קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

"החייל אמר, בוא": עדות הילד שהפליל הלוחמים

מאת :ענת שלו
12.03.10
YNET
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3861606,00.html


אתמול נודע על כתבי האישום שהוגשו נגד שני חיילי גבעתי שהשתתפו ב`עופרת יצוקה`, לאחר שהכריחו ילד לפתוח תיקים החשודים כממולכדים. ynet חושף בפניכם את עדותו המלאה של הילד מג`ד, בה פרש את אירועי אותו היום. כך נראית המלחמה דרך עיניו של בן תשע


`חשבתי שיהרגו אותי. מאוד פחדתי והרטבתי במכנסיים. לא יכולתי לצעוק או להגיד משהו, כי הייתי מפוחד מדי... החייל דחף אותי לעבר מסדרון צר לפני השירותים, והחל לצעוק אלי בשפה שלא הבנתי... אחזתי את התיק הראשון כשהוא עומד מטר וחצי ממני, מכוון את הנשק שלו ישירות אלי. רוקנתי את התיק על הרצפה. הוא הכיל כסף ומסמכים אישיים... הוא גרר אותי והכריח אותי לעמוד אל מול הקיר, ואז הוא ירה במזוודה שלא יכולתי לפתוח... הוא ישב על הכיסא ומדי פעם הוא צעק בהפתעה `בום, בום`. כולנו שמנו ידיים על הראש, והוא צחק בקול רם`.



המקום: שכונת תל אל-הווא בעיר עזה. התאריך: 15 בינואר 2009. השעה: 5:00 לפנות בוקר. הדובר: מג`ד ר` (השם המלא שמור במערכת), ילד פלסטיני בן תשע.



בבוקר זה, הסתערו חיילי צה`ל על קומת הקרקע של בניין מגורים בשכונה, תוך ירי תחמושת חיה. החיילים הפרידו בין הגברים, הנשים והילדים, והורו לגברים להתפשט - לפני שהובילו אותם אחד-אחד אל מחוץ לבניין. חייל ניגש למג`ד, שהתחבא מאחורי אמו בפחד - וסימן לו להתקדם.


מה שהתרחש מכאן והלאה הוא הבסיס לכתב האישום שהוגש נגד שני חיילי גבעתי, בעבירות של חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות, והתנהגות בלתי הולמת - כפי שפורסם אתמול (יום ה`). החיילים - כך נטען בכתב האישום שהגישה הפרקליטות הצבאית - ביקשו ממג`ד לפתוח כמה תיקים חשודים כממולכדים. זה כתב האישום השני נגד לוחמים ממבצע `עופרת יצוקה`, וכתבי אישום נוספים - חמורים יותר - כבר בדרך.


חקירת המקרה הזה נפתחה ביוני 2009, לאחר שהובא לידיעת צה`ל בדו`ח הנציגה המיוחדת של מזכ`ל האו`ם לענייני ילדים וסכסוך מזוין, ועל סמך תלונה של הסניף הישראלי של האגודה הבינלאומית לזכויות הילד. אנשי האגודה הם אלו שגבו את עדותו של מג`ד, ב-30 במרס 2009 - והיא מובאת כאן, כמעט במלואה.


40 אנשים במחסן

`אני גר בשכונת תל הווא, בבניין מגורים בקומה השישית`, סיפר מג`ד לאנשי האגודה לזכויות הילד. `בליל ה-14 בינואר גברו ההפצצות ונשמעו פיצוצים כל כמה דקות, אז החלטנו, אני ובני משפחתי, לרדת למחסן שבקומת הקרקע, בו איחסנו מכלי מים. שם, אמר אחי, יהיה יותר בטוח לכולנו. היינו 40 אנשים במחסן, עם כל השכנים - גברים נשים וילדים.


`בחמש בבוקר שמעתי את הדלתות נפרצות. שמעתי אש כבדה וירי כדורים דרך חלונות המחסן. לא היה חשמל, והכל היה חשוך מלבד לפיד אחד שאחי אחז. קולות הנפץ התחזקו, ולפתע שמענו חיילים ישראלים יורים ונכנסים לתוך הבניין. הראייה הייתה מוגבלת, אבל שמעתי את דלת המחסן נפרצת לרווחה, והחיילים הישראלים צעקו בשפה שהבנתי מאוחר יותר שהיא עברית.

`החיילים נכנסו למחסן והחלו לירות לכל עבר. ראיתי צלליות של כ-40 חיילים בקיר שלפנינו. אחד השכנים צעק לילדים: `תגידו: `קטן, קטן``. כולם צעקו את זה חוץ ממני, כי לא הבנתי מה המשמעות, ופחדתי שאם אגיד משהו יירו בי. למדתי ש`קטן`, פירושו ילדים. אחרי שהצעקות נפסקו, הירי נפסק. ראיתי שני חיילים עומדים לצד דלת השירותים, שם התחבאתי מאחורי גבה של אמי. אחד החיילים החזיק פנס וצעק לכולם לצאת, אחד-אחד. אחי יצא ראשון והם ירו לעברו. חשבתי שהם הרגו אותו אבל הוא נפצע קל. הוא החל להתפשט. החיילים הכריחו אותם לשכב בצד המזרחי של המחסן, על הרצפה.
סנונית ראשונה
אישומים חמורים בדרך / חנן גרינברג
גורם המעורה בחקירות מבצע `עופרת יצוקה` אמר ל-ynet כי בקרוב יוגשו כתבי אישום חמורים מאלו שהוגשו בפרשת `נוהל ילד`
לכתבה המלאה



`באותו הרגע ראיתי מספר גדול של חיילים עומדים במחסן, הם נשאו רובים וחבשו כובעים ירוקים, פניהם היו צבועים כמו שראיתי בסרטים, ופחדתי מהם מאוד. חייל דיבר אלינו בערבית קלוקלת שהיה קשה להבין. הוא אמר לנו, הנשים והילדים, להגיע לפינה הדרום-מערבית של המחסן. אני ויתר הנשים והילדים עמדנו שם והייתי בטוח שיירו בי, ופחדתי מאוד. אחזתי את ידיה של אמי והתחבאתי מאחוריה. עמדנו בערך 10 דקות ככה, בזמן שהחיילים התהלכו במחסן וערכו חיפושים על הגברים`.


`הוא תפס אותי בשיער והיכה אותי חזק על פניי`

בנקודה זו התחולל האירוע שבעטיו הועמדו שני החיילים לדין. כך סיפר הילד: `ניגש אלי חייל ונעמד שני מטרים מאיתנו. `בוא הנה` הוא אמר, והצביע לעברנו. `אני?` שאלה אמי, והוא השיב `לא, הוא`, בערבית קלוקלת - בעודו מצביע אלי. הוא ניגש אלי ותפס אותי בחולצה מהצווארון וגרר אותי. `הוא רק ילד`, אמא שלי התחילה לצעוק. חשבתי שהם יהרגו אותי. כל כך פחדתי שהרטבתי במכנסיים. לא יכולתי לצעוק או להגיד משהו, הייתי משותק מפחד.



`החייל גרר אותי קרוב לשירותים, מרחק 20 מטר מאיפה שהיינו. הוא דחף אותי לעבר מסדרון צר לפני השירותים, והחל לצעוק אלי בשפה שלא הבנתי. מאוד פחדתי מאיך שהוא נראה. הוא היה מאוד גבוה והפנים שלו היו צבועות בשחור, ירוק וצבעים אחרים. הוא חבש כובע. הכל בו הפחיד אותי. הוא הדליק פנס וראיתי את פניו היטב. הוא כיוון את הנשק אלי. הוא צעק לעברי ולא הבנתי אותו, אז הוא תפס אותי והדף אותי לעבר הקיר.

`הוא החל לסמן לעברי עם ידו, והצביע לעבר שני תיקים שניצבו לפני. אחזתי את התיק הראשון כשהוא עומד מטר וחצי ממני, מכוון את הנשק שלו ישירות אלי. רוקנתי את התיק על הרצפה. הוא הכיל כסף ומסמכים אישיים. הסתכלתי אליו והוא צחק. הרמתי את התיק השני לפתוח אותו, אבל לא הצלחתי. ניסיתי כמה פעמים אבל זה היה חסר טעם, אז הוא התחיל לצעוק עלי. הוא תפס אותי בשיער והיכה אותי חזק מאוד על פני. לא צעקתי או בכיתי, אבל ממש פחדתי.



`הוא גרר אותי מהתיקים והכריח אותי לעמוד מול הקיר, ואז הוא ירה במזוודה שלא יכולתי לפתוח. חשבתי שהוא יירה בי, אז צעקתי ושמתי ידיים על הראש. אז הוא משך אותי וגרר אותי במסדרון. החייל השני אמר בערבית, `לך תביא את אמא שלך`. רצתי לאמא שלי להסתתר בין זרועותיה, וסיפרתי לה שהשתנתי במכנסיים. `זה בסדר`, היא אמרה. אז ראיתי את החיילים גוררים את הגברים לצד הדרומי של המחסן, ליד מכלי המים`.


`החייל צעק בום-בום וצחק בקול רם`

מג`ד מספר כי החיילים הכריחו אותם לשבת על הרצפה. `מאוחר יותר הבנתי שהם שאלו מי מבין אנגלית, ואשתו של אחי נענתה. היא תרגמה לנו את דברי החיילים ואמרה לנו לשבת על המזרונים על הרצפה. המזרונים והשמיכות היו מלאים באבק שריפה. אז היא אמרה לנו שהחיילים רצו שנשב במעגל עם הגב זה לזה. עשינו מה שביקשו. ישבתי צמוד לאמי. חייל הגיע והביא כסא, שהיה כבר במחסן, ומיקם אותו במרכז המעגל. חשבתי שהם יבקשו מאיתנו לשבת על הכסא אחד-אחד ויירו בנו.



`פחדתי מאוד והרגשתי שאין לי מה לעשות. החייל ישב על הכסא ומדי פעם צעק בהפתעה `בום, בום`. כולנו שמנו ידיים על הראש, והחייל צחק בקול רם. הוא עשה את זה עוד חמש פעמים. אז הוא הלך וישב חמישה מטרים מאיתנו. ארבעה חיילים אחרים הגיעו והתיישבו לצדו. החיילים כיוונו אלינו את הנשקים שלהם, ולא יכולתי להפסיק לפחד. ראיתי את האור האדום (של הכוונת) נע לאורך הגוף שלי ושל אחיי ושל אמי. היה אור אדום שהגיע מהרובים שלהם, כל פעם שראיתי אותם מרימים את הרובים ואת האור האדום שיצא מהם, חשבתי שהם יירו בנו. נרגעתי קצת כשהם הנמיכו את הרובים.


`הם התחילו לאכול, ביסקוויטים ושוקולד שהם הוציאו מהתיקים שלהם. הסתכלתי לעברם. הייתי רעב, ואחד החיילים סימן לי עם אצבעו לאורך גרונו - כאילו הם הולכים לשחוט אותנו. פחדתי פחד מוות, והנמכתי את המבט לאדמה כדי שלא ישימו לב אליי.



`ככה נשארנו חמש שעות. חלק מהחיילים עזבו ואחרים באו במקומם. חלק מהילדים התחילו לבכות מתוך רעב, אחרים רצו ללכת לשירותים. אחרי שגיסתי דיברה העם החיילים, החייל הרשה לילדים ללכת לשירותים עם אמהותיהם, אבל כל הגברים הוחזקו שםף והיו שם חיילים - אז לא הלכתי.


`לא רוצה לדבר על זה אפילו עם אמא`

`בסביבות שלוש אחר-הצהריים חייל הגיע, ואמר לגיסתי ללכת לעבר בניין הצלב האדום ולהחזיק דגל לבן. אמי הסירה את מטפחת הראש הלבנה שלנו, ופנינו לבניין שהיה 150 מטר מאיתנו. הגברים נותרו במחסן ולא באו איתנו. גיסתי הלכה מקדימה ואחזה בדגל לבן, ואני נאחזתי בידי אמי ואחותי.


ראינו טנק ליד הבניין, בעוד טנקים אחרים נעו ברחוב שהוביל לצלב האדום. הלכנו ברחוב מלא הריסות ומכוניות מעוכות, עד שהגענו לצלב האדום. אז החלו ההפצצות להתגבר שוב, כך במשך מספר שעות. פחדנו, וילדים אחרים התחילו לבכות.


בסביבות שמונה בערב שמעתי רופאים ואנשים צועקים לצאת, כי המבנה עולה באש. רצנו ולקחנו מפיות לבנות לנופף בהן כשיצאנו לרחוב. אז ראיתי את גיסתי קוראת לנו מתוך אמבולנס. נכנסו אליו ונסענו משם. כולם ברחוב צעקו - רופאים, חולים ואחיות ברחו משם. נסענו לשייח רדואן לקרובי משפחה, שם שהינו כמה ימים.


`בבית ספר פחדתי לדבר ולהיזכר במה שקרה. הגיעו אנשים מכל מיני ארגונים לבית הספר לדבר איתנו על המלחמה והמתים והפצועים, חשתי גם אשמה לדבר על הדברים עם אנשים זרים. אני גם מפחד לספר לאנשים על החוויה שאני לא רוצה לזכור. אני לא רוצה אפילו לדבר על זה עם אמא שלי, אני מעדיף לשכוח. לפעמים אני בוכה כשאני נזכר במה שעברתי. הסיבה היחידה שאני מדבר איתך (גובה העדות) היא שנאמר לי שאתה מארגון שמסייע לילדים`.


`מקווים שהחיילים ייתנו את הדין`

איזבל גיטאר, פרקליטה באגודה לזכויות הילד, שליוותה את מג`ד, הביעה שביעות רצון מכתב האישום שהוגש נגד החיילים. `אנו מברכים על ההתפתחות בחקירת התלונה, ומקווים שהחיילים האחראים ייתנו את הדין באופן שיכיר בחומרת המעשים שתיעדנו`, אמרה בשיחה עם ynet. מג`ד היה רק בן תשע, והוא סובל מטראומה עמוקה בעקבות האירוע`.



לדבריה, `על כתב האישום ליצור תקדים עבור כל מקרי המגן האנושי המערבים ילדים. אנו מצרים על כך שלא מג`ד ומשפחתו ולא האגודה הבינלאומית לזכויות הילד, לא עודכנו בצעדים שננקטו בידי הפרקליטות הצבאית לפני הפרסום בתקשורת, למרות שהאגודה המשיכה וניסתה ליצור קשר עד לשבוע לפני הפרסום, כדי להתעדכן בפרטים העדכניים`.

עב
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב