קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מצרים וישראל: על מבחן הבושה והשייכות
ynet
זהר באר
01.02.11
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4021734,00.html




המיעוט הערבי מצטופף בחצר האחורית של הדמוקרטיה הישראלית, מופלה, מודר מהשיח הציבורי, מתוסכל, זועם וחושש מהבאות. ובכל זאת, נמנעים הפלסטינים אזרחי ישראל, באופן מעורר כבוד והערכה, מאימוץ אסטרטגיה אלימה - כמו במצרים

תמרות העשן שעולים מארמונות תוניס ומרחובות קהיר, סואץ ואלכסנדריה והתסיסה שרוחשת מתחת לפני השטח ומאיימת להפיל באפקט דומינו את משטרי ערב המסורתיים, מצביעה על פרדוקס ששמו החברה הישראלית. לפתע נראית מדינת ישראל אפופת הסקנדלים והייאוש כמו אי של יציבות ושקט.

למרות כמה פרמטרים משותפים לישראל ולמרחב המזרח תיכוני: השחיתות, הפערים ברמות ההכנסה, מערכת החינוך הקורסת, אפליית מיעוטים וההתנהלות חסרת האחריות של ההנהגה בתחומים שונים, לא ראינו המונים יוצאים לרחובות במחאה נגד עצם מהותו של המשטר.

לא קל להסביר כיצד החברה הישראלית על שסעיה העמוקים מצליחה לשמור על יציבות יחסית. אפילו בהשוואה לספרד הדמוקרטית, לבלגיה - לבה של אירופה, לבטח בהשוואה לצפון אירלנד עד לפני שנים אחדות, או לסרי לנקה, או לבלקנים, שלא לדבר על מדינות באפריקה, כבר יותר 60 שנה מדינת ישראל היא עדיין ביתם של כל השבטים הניצים זה בזה. לא בית מפואר, כמובן, אבל קירותיו עומדים בינתיים בפני הזעזועים המרעידים את המרחב מסביב.

המיעוט הערבי, חמישית מאזרחי המדינה, מצטופף בחצר האחורית של הדמוקרטיה הישראלית, מופלה, מודר מהשיח הציבורי, מתוסכל, זועם וחושש מהבאות. ובכל זאת, נמנעים הפלסטינים אזרחי ישראל, באופן מעורר כבוד והערכה, מאימוץ אסטרטגיה של שימוש באלימות. למרות הפערים והאפליה נותרו עדיין לערבים בישראל כמה כלי מחאה דמוקרטיים פורמאליים: חופש דיבור והחופש למחות, מערכת משפט עצמאית (למרות מגבלותיה), והכנסת, שבה משרתים עדיין נציגי המיעוט הערבי, המצליחים להשמיע את מחאתם למרות הטרור הפוליטי המופעל כלפיהם.

המצב עלול להשתנות
דווקא המסע שמנהל עתה הרוב הימני בכנסת נגד ערבים וארגוני שמאל מאיים לשמוט את שסתום הביטחון הזה שמאפשר לאנומליה של הדמוקרטיה הישראלית לשרוד בג`ונגל המזרח תיכוני. אבל גם אצלנו השמים מתקדרים. סדרה של הצעות חוק מבהילות פוקדות את הדמוקרטיה הישראלית: ממבחני נאמנות אזרחיים ועד הקמת ועדות חקירה לארגוני שמאל ואיום לשלול את זכויותיהם של חברי כנסת ערבים.

דמוניזציה של מתנגדים פוליטיים, הגדרתם כבוגדים ומתן היתר גורף לפגוע בהם היא אופיינית לתנועות פוליטיות משיחיות ולמשטרים טוטליטריים ולמחתרות אידיאולוגיות קיצוניות, בימין ובשמאל. מטרתם של צעדים אלה היא להפוך, באמצעות חקיקה, פעילות לגיטימית לעבירה על החוק תוך שימוש במנגנוני הסתה, דיסאינפורמציה וזריעת פחד. מה יקרה ביום שבו המיעוט הערבי, שיאבד את אמונו בדמוקרטיה הישראלית יחליט לא להשתתף עוד בבחירות? איזה דיוקן יהיה אז ל`דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון`? ומה יעשו אלה שקולם לא ישמע במסדרונות השלטון? המתרחש בתוניסיה, במצרים ובתימן עשוי לתת את התשובה.

ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינזבורג הגדיר לאחרונה את מטרת הפשיזם - בהפיכת דעת הקהל לגוש אחד ואחיד, באמצעות שיח אינפנטילי. מסקנתו היתה שדווקא הבושה עשויה להיות כלי יעיל בהגדרת שייכות. `מהי המדינה שלי?` הוא שאל והשיב: `המדינה שבה אני מתבייש`. כל ישראלי שמבקר בחו`ל ורואה את פגמי המקום הזר יכול להבין את זה. אתה לא מתבייש ממשהו שלא שייך לך. הנה, אם כן, הצעה שאפשר לנסות ליישם גם בישראל בתור מבחן לאומיות חלופי. לא הצהרת נאמנות, אלא מבחן הבושה.
ככל שתתחזק תחושת הבושה והכלימה של הסקטורים העיקריים בחברה מהאופן שבו מתנהלת מדינתם, כך יכולה, באופן פרדוקסלי, לגדול גם תחושת השייכות שלהם.

אין כוונת הדברים לרמוז שצריך אולי דווקא להגביר את הבדיקות הפולשניות של אזרחים ערבים בנמלי התעופה ואת האפליה כלפיהם בשאר מגזרי החיים, כדי ש`יתביישו` עוד יותר. להיפך. כדי להרגיש שייכות לקולקטיב הישראלי צריך שיתקיימו נורמות אזרחיות מינימאליות. צריך להציג מאמץ אמיתי להשגת השוויון ולמניעת אפליה. צריך להפסיק את ההסתה בכנסת, במגרשי הכדורגל ובשיח התקשורתי. צריך להפסיק להדיר חמישית מאזרחי ישראל מתחושת שייכות למדינתם.

ברור כי גם אם תהיה החברה הישראלית הטובה בעולמות האפשריים - סיבות להתבייש תמיד ישארו. אבל אם יהודים וערבים, אתיופים, רוסים ומהגרי עבודה, מתנחלים ולוחמי זכויות אדם ודמוקרטיה יחושו בושה במקום ניכור נדע שבזה שפר גורלנו מזה של תוניסיה, מצרים וכל משטרי הכפייה מסביבנו שרועדים עתה כעלה נידף.

יזהר באר הוא מנכ`ל קשב, עמותה החוקרת את הסיקור של התקשורת הישראלית.



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

לגנות או לא לגנות, זאת השאלה
בתיהם של 44 פלסטינים מתוכם 22 ילדים נהרסו אתמול בגדה המערבית
בלילה בלילה כשכולם ישנים חיילים מתפרצים לבתים פלסטינים