קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

דברים שכותב אנדריי, חייל לשעבר שכבר בעת שירותו הצבאי עבר להתגורר בעראקיב


יום ראשון.
הגעתי בצהריים לצומת להבים אחרי שמראש סידרתי יום חופש מהצבא. היה חמים ויבש,
רוח קלה נושבת והיופי של המדבר שוב נפתח לעיני.
הגבעות האין סופיות שצורתם כה מושלמת למערב והרי יהודה המדבריים עם
העקלתונים הקסומים למזרח פתאום נותנים לך להבין את משמעות החיים.
לאחר כמה שניות של להוציא מראש את כל ההתרוצצות של העיר והעבודה, את כל
הבעיות שמעולם לא נגמרות ולתת לשקט ושלווה להיכנס לתוכי, התחלתי ללכת
בדרך שזוכרת עקבותי כבר לא פעם אחת.
עם כל מטר שסטיתי מהכביש הרגשתי איך אני חוזר לילדות. לאותם ימים שגרנו
בכפר עם שדות תפוח אדמה ועצי תות. כשבקיץ רצתי בין מעיינות מרשרשים
ביערות סביב כפרנו ובחורף סמיכה עבה של שלג עטפה את העולם הקטן שלי שלא
ראיתי בו גבולות. והנה עכשיו פתיתי חול הסתערו לרגלי כפתיתי שלג.

בבואי לכפר הלכתי לבקר את השוהים בדיוואן. שייח סייח ויתר השבט יותר
משמחו לראותי, על אף מצב רוחם ירוד בגלל ההריסה האחרונה.
לאחר סעודה משבעת וקפה בדואי מסורתי אני ושייח סמיח שבנחלתו עלי היה
לבנות ביתי עזבנו את הדוואן.

הכפר נמצא במקום ששמו אל עראקיב ובתנ`ך מוזכר תחת שם `העקומים`. שמו הת`נכי די
משקף
את מהות המקום. פה לפני זמן מה עברו אברהם עם נשותיו הגר ושרה בדרכם לבאר שבע,
פה אולי יהושוע בן נון חנה מחנו בחזרה ממצריים. איך חיו אותם האנשים? על
מה הם חשבו ועל מה דיברו?
עם כל צעד, עם כל מילה עם כל ריח חדש נזכרתי בפסוקים מתנ`ך. כל אשר ראיתי
סביבי היה אחד לאחד עם המסופר. ככה חיו האנשים, את האוכל שאכלתי הם אכלו
את המים ששתיתי הם שתו, במבטא ששמעתי הם דיברו. והנה לרגלי אוהל של
השייח ואשתו שמה רעלה על פניה בכדי לשמור כבודה כמו שסביר להניח שרה הייתה שמה
בימיה.
איני יהודי, אלא רק בן אדם שמנסה להבין. מנסה להבין את מהות הדברים,
ההגיון מאחוריהם, ולפעמים הגיון אחרי החוסר הגיון שעולה מן ההריסות של
כפר שתמול שלשום היה בוסתן פורה, שבין עציו רצו ילדים ובחורף נשמע היה
רישרוש של המים בוואדי.

התחלנו לבנות את האוהל מקרשים שקנינו קודם. המחיר סך הכל יותר מסביר.
לא יודע אם יש עוד עם בעולם שמסוגלים תוך זמן כה קצר לבנות אוהל שההבדל
היחיד בינו לבין בית מאבן זה חומר שממנו עשויים הקירות.
באוהל בדואי יש הכול: חשמל, חלקה למקלחת, אפשרויות לחימום מים וטגון
אוכל, מיתות ואפילו מיקרוגל אפשר להכניס לשם, רק שאין צורך. ממש ווילה
אבל בגודל של 3 על 6 מטר (או יותר קטן אם בעליו החדש יודע להסתפק במועט).
פה חשוב להזכיר שנכון לעכשיו החשמל שנוצר בגנרטור מופעל רק לשעות הלילה, אך יש
מחשבות על שימוש בכוחה של השמש.

והנה הבית בנוי. והנה אני מסדר את דברי לחיים החדשים שזכיתי לחיות אותם
ומודה אני לאל שהבאני לפה. והיה ערב והיה בוקר.

יום שני. בדרך כלל התעוררתי די מאוחר, ממש צמוד לשעה שבה עלי היה להופיע
מול מפקדי, אך כעת כבר בחמש וארבעים, ממש עם תפילת הבוקר שנושאים
אנשי הכפר, אני מרגיש שהשינה הספיקה לי, והנה אני קם מלא כוחות.
אשתו הדאגנית של סמיח חיממה לי מים שאוכל לשטוף פנים ושלחה ילדיה עם קומקום תה.
אחרי זמן מה כבר הייתי בדרך לרכבת לנסוע למרכז. את הדרך שעשינו בהחלט
אפשר לעשות באופניים, ואם נהייה מספיק אנשים אז
אפילו אולי נסדר הסעות עד למקומות העבודה.

יום בצבא עבר כשאר ימים ורק חיכיתי לחזור לביתי החדש. והנה אני שם.
אחריי ביקור בדיוואן הראשי ודרישת שלום לאנשי השבט התווספנו בדוואן של
סמיח עם כמה מהאחים שלו וילדיהם. שייח דיבר הרבה על הדת, ואני שמחתי
לשמוע, למרות שאיני מוסלמי. הרי את התרבות שלך תבין יותר כשתבין תרבות
אחרת. גישה זאת עוזרת לי המון בחיים.
השייח סיפר לי על חיים בדואים ד`אז, לפני שכוחות האופל ריכזו אותם במקומות
ריכוז למען ינותקו משורשיהם וישכחו מסורת אבותיהם.
הוא סיפר איך לפעמים נשא שבט אל שבט חרב, ועל השוד ובוז ואונס שהיה להם
מקום, אך עם כל זה היו מנגנונים חברתיים שמנעו כמה שיותר את האי צדק
ודאגו לזכיות של כל אחד. והנה סיפור אחד מיני רבים.
פעם בא אורח לאחד הישובים וכנהוג ארגנו לו קבלת פנים נאה עם כל היוצא מזה.
יחד עם בואו של האורח התגנבו לכפר כמה גנבים שהיו רעבים ובהסתכלותם על
המתרחש חשבו על איך לבצע את מלאכתם. הוחלט היה שאחד מהם יתגנב לשיירה
ארוכה של אנשים המכניסים אוכל לדיוואן ובלי שישימו לב יסטה הוא מדרכם
ויחזור לשאר חבריו. כך נעשה, אך המנה שהוא לקח הייתה מנת אורח מעוצבת בעיצוב
מיוחד. עם זאת, להבדיל בין המנות היה אפשר רק אם הרימו את
הפיתה הגדולה מעל האוכל. לבסוף קיבל האורח בטעות מנה רגילה, וכשפתחה תהה
מדוע לא קיבל מנת אורח. אז קמו אנשי הכפר בחיפוש אחר הצלחת, כי הרי היה
ידוע שבוודאות הוכנה. וכשמצאוה, הייתה ריקה מתחת לעץ אחרי שהשביע את
הגנבים. הרים השייח את הצלחת ולמרות המצופה בשימחה והכריז כי היום אין
צורך לפחד מגנבה בלילה, כי הרי בדואי מעולם לא יגנוב מהבית שבו אכל.

אחרי הארוחה כל אחד הלך לדרכו.
כשנשכבתי במטתי, עברו לי בראש כל המחשבות. על למה אני פה והאם אני צריך את כל
זה... ועם כל שאלה כזאת התשובה הייתה: `הרי אם
לא לזה אז למה אנו חיים?`. אם לא כדי להשקיע את כל מאמצים בלשמור על איזון
בעולם, על זכויות החלש וכבוד הזולת. רק בכדי לגדל ילדים, לבנות בית
ולנטוע עץ? לא! יש עוד דברים שנטמעו בנו. רצון טבעי לצדק ויכולת להשתתף
בצער. ולא רק לבני אדם, הרי אנו רק אחד מיני מינים רבים החיים עלי האדמה. וכמו
שאר בעלי החיים, לפעמים
נכנעים אנו לחזקים שמטרותיהם רחוקות מלבנות עולם מושלם, ונכנעים כך שלמענם
נכונים אנו להקריב חיינו. לא למען אחינו ולא למען האדמה, אלה למען אותם
החזקים שלא תמיד יודעים אנו מי הם. והם מפרידים בינינו ושולטים בנו. והם
מראים לנו מציאות מעוותת שבה אדם הוא רע מיסודו, שבה אין מי שיעזור לך
אלא אתה עצמך. וחוזרים מפעם לפעם על אותו משפט: `אם אין אני לי מי לי?` אבל
יש המשך למשפט זה:
`אך אם אני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי?`


יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות
בית המשפט בירושלים ביטל את מעצרו של מוחמד כנאענה, ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד