קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

על בגדים צנועים וכביסה מלוכלכת: תגובה לפטפטת ברשת
מאת אילת מעוז
העוקץ
23.9.10
http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4957

בעקבות הדיון המתנהל בבלוגיאדה ובפייסבוקיאדה בנושא הטרדות מיניות של פעילות שמאל במסגרת הפגנות נגד הכיבוש, החלטתי שכרכזת של קואליציית נשים לשלום אני צריכה לקחת על עצמי לשנייה את התפקיד המיניסטריאלי של לענות בשם `ארגוני הנשים לשלום`, שהותקפו בחלק מהטקסטים. או לפחות לשחרר איזו תגובה לאוויר הרשת. למי שלא יצא לה, הסיבוב הנוכחי התחיל ממאמר של רוני אלוני סדובניק שפורסם שלשום באתר `חדשות מחלקה ראשונה`.:http://www.news1.co.il/Archive/003-D-52114-00.html


כשהסיפור התפרסם בזמנו ב`מקור ראשון`, פנו אלי אי אלו כתבים תאבי צבע כדי לברר עוד פרטים על הסוגיה. טענתי בפניהם אז שככל הידוע לי יש מעט מאד מרחבים ציבוריים - מקומות עבודה, משפחות, בתי ספר, אוניברסיטאות - שאין בהם סוגים שונים של הטרדות ואלימות כלפי נשים. לא רק מינית, אגב, ולא רק כלפי נשים - אלא כלפי כל מי שמוחלש בהיררכיה החברתית או המוסדית. בהמשך, ציינתי את העובדה שבזמן האחרון ההתמודדות עם אירועים בעייתיים מעין אלו משתפרת לאין ערוך ובעיני אף הרבה יותר טובה משל לא מעט מקומות שאני מכירה (עמותות לשינוי חברתי ומשרדי יח`צ שלהן, מחלקות לסוציולוגיה אם למנות כמה), ובטוח יותר טובה ממקומות ומרחבים שאני לא רוצה להכיר (ארגוני ימין, צבא, תאגידי תקשורת).
הפרסומים האחרונים עוררו סערונת אינטרנטית קלה, למשל: http://www.youpost.co.il/world/local/2738-2010-09-22-14-07-22
http://www.notes.co.il/carmi/69570.asp
http://www.justjlm.org/550

וכן ובמקומות נוספים.
הכי חשובות לעניינו הן הפעילות סילאן דלאל וליהי רוטשילד (http://radicallyblonde.wordpress.com/)
אסטרטגיית גם אם לא תרצו

צריך להזכיר - כל העניין הגיע לידיעת אלוני סדובניק ובית הלחמי רק בגלל שיש כמה ימנים שיושבים קבוע על רשתות המייל של השמאל, דולים מהן כל רסיס של מידע `פיקנטי` ומפרסמים אותו כאילו מדובר בתגליות מרעישות של חומרים סודיים וחסויים שהשמאל ממש לא רוצה שיפורסמו, יעני. זהו בדיוק אותו הגיון שהוביל את המתקפה של אם תרצו על ארגוני זכויות האדם והקרן החדשה לישראל. כך, למשל, במסגרת אחד הדוחות של אם תרצו `נחשף` כי קואליציית נשים לשלום פנתה לבריטניה בדרישה לא לבטל את עקרון השיפוט האוניברסלי. רק מה, העובדה שפנינו לממשלה הבריטית היתה פומבית, גלויה לעין כל באתר שלנו ואפילו פורסמה בתקשורת. אז איפה בדיוק הסנסציה? ההודעות על סדנאות ההתמודדות עם הטרדות מיניות היו גם הן פתוחות, ופורסמו באופן גלוי חופשי באותן רשתות בדיוק.
האסטרטגיה הזאת של `להוציא דברים לאור` או לייצר סנסציות יש מאין, דוחקת אותנו - שמאלניות שבימים כתיקונם עוסקות בדברים הרי גורל הרבה יותר, כמו להציל את העולם או למצוא את הנעליים האולטימטיביות להפגנות החורף - לעמדת התגוננות מיותרת מול אותה חבורה של כותבי רוטר וחדשות מחלקה ראשונה. אותם כותבים/ות משתמשים בעוד טריק ישן מאד, והוא להניח שתפקידם של `לבנים` הוא לחנך את הברברים בכל הנוגע ליחס לנשים, ושלמעשה כיבוש לבן הוא טוב לנשים שחורות כי הוא מגן עליהן מפני אלימות הגברים בחברה החשוכה והמפגרת שלהן. הרטוריקה המחליאה הזאת, שאפשר למצוא בהקשרים של כיבושים קולוניאליים בכל מקום, ובעיקר בתוך ההקשר של המלחמה האמריקאית ב`ציר הרשע`, מנצלת נשים כדי להצדיק את הכיבוש הצבאי, הכלכלי והתרבותי (שממנו, אם רוצות לדקדק דקדוקי עניות, מרוויחים בעיקר גברים לבנים).

