קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

גן עדן של הדחקה
mysay
חגי מטר
16.08.10
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaafqz


תכלס, נמאס כבר מהדפוס הזה. עוד תמונה של התעללות בעצורים, עוד חשיפה של מצ`ח, עוד סרטון של השפלות במחסום. וכולם מזדעזעים, ודו`צ מוציא גינוי והבהרה שהדבר מנוגד לערכי ורוח צה`ל, והחיילים שנתפסו נענשים ומוקעים על ידי כל. וחוזרים לשגרה.

כמו תמיד, כך גם עם עדן אברג`יל, שהעלתה תמונות של עצמה מחייכת-מפלרטטת ליד עצורים פלסטינים אזוקים ומכוסי עיניים. התקשורת נחרדת, ואפילו הטוקבקיסטים ממהרים לתקוף. מתוך 111 תגובות לידיעה בוואי-נט עכשיו, הרוב נשמעות כמו תגובה 82: `אני ימני בדיעותיי ומתבייש עד עמקי נשמתי. היכן צלם האנוש? בושה וחרפה`.

עדן אברג`יל תעבור עכשיו ללא ספק את אחת התקופות הקשות בחייה. אנשים יזהו אותה ברחוב, עיתונאים יתקשרו ויציקו, כתבות פרופיל וכתבות מגזין ישובו ויפרסמו את התמונות, והכל על מנת לסמן את אותה חיילת חריגה, נוראית וייחודית, `חסרת צלם אנוש`.
ודבר לא ישתנה. כי כך בדיוק עובדת התקשורת בארץ, והפוליטיקה לצידה: אם פלסטינים מדווחים על הפרות זכויות אדם, אז הם או מחבלים או שקרנים, או גם וגם. אם פעילי שמאל והחיילים בשוברים שתיקה מספרים על זוועות מציאות הכיבוש, אז הם בוגדים ואין מה להקשיב להם. (הרי אם אותה עדן הייתה מפרסמת דו`ח על האופנים שבהם היא וחבריה ליחידה התעללו בעצורים, אותם טוקבקיסטים היו ממהרים לתקוף אותה לא על מעשיה - כי אם על עצם הדיבור, על הוצאת `הכביסה המלוכלכת` החוצה). אם חיילים נתפסים בעדשת המצלמה, או בסטטוסי הפייסבוק שלהם, כשהם מבצעים את עבודת היום-יום של הכיבוש, עבודת הנישול וההתעמרות, או אז מתעוררת צעקה, ואותם חיילים מסומנים כתפוחים רקובים וחריגים שלא מעידים על הכלל.

בכל אחד מהמקרים פוטרות עצמן התקשורת והציבוריות משיח אמיתי על מהות הכיבוש, כאילו אין צורך להתעמק בהשלכות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות וגם הפסיכולוגיות שיוצרת מציאות בה בני 18 נשלחים לאכוף משטר צבאי של חוקי הפרדה גזעית. ובאמת - מה אנחנו יכולים לצפות שיהיו ההשלכות של מציאות כזו על אנשים צעירים? אלו שלא מסרבים (`בוגדים!`), אלו שלא יוצאים על סעיף נפשי (`משתמטים!`), ואלו שלא מתאבדים בגלל הלחץ (`סיפור טראגי`), נשארים להתמודד יום-יום עם המשימות הבלתי אפשריות: לעצור אדם ולייבשו בשמש שעות כי ניסה ללכת לעבודה, למנוע מילד להגיע לבית חולים, לגרש אנשים מאדמתם ומקור פרנסתם למען מתנחלים, לחסום אישה שנוסעת לסעוד קרובת משפחה, לפזר הפגנה לא אלימה, להרוס בית, לנתק יישוב ממים, ועוד ועוד. מה אנחנו מצפים מהם? שכולם ימשיכו לשרת, ברגישות ובנחישות, ויבכו כל ערב לכרית על הקורבן המוסרי שהם מקריבים? הדיסוננס גדול מדי. הם חייבים להזדהות עם מעשיהם. הם חייבים להרגיש שמה שהם עושים הוא חשוב, משמעותי, מוצדק, ולכן הם יכולים גם ליהנות ממנו. וכן, גם לחייך למצלמה ליד עצורים או הרוגים.

עדן אברג`יל עשתה בדיוק את מה שרוב רובם של החיילים בשטחים עושים. היא עצרה פלסטינים. סביר שהיא הרגישה גאווה ושמחה מההישג. היא הצטלמה לידם מחייכת. אבל עדן אברג`יל גם העלתה את התמונות לפייסבוק, והתמונות במקרה נמצאו על ידי התקשורת. עכשיו עדן תשלם את מחיר העלאת הקובץ. את המחיר של הכיבוש ימשיכו לשלם הפלסטינים. וגם, במידה פחותה, אנחנו.


ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב