קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

איך זה שתמיד האנטישמיות נמצאת רק בעליה?
wordpress
Eyal Niv
15.04.10
http://eyalniv.wordpress.com/2010/04/15/as_constant_increase/



האם שמתם לב שהאנטישמיות אף פעם לא בירידה או נסיגה?!

תמיד יש רק יותר ויותר ו-י-ו-ת-ר ממנה? אז איך זה בדיוק קורה, שתמיד ביום השואה מספרים לנו על שיא חדש ועליה חדה וחסרת-תקדים של אנטישמיות?! הנה דוגמה ממעריב, כפי שפורסם השבוע, ביום השואה: התמונה בכתבה מציירת את מפת אירופה כרצף אחד אדום ומאיים, החוצה אותה לכול אורכה. בפועל, המספרים (בכתבה עצמה) מלמדים סיפור קצת שונה. זה לא שאין אנטישמיות, או שהיא בהכרח לא בעליה, אבל יש גם הרבה דרמטיזציה. ברוב המדינות שנצבעו באדום יש אפס נציגים בפרלמנט, למפלגות האנטישמיות המובאות בכתבה, ובחלקן אף מצוין שהן מתקשות מאוד פוליטית. (יתרה מכך, המפלגה הבריטית היא יותר איסלאמופובית מאנטישמית, ובמקומות אחרים יהודים מהווים חלק גדול מהמפלגות הזינופוביות הלאומניות האלו). בישראל כמובן, אין זינופוביה ולאומנות.


רוב הסקרים והנתונים האלו, כמו במקרה הזה, נאספים או נערכים על ידי הארגון הגדול בעולם למלחמה באנטישמיות, שנקרא `הליגה נגד השמצה` (ADL). ובכן, מהן `תקריות אנטישמיות` לפי הליגה? המושג הזה - כפי שאפשר להתרשם בקטע מן הסרט התיעודי עטור הפרסים של יואב שמיר - רחב ביותר:
הסרט באורך מלא זמין כאן. פשוט סרט חובה לכול יהודי (תודה לערן).
הבנתם את זה? כל הנתונים שעליהם נשענת העיתונות בעניין זה מלאים באירועים שאין בינם ובין אנטישמיות דבר וחצי דבר.

כפי שאומר פינקלשטיין בסרט, יש משהו מאוד נרקסיסטי במחשבה שהקבוצה המובילה, המשכילה והעשירה בארה`ב, חושבת שהיא בעצם נרדפת, ונמצאת בפחד אובססיבי. ובישראל במיוחד, אנו מפתחים תרבות מורבידית עם נגיעות מרטיריות.

המאבק באנטישמיות הפך לפולחן היהודי החדש
בהמשך הסרט, בביקור בבית הכנסת שהותקף בקייב, אמר לו הרב המקומי, שמי שפחות דתי, הרבה פעמים נאחז במאבק-באנטישמיות ביתר אדיקות:
מאיזושהי סיבה יהודים חילוניים מוטרדיים יותר מאנטישמיות מאשר יהודים דתיים, אם שמת לב. העניין בלהיות יהודי... עבור יהודי אורתודוכסי, אנטישמיות זה לא חלק מלהיות יהודי. זה לא חלק מהיותו יהודי, שעליו להיאבק באנטישמיות. חלק מלהיות יהודי זה לשמור מצוות. אין מצווה בתורה המורה לשומר המצוות להיאבק באנטישמיות. בה בעת, המאבק באנטישמיות חשוב לעם היהודי, לקהילות יהודיות בעולם, ותכופות, אצל יהודים שאינם דתיים, שם הם מוצאים את `הקטע` שלהם. אז הם יבטאו את הזהות היהודית שלהם באופן שיתרום למאבק באנטישמיות, וכך יסיעו לקהילה במאבקה באנטישמיות.

גם האנתרופולוג ג`קי פלדמן (מבר-אילן) מצא משהו פולחני, או תחליף-דת במחקריו, שבהם הצטרף לעשרות מסעות של תלמידי-תיכון ישראלים לפולין. הוא טוען שהמסע הוא ריטואל-דתי (מסע, עליה לרגל, ירידה אל בורות המוות) של הדת-האזרחית (מושג סוציולוגי, שבגדול אומר שחברות מקיימות פולחנות של קדושה גם בחיי היומיום החילוניים לכאורה). תלמידים רבים שהשתתפו במשלחות אלו בצעירותם וקראו את מאמרו, אומרים שהוא מדויק להפליא. פלדמן מתאר את הבניית המרחב והזמן, ואת האופן שבו המאבטחים והמנהלים מבודדים את התלמידים מן הפולנים, ומבנים את תפיסת הסכנה וייצוג של עולם המוות (אפשר לראות קטע כזה גם כאן). מסעות אלו הם בעלי משמעות מכוננת עבור תלמידי תיכון לפני צבא, אשר נחשפים גם למסרים צבאיים ולהיסטוריה סלקטיבית. נציין שבסוף שנות השמונים עדיין לא יצאו אפילו 500 נערות ונערים בשנה למסעות אלו, ואילו היום אנו מדברים על יותר משלושים אלף מדי שנה.

