קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הטור של אורי אבנרי : עם הפנים למכה

גוש שלום
17/02/07
http://www.avnery-news.co.il/hebrew/index.html


האם צריך אינדיאני להכיר בזכותה של ארצות-הברית של אמריקה להתקיים?


שאלה לעניין. ארצות-הברית הוקמה על-ידי אירופים שפלשו ליבשת לא להם, השמידו את האמריקאים המקוריים (ה`אינדיאנים`) במבצע ממושך של רצח-עם, והעבידו בפרך מיליוני עבדים שחורים שנחטפו באפריקה באכזריות נוראה. שלא לדבר על מעשים כיום. האם צריך אינדיאני - או מישהו בכלל - להכיר בזכות קיומה של מדינה שכזו?

אבל איש לא שואל. לארצות-הברית לא איכפת כהוא זה אם מישהו מכיר בזכותה להתקיים או לא. היא גם לא מציגה דרישה כזאת למדינות ולתנועות שהיא מקיימת איתן יחסים.

מדוע? מפני שזוהי דרישה מגוחכת.

אז טוב, ארצות-הברית קיימת יותר זמן מאשר מדינת-ישראל, והיא גדולה וחזקה ממנה. אבל גם מדינות שאינן מעצמות-על אינן מציגות דרישה כזאת. ההודים, למשל, אינם נדרשים להכיר ב`זכותה של פאקיסטן להתקיים`, למרות שהמדינה הפקיסטנית קמה באותו הזמן כמו מדינת-ישראל (ומבוססת כמוה על בסיס אתני-דתי).

אז מדוע נדרש חמאס `להכיר בזכותה של ישראל להתקיים`?

כשמדינה `מכירה` במדינה, זוהי הכרה פורמלית, הכרה במציאות קיימת. אין בה הסכמה אידיאולוגית. ברית-המועצות לא נדרשה להכיר בזכותה של ארצות-הברית להתקיים כמדינה קפיטליסטית. להיפך, ניקיטה כרושצ`וב הבטיח בשעתו `לקבור אותה`. ארצות-הברית בוודאי שלא הכירה מעולם בזכותה של ברית-המועצות להתקיים כמדינה קומוניסטית.

אם כן, מניין צצה הדרישה המוזרה הזאת כלפי הפלסטינים? מדוע עליהם להכיר בזכותה של מדינת-ישראל להתקיים כמדינה יהודית?

אני פטריוט ישראלי, ואינני מרגיש שאני זקוק להכרה מצד מישהו בזכות-הקיום של מדינתי. אם מישהו מוכן לעשות איתי שלום, בגבולות ובתנאים שייקבעו במשא-ומתן, זה מספיק לי בהחלט. את הוויכוח על ההיסטוריה, האידיאולוגיה והתיאולוגיה אני מוכן להניח להיסטוריונים, לפרופסורים ולאנשי-דת.

יתכן שאחרי 60 שנות קיום המדינה, ואחרי שהפכנו למעצמה אזורית, אנחנו כל-כך לא בטוחים בעצמנו שאנחנו זקוקים שוב ושוב לאישור זכות קיומנו - וזאת דווקא מצד עם שאנחנו שולטים בו שלטון מוחלט כבר 40 שנה. ואולי זו המנטליות של הגטו שעדיין נטועה בנו עד כדי כך.

אבל הדרישה המוצגת עכשיו לממשלת-האחדות הפלסטינית רחוקה מלהיות כנה. יש לה מטרה פוליטית כפולה: (א) לשכנע את הקהילה הבינלאומית שלא להכיר בממשלה הפלסטינית העומדת לקום, ו(ב) להצדיק את סירובה של ישראל לנהל איתה משא-ומתן לשלום.

האנגלים קוראים לזה `דג מלוח מעושן`: אדם בורח מורח את הדג המסריח על האדמה כדי לבלבל את חוש-הריח של הכלבים הרודפים אחריו.

בצעירותי נהגו להגיד אצלנו: `הנשק הסודי שלנו הוא הסירוב הערבי`. בכל פעם שמישהו היה מציע הצעת-שלום, סמכנו על הערבים שיגידו `לא`. אמנם גם ההנהגה הציונית התנגדה לכל הצעת-פשרה שהייתה עלולה להקפיא את המצב הקיים ולעצור את תנופת ההתפשטות של המפעל הציוני. אבל המנהיגים הציוניים נהגו להגיד `כן` ו`ידנו מושטת לשלום` - וסמכו על הערבים שידחו את ההצעה.

זה הצליח במשך מאה שנה, עד שיאסר ערפאת טרף את הקלפים, הכיר בישראל וחתם על הסכם-אוסלו. נקבע בהסכם שהמשא-ומתן לקביעת גבולות-הקבע בין ישראל ופלסטין צריך להסתיים ב-1999. אבל עד היום המשא-ומתן הזה אפילו לא התחיל. ממשלת-ישראל מנעה זאת מפני שלא הייתה מוכנה בשום פנים לקבוע גבול סופי. (ועידת קמפ-דייוויד לא הייתה משא-ומתן אמיתי - אהוד ברק קרא לה בלי שום הכנה, הכתיב לפלסטינים תנאיםת וכשלא התקבלו קטע את ההידברות.)

אחרי מות ערפאת, הסירוב נעשה יותר ויותר קשה. ערפאת תואר תמיד כטרוריסט, רמאי ושקרן. אבל אבו-מאזן התקבל בכל העולם כאיש ישר, המבקש באמת ובתמים להגיע לשלום. למרות זאת הצליח אריאל שרון למנוע כל משא-ומתן איתו. `ההתנתקות החד-צדדית` הייתה אחת הדרכים לכך. הנשיא בוש תמך בו בשתי ידיו.

שרון לקה בשבץ, ובמקומו בא אהוד אולמרט. ואז קרה משהו שגרם לצהלה בירושלים: הפלסטינים בחרו בחמאס.

איזה יופי! הרי גם אמריקה וגם אירופה הגדירו את חמאס כארגון-טרור! חמאס הוא חלק מציר-הרשע השיעי! (הם לא שיעים, אבל מי שם לב!) חמאס אינו מכיר בישראל! חמאס מנסה לחסל את אבו-מאזן, איש-השלום הדגול! ברור שעם חבורה כזאת אין צורך ואין טעם לנהל משא-ומתן על שלום וגבולות.

ואכן, ארצות-הברית וגרורותיה באירופה מחרימות את הממשלה הפלסטינית ומרעיבות את הציבור. מדינות אלה העמידו שלושה תנאים להסרת המצור: (א) שהממשלה וחמאס יכירו בזכותה של מדינת-ישראל להתקיים, (ב) יפסיקו את `הטרור` ו(ג) יתחייבו למלא את כל ההסכמים שאש`ף חתם עליהם.

לכאורה - סביר, למעשה - ההפך מזה. מפני שכל התנאים האלה הם חד-צדדים בהחלט:

(א) על הפלסטינים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים (ללא הגדרת גבולותיה, כמובן) אבל ממשלת-ישראל אינה נדרשת להכיר בזכותה של מדינה פלסטינית להתקיים (תוך הגדרת גבולותיה).

(ב) על הפלסטינים לשים קץ ל`טרור`, אבל ממשלת-ישראל אינה נדרשת להפסיק את פעולותיה הצבאיות בשטחים הפלסטיניים ואת ההתנחלות. זה אמנם נדרש ב`מפת-הדרכים`, אבל האמריקאים וכל השאר מתעלמים מזה.

(ג) פלסטינים צריכים להתחייב למלא את כל ההסכמים, אבל שום התחייבות כזאת אינה נדרשת מממשלת-ישראל, שהפרה כמעט את כל סעיפי הסכם-אוסלו. בין השאר: לפתוח `מעבר בטוח` בין הגדה ועזה, לבצע נסיגה שלישית מהשטחים, להכיר בכך שהגדה והרצועה הן יחידה אחת, ועוד ועוד.

מאז שחמאס הגיע לשלטון, הכירו ראשיו בצורך להתגמש. הם ערים מאוד להלכי-הרוח בקרב עמם. הציבור הפלסטיני משתוקק לקץ הכיבוש ולחיי שלום. לכן, צעד אחרי צעד, התקרב חמאס להכרה בישראל. תפיסתו הדתית אינה מאפשרות לו להכריז על ההכרה בפה מלא (כשם שהתפיסה היהודית הפונדמנטליסטים קובעת: `לזרעך נתתי את הארץ הזאת.`) אבל הוא עשה זאת בעקיפין. צעדים קטנים, מהפכה גדולה.

חמאס הודיע על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 - כלומר: לצד מדינת-ישראל, ולא במקומה. (השבוע הודיע קדורה פארס שוב שחאלד משעל קיבל זאת.) חמאס מסר לאבו-מאזן ייפוי-כוח לנהל את המשא-ומתן עם ישראל, והתחייב מראש לקבל את הכרעת העם הפלסטיני במשאל-עם אם יושג הסכם. אבו-מאזן דוגל בפה מלא בהקמת מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל, בגבולות הקו הירוק, ואין שום ספק שאם יושג הסכם, הרוב העצום בציבור הפלסטיני יאשר אותו.

בירושלים התחילו לדאוג. אם זה יימשך כך, עוד יכול העולם לקבל את הרושם שחמאס השתנה, ואז לבטל - רחמנא ליצלן - את המצור הכלכלי שהוטל על הציבור הפלסטיני.

עכשיו בא המלך הסעודי ומשבש את תכניותיו של אהוד אולמרט עוד יותר.

באירוע מרשים, מול קודש-הקודשים של האיסלאם, שם המלך קץ למאבק-הדמים בין המנגנונים הפלסטיניים וסלל את הדרך להקמת ממשלת-אחדות. חמאס התחייב לכבד את כל ההסכמים של אש`ף עם ישראל, ובכלל זה הסכם אוסלו, המבוסס על ההכרה ההדדית של מדינת-ישראל ואש`ף, כנציג העם הפלסטיני.

המלך חילץ את העניין הפלסטיני מידי איראן, אליה פנה חמאס מחוסר-ברירה, והחזיר אותו לחיק המשפחה הסונית. מכיוון שסעודיה היא בעלת-הברית העיקרית של ארצות-הברית בעולם הערבי, מכניס המלך את העניין הפלסטיני לחדר הסגלגל של הבית הלבן.

בירושלים קמה בהלה גדולה: מכל הסיוטים, זהו הגרוע ביותר: הפחד שמא תיפגע התמיכה המוחלטת של ארצות-הברית ואירופה במדיניות הישראלית.

הבהלה מצאה ביטוי מיידי: `מקורות מדיניים` בירושלים הודיעו שישראל דוחה את הסכם-מכה מכל וכל. אחר-כך באה מחשבה שנייה. שמעון פרס, אמן ותיק של שיטת `כן-אבל-לא`, שיכנע את אולמרט לסגת מה`לא` הגלוי ולהחליף אותו ב`לא` מוסווה. לשם כך הוצא מהמקרר הדג המעושן.

לא די בהכרת החמאס בישראל למעשה, אלא יש לעמוד על `הכרה בזכותה של מדינת-ישראל להתקיים`. לא די בהכרה פוליטית, דרושה הכרה אידיאולוגית. על פי אותו ההיגיון אפשר גם לדרוש שחאלד משעל יצטרף לתנועה הציונית.

מי שחושב שהשלום חשוב לישראל יותר מהתפשטות והתנחלות, צריך לברך על השינוי בעמדת החמאס - הכלול בהסכם-מכה - ולעודד אותו להמשיך בכך. המלך הסעודי, שכבר שיכנע את ראשי כל המדינות הערביות להכיר בישראל תמורת הקמת המדינה הפלסטינית בגבולות הקו הירוק, ראוי לברכה מיוחדת.

אך מי שמתנגד לשלום מפני שהוא ישרטט גבול סופי למדינת-ישראל, יעשה את הכול כדי לשכנע את האמריקאים והאירופים להמשיך בהחרמת הממשלה הפלסטינית ובמצור על העם הפלסטיני.

מחרתיים עומדת הגברת קונדוליסה רייס לקיים בירושלים פגישה משולשת עם אולמרט ואבו-מאזן.

לאמריקאים יש עכשיו בעיה. מצד אחד, הם זקוקים למלך סעודיה. לא זו בלבד שהוא יושב על אוצרות אדירים של נפט, אלא שהוא גם עמוד-התווך של `הגוש הסוני המתון`. כשהמלך אומר לנשיא בוש שפיתרון הבעיה הפלסטינית דרוש כדי לדחוק את איראן החוצה, יש לזה משקל. אם בוש מתכונן להתקפה צבאית על איראן, כפי שזה נראה, חשוב לו שהסונים יהיו מאוחדים מאחוריו.

מצד שני, השדולה הפרו-ישראלית באמריקה - היהודית והנוצרית - חשובה לג`ורג` בוש מאוד. חשוב לו במיוחד להבטיח את `הבסיס הנוצרי` של המפלגה הרפובליקאית, המורכב מפונדמנטליסטים התומכים בימין הקיצוני בישראל.

אז מה עושים? לא עושים כלום. קונדוליסה מצאה לכלום הזה הגדרה דיפלומטית עמומה, הלקוחה מהסלנג האמריקאי העדכני: `אופקים מדיניים חדשים`.

אמרה ולא ידעה מה אמרה. כי האופק הוא סמל מושלם למטרה שאינה מושגת לעולם: ככל שאדם מתקרב אל האופק, כן האופק מתרחק ממנו.


עב
































הטור של אורי אבנרי
המסר של השבוע
הודעות לעיתונות
אמת מול אמת
וידאו
קבצים להורדה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מאירים את שמי עזה!
שבוע שני למחאות נגד החשכת עזה - צומת יד מרדכי
עצומה: מרד מרצים וסטודנטים - נגד קוד כשר ונגד