קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר בשם השואה עמירה הס `הארץ` 18.04.2007 http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/849618.html הציניות שביחסם של מוסדות המדינה היהודית לניצולי השואה אינה גילוי חדש למי שנולד וחי בקרבם. גדלנו עם הפער הבלתי מגושר שבין הצגת מדינת ישראל כתקומה לבין הריק שנוצר אצל כל שריד שואה ומשפחתו. ה`שיקום` האישי היה תלוי בנסיבות של כל אדם: החזקים יותר לעומת אלה שלא מצאו גב מפצה במוסדות המדינה. התנסינו בשנות ה-50 וה-60 ביחס סביבתי מזלזל, בבושה של היהודים החדשים, הצברים, בבני הדודים הגלותיים. אפשר לטעון שבשני העשורים הראשונים נבע חלק גדול מהיחס הזה מחוסר ידיעה ומחוסר יכולת - אנושי מאוד - לתפוש את מלוא המשמעות של רצח העם המתועש שביצעה גרמניה. אבל המודעות להיבטים החומריים של השואה התחילה מוקדם מאוד, כשמשנות ה-40 המוקדמות מוסדות יהודיים וציוניים דנו באפשרות לדרוש פיצויים. ב-1952 נחתם הסכם הפיצויים עם גרמניה, שהתחייבה לשלם מאות מיליוני דולרים לישראל על הוצאות הקליטה של הניצולים ושיקומם. ההסכם חייב את גרמניה לפצות אנשים גם באופן פרטי, אבל החוק הגרמני עשה סלקציה בין מי שהשתייכו `לחוג התרבות הגרמנית` ובין כל האחרים. מי שהצליחו להוכיח שייכות לחוג העליון, קיבלו סכומים גבוהים יותר, גם אם היגרו בזמן מגרמניה. ניצולי מחנות ריכוז שמחוץ ל`חוג` קיבלו פיצוי מגוחך של חמישה מארקים ליום. הנציגים הישראלים בלעו את העיוות הזה. אלה הם חלק משורשי הציניות הפיננסית שהתקשורת נחשפת אליהם היום, מכמה סיבות: גילם המתקדם ובריאותם המידרדרת של ניצולים, החלשתה המכוונת של מדינת הרווחה, נוכחותם של ניצולים מבריה`מ לשעבר שאינם כלולים בהסכם הפיצויים, פעלתנותם התקשורתית של ארגוני רווחה לא ממשלתיים והתגייסותם המבורכת של עיתונאים חברתיים. הם מזועזעים מהפער שבין הניכוס הממלכתי של השואה, שנתפש בישראל כמוצדק ומובן מאליו, לבין נטישת ניצולים. היוון השואה לנכס פוליטי משמש את ישראל בעיקר במאבקה בפלשתינאים. כשהשואה על כף אחת של המאזניים, יחד עם מצפונו המייסר (ובצדק) של המערב, מוזער וטושטש נישולו של העם הפלשתיני ממולדתו ב-1948. צירוף המלים `ביטחון ליהודים` קודש כשם נרדף ובלעדי ל`לקחי השואה`. הוא שמתיר לישראל להפלות לרעה בשיטתיות את אזרחיה הערבים. במשך 40 שנה מצדיק ה`ביטחון` את השליטה בגדה וברצועה על נתינים משוללי זכויות שחיים בצד מתיישבים יהודים, אזרחי ישראל עתירי-פריווילגיות. הביטחון משרת את יצירתו של משטר הפרדה ואפליה על בסיס אתני בחסות `שיחות שלום` מתמשכות לנצח. ניכוס השואה מתיר לישראל להציג את כל שיטות המאבק הפלשתיני כעוד חוליה ברצף אנטישמי ששיאו אושוויץ. ישראל מעניקה לעצמה רשיון קבע להמציא עוד סוגים של חומות ומגדלי שמירה מסביב למכלאות הפלשתיניות. ניתוקו של רצח העם היהודי מההקשר ההיסטורי של הנאציזם ומשלל יעדי הרצח והשעבוד שלו, וההפרדה מרצף של רציחות עמים שביצע האדם הלבן מחוץ לאירופה יצרו הייררכיה של קורבניות, שאנחנו בראשה. חוקרי שואה ואנטישמיות ממלאים פיהם מים, כשבחברון מבצעת המדינה טיהור אתני באמצעות שלוחיה המתנחלים, ומתעלמים מהמכלאות ומשטר ההפרדה שהיא מכוננת. כל מי שמבקר את מדיניות ישראל כלפי הפלשתינאים מוקע כאנטישמי, אם לא כמכחיש שואה. באופן אבסורדי, הדה-לגיטימיציה של כל ביקורת על ישראל רק מקשה על הדיפת ההקבלות הנואלות שעושים בעולם בין תעשיית הרצח הנאצית למשטר האפליה והכיבוש הישראלי. הנטישה הממסדית של הניצולים זוכה בצדק לגינוי מקיר אל קיר. הניכוס הפוליטי של השואה לצורכי המאבק בפלשתינאים יונק מאותם מאגרי ציניות ממלכתית - אבל הוא חלק מהקונסנסוס. א.ס. קישורים למאמרים האחרונים בנושא אשליית סוריה תחילה דרוש מדינאי, לא סטנדאפיסט הקרניים שלנו