולכן אני מרגישה שלמרות הכאב הנורא המלחמה הזאת היא צודקת והכרחית ונדרשת כדי להגן על החיים שלנו. ולכן אני חושבת שגם כאשר אנחנו מפנים מאות אלפים מבתיהם בלבנון זה לא רק נכון, זה מוסרי`. מי בדיוק מפנה `מאות אלפים` מבתיהם?? ולאן מפנים אותם? ולמה הם לא מתפנים? האם הם אוהבים למות? או אולי אי- התפנותם היא חלק מהתעמולה ( מילה שתמיד מצטרפת לערבים אצלנו) של החיזבאללה? ולמה את אומרת `למרות הכאב הנורא` במאמר מוסגר? האם הכאב הנורא על מותם של ילדים אינו ראוי להוות משפט שלם כשהוא יוצא מפיה של אם? לא, כי הרי מדובר בילדים של אחרים? ומה בדיוק מוסרי כאן? האם יש עוד מוסר במדינת ישראל? מי מגלם אותו? מיהי הדמות המוסרית המובילה את העם קשה הלב הזה? אולי ילדיכן המתים, שהסברתן להם- אימהות נטולות אימהות - כי עליהם להקריב את חייהם למען צבא הכיבוש והרשע.

קולן של שלוש האימהות אינו קול אימהי. הוא קול של אימהות מעוותת, אבודה, מבולבלת וחולה. האם היהודייה, אמא קוראז`, שמגינה על ילדיה בכל כוחה, האם שלא תוכל למצוא נחמה ומזור במות ילדיה של אם אחרת, נעלמה מארץ היהודים. נעלמה ואיננה.



נורית פלד-אלחנן ירושלים 1.8.06
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

שייח ג`ראח - עוצרים את הגירוש
נשים עושות שלום - עומדות במאות צמתים
היום (ה`) הפגנת הבדואים בבאר שבע