במקרה הטוב זה שיח שנובע מההנחה שלנשים כנשים יש אינטרסים זהים בכל מקום וזמן, והאינטרס הזה הוא ככל הנראה ללבוש גופיות. במקרה הגרוע זה ניצול מרושע של שיח פמיניסטי כביכול, שמטרתו להעצים את הכיבוש שמפרק את החברה ואת היכולת של נשים להתאגד ולהתנגד לכל מנגנוני הדיכוי באשר הם.

באיזו אבקת כביסה את משתמשת?

בתוך ההקשר הזה, נראה שאין לנשים שמשתתפות בהפגנות מנוס מליצור לעצמן סביבה מוגנת שבה יוכלו להיאבק גם בכיבוש וגם בדיכוי של נשים בעת ובעונה אחת, ולעשות זאת ביחד – נשים פלסטיניות, ויהודיות, ונשים שאינן פלסטיניות ואינן יהודיות - בלי להניח שמישהי מאיתנו באה להציל את השנייה אלא מתוך כבוד לשותפות ולשוויון בינינו.

לצערנו או לשמחתנו אנחנו לא יכולות לבחור בין המאבק הפמיניסטי למאבק בכיבוש ובדיוק בשל כך כל השיח הפנים יהודי הזה הוא מבחינתי/נו לא רלוונטי. אנחנו מאד רוצות ושמחות לדבר, לאוורר ולכבס בחוץ כביסה מלוכלכת (כידוע פמיניסטיות מאד אוהבות לעשות כביסה, אני במיוחד) – אבל להוצאה של דברים לאור צריכות להיות מטרות קונקרטיות ומוחשיות שמיטיבות עם נשים בכלל ועם הנשים המותקפות בפרט.

אני יכולה לחשוב על כמה מטרות קונקרטיות שאנחנו שואפות להשיג כשאנחנו מטפלות במקרה של אלימות מינית: ברמה המיידית - אנו מחויבות להגן על האשה שהותקפה ולהשיג עבורה צדק, ובמקביל להרתיע תוקפים/מטרידנים אחרים מפני ביצוע מעשים דומים. ברמה ארוכת הטווח יותר אנחנו שואפות לחנך נשים וגם גברים לגבי הסוגיה של הטרדה מינית ואלימות מינית בכלל, וכן ליצור ולהטמיע מנגנונים של שוויון מגדרי וחברתי בהקשרים ארגוניים בהם אנחנו פועלות (למשל, להציע מסגרות או צורות התארגנות שמגבירות מוביליזציה ושוויון וחותרות תחת היררכיה - אם ההטרדות באשר הן).
בשביל לחדד ולעבד ולהתניע את האסטרטגיה שלנו בדרך למטרות האלה מאד נחוץ דיון בינינו – כמו זה שהתנהל בסדנאות הנשים, בדיונים של אנרכיסטים נגד גדרות, בקואליציית נשים לשלום ובפגישות שהתקיימו אחרי שנחשף הסיפור של יצחק לאור. בעיני, נשים פמיניסטיות צריכות לשמוח על כך שמתנהל דיון וחשיבה סביב הנושא ושמתפתחות אסטרטגיות פמיניסטיות חדשניות ומורכבות יותר מפנייה למשטרה שכולנו מודעות למוגבלות שלה, בכל ההקשרים של אלימות מינית ולא רק בהקשר הנדון. זו אסטרגיה פמיניסטית רדיקלית, ולכך אנחנו מחויבות. אם אתן רוצות לחשוב איתנו – אתן יותר ממוזמנות – עזבו שנייה את המקלדת ובואו נדבר על זה.
הכותבת היא כאמור רכזת `קואליציית נשים לשלום`, הטקסט פורסם לראשונה בפייסבוק ועבר שינויים קלים
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

נגד המתווה האכזרי! לקבל פליטים מאוקראינה מיד וללא הגבלות!י
ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות