קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שיטת הרשיונות: התניית זכויות כשיטת דיכוי לאומית ועדתית
tarabut
חררדו לייבנר
06.01.11
http://tarabut.info/he/articles/article/the-permits-system/




________________________________________
ח`כים מהימין שלהוטים להתבלט מכינים לנו ועדות חקירה וחוקים כדי להצר את צעדיהם של ארגונים שמאליים ושל ארגוני שינוי חברתי. מפלגותיהם מקבלות מימון ומקיימות יחסים הדוקים עם נוצרים אוונגליסטים קיצוניים בארה`ב, מטיפי טלויזיה, מפלגות ניאו-נאציות וניאו-פשיסטיות באוסטריה, בהולנד ובאיטליה, תנועות לאומניות ברוסיה וסוכני קג`ב לשעבר, שעשו הסבה חפוזה לאנשי עסקים – אבל זה לא משנה: ח`כים מושחתים מהליכוד, `ישראל ביתנו` ו`האיחוד הלאומי` ממש אוהבים את הפוזה הצדקנית והמזויפת של המאשימים `למען המולדת`. יש לנו כמה סיבות טובות למחאה ולבחילה כאחד.

מאבק לדמוקרטיה – בלי נוסטלגיה

נורי אל-עוקבי וישראל בונדק

אבל לפני שאנחנו מוחים על סכנת צמצום החירויות הדמוקרטיות, כדאי שנביט על הקורבנות הקיימים של השיטה הלא-דמוקרטית הקיימת, שחיה ובועטת – בועטת חזק – לא מהיום. אין מקום לנוסטלגיה במאבק למען דמוקרטיה. עבור רוב תושבי ישראל, המדינה הזאת מעולם לא היתה לגמרי דמוקרטית. זכויות האזרח שלהם היו תמיד עניין יחסי, שביר ונתון להתניות וכיפופים. אני מדבר קודם כל הערבים, אבל גם על היהודים המזרחים והספרדים, ובאופן כללי יותר על כל מי שלא היה שייך כאן לאליטה המצומצמת, ציונית-אשכנזית, מבוצרת בעמדות כוח (ה`ותיקים` – כאילו התימנים לא היו ותיקים מספיק!) ונחושה לשמור אותם לעצמה.

אחת השיטות הוותיקות ביותר של הממסד הציוני להתנות זכויות, לכופף אנשים ולערער את בטחונם בעצמם, בזכויותיהם, ביכולתם להיאבק, לפקח ולשלוט עליהם – היא שיטת המענקים ורישיונות. במקום שלאזרחים יהיו זכויות וחירויות, במקום שכל מה שאיננו אסור יהיה מותר, נקבעו הרבה מאוד תחומים אנושיים בסיסיים, שבהם בן אדם נזקק לרישיון. הדוגמא הבולטת ביותר היא בתחום הבנייה – זה הכלי המרכזי, שבאמצעותו הופכים חלק גדול מן האזרחים הערבים לעבריינים בעל כורחם. זה גם קורה ללא-מעט יהודים בשכונות מצוקה, במעברות לשעבר, ליהודים מזרחים שיושבים על קרקעות שהממסד ונדל`ניסטים רוצים לגזור מהן קופונים שמנים. ראו לעניין זה את מקרה כפר שלם.

רשיונות וזכיונות – לא זכויות

רישיונות בנייה הם רק אחד מאמצעי הדיכוי, ההתניה והאילוף, השגת הקולות (`ניתן רישיון זמני או נימנע בינתיים מהריסה – בתנאי שנקבל כך וכך קולות מהמשפחה שלך` – כך מאותתים נציגי הממסד המושחת מימי מפא`י ועד ש`ס), ההפחדה וההשתקה. גם רישיונות עסק, ובמיוחד רישיונות עסק זמניים, משרתים אותה מטרה. וכיוון שאמצעי הרישוי וההסדרה צמחו מאוחר יחסית, בשנות הששים והשבעים, כאשר אלפי בתי-עסק כבר צמחו ועשרות כפרים ויישובים היו קיימים – כולם נכנסו מאז, במכה אחת, לתחום האפור. פתאום אפשר לאכוף עליהם את החוק – מתי שרוצים, כמה שרוצים, ולא לאכוף אותו על מי שלא רוצים. יש כאן מקום עצום לא רק לשרירות לב אלא גם לעשיית שרירים.

לא מדובר רק ברשיונות בנייה ורשיונות עסק: גם מיכסות מים (כמה מים מגיעים לך ובאיזה מחיר? את זה לא החוק מחליט – אלא מחזיקי הכוח) שימשו כדי להוריד חקלאים ערבים על הברכיים. רישיונות וזכיונות שידור ברדיו, שהוסדרו רק בשנות התשעים (ומי לדעתכם יכול לקבל רשיון כזה?). חישבו גם רחובות הערים: רישיונות לקיים אירועים, רישיון להניח שולחנות או סחורה במדרכה, רישיון רוכלות (שאפשר לתת – ואפשר לקחת, ראו את המאבק של בעלי הבאסטות הירושלמים) וכו`.

כרגיל הרשויות מעלימות עין נוכח האנשים הפשוטים, שמכורח חייהם מפרים את תנאי הרישיון הבלתי אפשריים, או חיים, בונים, מוכרים, משדרים, חוגגים, ללא רישיון. העלמת העין השלטונית נועדה להשאיר את האפשרות להשתמש במצב האפור שבו האנשים נמצאים, כאמצעי סחיטה, הפחדה או סתם כאמצעי לענישה בשעת הצורך. הרשיונות והזכיונות הם מקל וגזר.

בכלא: נורי אל-עוקבי וישראל בונדק

כך קרה לנורי אל עוקבי, אשר מאבקו העיקש למען אדמות משפחתו מהן גורשו בנגב הציק לשלטונות כל כך, שהם החליטו ללמד אותו לקח ולהכניס אותו לכלא על ניהול מוסך ללא רישיון, או תחת רישיון שלא חודש. המוסך של נורי, מקור פרנסתו זה עשרות שנים, קבל מדי פעם רישיון זמני וזכה לעתים מהעלמת עין שלטונית. עד שהחליטו להתנכל לו – לאו דווקא בגלל המוסך אלא בגלל פעילותו הציבורית למען אדמותיו וזכויות אחיו ואחיותיו הבדואים. שבעה חודשי מאסר על רישיון עסק. שבעה, ולא ששה – כך שלא יוכל להמיר אותם בעבודות שירות. גם דרכו לערעור נחסמה, שכן השופט זכריה ימיני הציב לו, להפקיד מיידית במזומן 30 אלף ש`ח כדי לערער. והמסר החינוכי של השופט הוא ברור, וקשור במישרין במאבקו הארוך והעקשני של נורי אל-עוקבי למען זכויות הבדואים: `הקלה עם הנאשם יהיה בה משום מסר שלילי לציבור ובמיוחד לפזורה הבדואית.`

כך קרה גם לישראל בונדק, אמרגן זמרים מזרחיים, שנאבק למען השמעת מוזיקה מזרחית ברדיו והיה מראשוני מפעילי תחנות הרדיו של שנות השמונים, שהפעיל את תחנת רדיו `קול המזרח`. גם כאן אפשר היה להטיל עליו קנס פשוט, אפשר היה פשוט לבצע לגאליזציה של הרדיו הפיראטי שלו (כפי שעשו עם ערוץ 7 האשכנזי-מתנחל). במקום זאת, קיבל בונדק עונש מאסר בפועל תוך נזיפה משופט גזען, שהטיל עליו שתי שנות מאסר (בערעור הופחת עונשו ל-18 חודשי מאסר): `תרבות המאבק` של הפנתרים השחורים,` אמר השופט, `על נגזרותיה, וליתר דיוק, תת-התרבות הזאת, עבר זמנה, אם בכלל היה לה מקום אי פעם...`

עכשיו יושבים שניהם בכלא. למערכת הרישיונות והזכיונות, לשיטת הזכויות החלקיות והמותנות הציונית יש מאות אלפי קורבנות בכל רחבי המדינה. נורי אל-עוקבי וישראל בונדק אינם עוד שני קורבנות של השיטה אלא שני גיבורים, שני אנשים שהעזו להיאבק נגדה – ועל כן לא שילמו סתם בהריסת בית, בסגירת עסק, בקנסות וכדומה, אלא במאסר של ממש. אלה שני אסירים פוליטיים מובהקים בישראל של ימינו, ממשיכי דרכם של מזרחים וערבים גאים אחרים שניסו להיאבק בשיטה.

כדי להיאבק באמת למען חירויות דמוקרטיות בישראל של היום עלינו לחבור קודם כל למאות אלפי קורבנות שיטת הרישיונות, ההתניות, הקומבינות, הפרוטקציה והאיומים – רובם הגדול יהודים מזרחים וערבים. והצעד הראשון הוא להיאבק לשחרור שני הלוחמים למען זכויות בני עמם: ישראל בונדק ונורי אל-עוקבי.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב