בניין ג`נרלי בירושלים, משרד הפנים, ריח השלטון. עובר מדור לדור, מהמנדט הבריטי למנדט הציוני. ישיבה של הוועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה. אולם מרופט, שולחן ארוך נטול הירארכיה ברורה. ערבוביה של חוטי מיקרופונים, אין שמות, לא ברור מי הדוברים, איזה גוף הם מייצגים, אבל ברור שכולם, מהראשון עד האחרון, מייצגים את השררה. פרצופה של השררה מפואר כמו תור בקופת חולים.
בקצה השולחן יושבת רות יוסף, הממונה על מחוז ירושלים מטעם משרד הפנים. אשה נעימה, מרכלים באוזניי במסדרון שבחוץ. בפנים, בדיונים, היא מרושעת. קוטעת את דבריהם של מציגי התוכניות בגסות, בהערות קטנוניות. מעוותת את דבריהם ואז שמה אותם ללעג. במיוחד כאשר הדובר הוא ערבי. עו`ד דכוואר, נציג תושבי שכונת אל-בוסתן, מספר על ניסיון של השר ראלב מג`אדלה להתערב למען תושבי השכונה. `חבר הכנסת מג`אדלה`, מתקנת אותו רות יוסף, לא מסוגלת לעכל את העובדה שמג`אדלה היה ועודנו שר. זה לא התפקיד שערבים אמורים למלא בעולמה של יוסף. כשדכוואר מתבלבל בדבריו, חברי הוועדה פורצים בצחוק. מול פרצופו. בְּיחדְנֶס מערכניקי-מפדלניקי-ליכודניקי שאינו מאשר כניסה לשום זר, ביחדנס חזק יותר מכל פתק שהם מטילים בקלפי.
על הפרק שתי תוכניות שהגישו תושבים של שתי שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים – ולאג`ה ואל-בוסתן. בוולאג`ה כ-300 משפחות, באל-בוסתן – כמאה בתים. השכונות קיימות, ולאג`ה (יותר מדויק לכנות אותו כפר) כבר כשישים שנה, אל בוסתן (שכונה של סילוואן, כמה מאות מטרים מהעיר העתיקה) כשלושים שנה. מדינת ישראל שולטת בשטח הזה כבר 42 שנה, אבל מעולם לא טרחה לתכנן את השכונות, ולכן כל הבתים, הבנויים על אדמה פרטית של אותם תושבים פלסטינים, היא בלתי חוקית. מעל לראש כולם מרחפים צווי הריסה. אנחנו מפחדים לצאת לחופשה, אמר לי פעם תושב אל-בוסתן, חוששים שנמצא בית הרוס כשנחזור.
לפני כמה שנים החליטו התושבים לשחק לפי הכללים של הכובש הישראלי ולהגיש תוכניות מסודרות. גם העירייה עודדה אותם בכיוון הזה. לנו, לעירייה, אמרו לתושבים, אין כסף. אתם תתכננו, אנחנו נקדם. יותר ממאה אלף שקלים הוציאו התושבים, העניים בתושבי המזרח העני של העיר הענייה בישראל. אדריכלים יהודים מלאי אמונה ורצון טוב שרטטו תוכניות יפות, מלטפות-נוף, עם ניחוח ים-תיכוני. האדריכלית של אל-בוסתן, אילה רונאל, סיפרה לחברי הוועדה שבמאמץ מועט אפשר להפוך את אל-בוסתן לאחת מאותן שכונות-פנינה שאנחנו מרחיקים לתייר בהן ביוון או בספרד. רק שייתנו לתושבים לגיטימציה לחיות בבתיהם. היא לא דיברה על מרקש או על דמשק. לא צריך להגזים.
חברי הוועדה משחקים את המשחק. שואלים את נציגי התושבים שאלות תכנוניות לכאורה. מה עם ערכי הנוף, איפה השטחים הפתוחים, היכן מוסדות הציבור? אבל לכולם ברור שהכל חארטה-ברטה. שאין שום סיכוי. רשות הדיבור עוברת לנציג העירייה. אנחנו מתכננים שם שטח ירוק, הוא אומר, אין לנו כוונה לאשר את התוכניות. אבל כדי שהשטחים האלה יהיו `ירוקים`, כדי שולאג`ה ואל-בוסתן ייצבעו בירוק, צריך להרוס מאות בתים של מאות תושבים, צריך להשמיד את מפעל חייהם. רק אז יעמוד לרשות תושבי ירושלים שטח ירוק לתפארת.
זה הכיבוש, זה הנישול, שם הוא מתגורר. בוועדה האפרפרה, העייפה, הדהויה הזו. קיר הברזל של ז`בוטינסקי התחלף בגוש מהודק של ז`קטים בלויים, של מפת שולחן מוכתמת. התוצאה היא אותה תוצאה. לכל יושבי האולם הזה ברור מי בפנים ומי בחוץ, מי שייך ומי לא. ולאג`ה ואל-בוסתן לא שייכות. גם כפר שלם לא, דרך אגב.
נ.ב.
שתי התוכניות נדחו
ד-ה
|