בסרט, אגב, יש הודאה של ראש הליגה נגד השמצה בכך שראשי מדינות בעצמם מסכימים להיפגש איתו, כי הם מאדירים את כוחו כיהודי-בעל-קשרים, באופן אנטישמי לגמרי, וכי הוא מנצל זאת. אחת אחרת בליגה אומרת ש`אנחנו חייבים כל הזמן לנצל את על רגשות האשם` ויש שם גם הסברים לגבי המקום המרכזי והמדומיין של ישראל, כ`בייבי` של היהודים בעולם. וכך בסיוריו הוא מוצא כל מיני דברים מעניינים, כמו אנשים שחושבים שהפרוטוקולים של זקני ציון זה לא זיוף ולא אנטישמי, ומצד שני עיתונאים ישראלים שמודים באינטרס להבליט עליה באטישמיות ולהצניע את ירידתה. הוא גם נתקל ברבנים שאומרים שלדעתם הגזמנו לגמרי, וששוד של אדם לבן, שהוא במקרה יהודי, או קללה - אשר תמיד מדווחים כאנטישמיים - אינם מעידים בהכרח על רמת אנטישמיות גואה, וכי הטיפול במקרים אלו כאילו זה פשע-שנאה מזיק יותר מאשר מועיל. בנוסף, בהרבה מקומות יש בלבול מזיק מאוד בין ביקורת פוליטית (עניינית יותר או פחות) על ישראל, לבין אנטישמיות; והבלבול הזה לא פוסח על תומכים פוליטיים של ישראל או של הערבים, המשליכים את כעסם או אהדתם האוטומטיים על יהודים ומוסלמים בכלל. בסרט רואים מה קורה כאשר מישהו מזכיר לכול לוחמי האנטישמיות המקצועיים שביקורת על מדיניות של מדינה שקיימת בעולם המציאות היא דבר סביר והגיוני.

השאלה היא, אם אנחנו מסכימים שאנטישמיות קיימת ודורשת טיפול ענייני, אז מדוע אנחנו זקוקים במיוחד בישראל למסע ההאדרה הקבוע הזה, להפרזה חסרת כל פרופורציות? למה אנחנו מכורים לאנטישמיות? ייתכן שהתשובה היא שאם לרגע נחשוב שהאנטישמיות פחתה, אז היא שייכת לעבר, לא להווה, ואז כל הקיום שלנו בהווה לא ממש בסכנה, והמלחמה שלנו היא כבר לא אין-ברירה, ואז... מה נשאר לנו? מה כבר מיוחד בלהיות יהודים? ובמיוחד לחילונים... השואה (וצורתה המודרנית-ציונית, תפיסת הנאציזציה של איראן) משמשת בישראל לתחזוקה אידיאולוגית. האזרחים מוחזקים, מתוחזקים ומחזקים את הפחדים הקיומיים האלה (הם קיומיים, כי אין לנו קיום בלי הפחד הזה). הצוררים והצוררים-לכאורה כולם זהים, והקשר שלהם מיסטי-קוסמי לאורך הדורות: נאצר-סדאם-נסראללה-אחמדינג`אד-נבוכדנצר-היטלר. הפחדים נותנים לנו משמעות לחיים הקולקטיביים, כך שכל הזמן נהיה בטוחים שאנחנו לא בטוחים. שנהיה בסכנת השמדה, ברמת התודעה. שלא נשתחרר מהאפשרות של השמדה שמרחפת מעל, ואולי נחיה טוב יותר. שנדמיין איך ש`בחו`ל כבר יזכירו לנו` לא לשכוח, ונדקלם כמה גזירת הגורל הקדומה שלנו, מרה, אכזרית ואיננה-ניתנת לשינוי. שנשמע עוד רמטכ`ל נואם באושוויץ את אותו הנאום בדיוק, כמידי שנה, שעכשיו שיש את צה`ל ולא ניתן שזה יקרה שוב. במילים אחרות, שנדע שאין לנו אף פעם זכות-לחיים אלא עם הרובה, ובעין אחת פקוחה וחשדנית.

אם מישהו אומר שאנחנו עושים כיבוש, או יוצאים למלחמות מיותרות, אז זה בגלל שהוא אנטישמי.
ואם מישהו מפקפק בכך שהאנטישמיות היא מפלצת ענקית שרק גדלה בהתמדה, הוא לא פחות מאשר נאיבי, בוגד, שאנן, קאפו ומכחיש-שואה.



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב