קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

בית-המשפט העדיף את גרסת חיילי צה`ל (מתי זה אחרת? - יכ)
מאת אורן פרסיקו
העין השביעית

בני משפחתו ויורשיו של העיתונאי והצלם הפלסטיני עימאד אבו-זהרה, שנהרג בג`נין בשנת 2002, לא יקבלו פיצוי ממדינת ישראל, כך פסקה אתמול שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב–יפו, בלהה טולקובסקי.

אבו-זהרה נהרג ב-11 ביולי 2002, במהלך תקרית ירי בעיר ג`נין. על-פי רשימה מאת גדעון לוי, שפורסמה במוסף `הארץ` כשבועיים לאחר האירוע, היה אבו-זהרה עיתונאי שהוציא לאור מקומון בג`נין וצלם שעבודתו פורסמה בכלי תקשורת ברחבי העולם וכן בעיתונים בישראל. באותו יום בג`נין, דיווח לוי, נכנסו לעיר כוחות צה`ל, טנקים ומשוריינים. אחד הנגמ`שים פגע בעמוד חשמל, וכעבור זמן קצר החל ירי שממנו נפגע אבו-זהרה.

`על-פי הידוע`, כתב לוי, `הוא דימם במשך כחצי שעה, אולם בגלל שהאש נמשכה אי-אפשר היה לפנותו לבית-חולים. לבסוף פונה במכונית פרטית, אבל זה היה מאוחר מדי. הקליע קרע את העורק הראשי בירכו ודמו אזל`. אביו של עימאד, סובחי, צוטט אצל לוי כאומר: `השאלה שלא נותנת לי מנוח היא מי אחראי לפשע`. לא מדינת ישראל, פסקה השופטת טולקובסקי.

התביעה במשפט זה טענה כי כוחות צה`ל ירו על העיתונאי וצלם אחר שפעל לצדו, בשם סעיד דחלה, בלי שהותקפו קודם לכן ואף שלא נשקפה סכנה לחייהם. לטענת התובעים, חיילי צה`ל הפרו את הוראות הפתיחה באש ונהגו ברשלנות.

אחד מעדי התביעה היה הצלם דחלה, שפעל באותו יום לצד אבו-זהרה בניסיון לתעד את האירוע. דחלה הצהיר בפני בית-המשפט כך: `הרחוב היה שקט ושהו בו אנשים מועטים, אך כאשר אחד הנגמ`שים פגע בעמוד חשמל ונעצר, אדם השליך אבטיחים לעבר כלי הרכב המשוריינים, ואחרים שהיו בקרבה השליכו ירקות ופירות לעבר הטנקים והנגמ`שים, אך מלבד זאת, לא הותקפו כלי הרכב המשוריינים ולא היו בסכנה. חרף זאת, מתוך אחד מכלי הרכב המשוריינים, או יותר, החל ירי ממושך אל הרחוב ובכלל זה לעברנו`.

בחקירתו הנגדית הוסיף דחלה כי מיד לאחר ההתנגשות, נורה אבו-זהרה ונפגע. `פגשתי אותו שם פנים אל פנים ואמרתי לו להיזהר`, העיד דחלה, `אנחנו חייבים לצלם כמה תמונות של הטנק והאנשים שם כי כולם פחדו וברחו... כשעצרנו שם, שמעתי ירייה אחת. הירייה הזאת פצעה את עמאד ברגלו`.

מטעם מדינת ישראל נטען בתגובה כי חיילי צה`ל היו במהלך האירוע בסכנת חיים אמיתית, ועל כן יש לדחות את התביעה. עוד נטען מטעם המדינה כי פעולות החיילים היו סבירות ומקצועיות, וכי `המנוח היה מודע לכך שהוא מסכן את עצמו עת החליט מרצונו החופשי להגיע למקום האירוע על מנת לסקרו`. כמו כן נטען מטעם מדינת ישראל כי `למנוח אשם תורם ורשלנות תורמת ממשיים המגיעים לכדי 100%. [...] המנוח נהג בחוסר סבירות וסיכן את עצמו, ואין לתובעים אלא להלין על מעשיו של המנוח`.

מטעם מדינת ישראל העידו בפני בית-המשפט מפקד הפלוגה, רס`ן ש.ק., וסגן מפקד הגדוד, סא`ל י.מ. על-פי תצהירו של רס`ן ש`, כוח צה`ל נכנס לג`נין בדרך לעיירה קבטיה, וזאת בעקבות התרעה חמה שהתקבלה באותו בוקר על ניסיון להוציא משם פיגוע. על-פי רס`ן ש`, בצומת בעיר ג`נין נתקל נגמ`ש צה`לי בעמוד חשמל ונוצרה סכנת התחשמלות. אז החלה התקהלות של תושבים מקומיים, שזרקו על הכוח אבנים ובקבוקי תבערה ואף בוצע לעבר הכוח ירי מנשק קל, מטווח קרוב. לדברי רס`ן ש`, הכוח היה בסכנת חיים מיידית וממשית. הוא סיפר כי אחד הטנקים החל לעלות באש לאחר שנזרק לעברו בקבוק תבערה, וכי מחבלים אשר ירו על הכוח טיפסו על אחד הטנקים וגנבו את נשקו האישי של מפקד הטנק.

`היה שמה ירי מסיבי`, העיד רס`ן ש`. `האירוע הפך מנסיעה לאירוע של סכנת חיים אצל החיילים. הטנק הראשון עולה באש... אומר לי קודקוד, כאן מ`מ לא יודע איך קוראים לו אני בבעיה קשה, יורים עלי מכל הכיוונים, אני רוצה לבצע ירי כבדה. עכשיו אני אומר לו, חמוד שלי, תירגע, אנחנו לא יורים פה ירי כבדה, אנחנו מרחק מטר מהשוק, כל האזור פה זה אזרחים, אתה לא יורה ירי כבדה. ומה שאני מרשה לכולם לירות זה ירי הרתעתי לעבר חומת מפגע. זה בלבד`.

`גרסאות הצדדים באשר לאירועי אותו יום בג`נין, אשר במהלכם ולמרבה הצער מצא המנוח את מותו, שונות ומנוגדות בתכלית`, ציינה בפסק הדין השופטת טולקובסקי. בהמשך כתבה: `לאחר ששבתי ובחנתי את העדויות והראיות שהובאו בפני, ראיתי להעדיף את גרסת עדי ההגנה, באשר לנסיבות האירוע בכללותו`.

השופטת טולקובסקי הסבירה כי `בגרסתם של עדי התובעים נתגלו סתירות פנימיות ופרכות שאינן מתיישבות עם ההיגיון`. השופטת מציינת, בין היתר, כי התובעים טענו תחילה כי היה ירי ממושך, ובהמשך חזרו בהם וטענו כי היו עדים לירייה אחת בלבד. עוד ציינה השופטת כי חל שינוי בגרסת התובעים ביחס למספר המשתתפים באירוע. `נראה כי די בסתירות אלה כדי לפגום באמינות גרסת עדי התובעים באשר להשתלשלות האירועים`, היא כותבת.

נוסף על כך מציינת טולקובסקי כי `הצלם דחלה אישר בעדותו כי מעבר טנקים בג`נין היה דבר של יום ביומו. אם כך הדבר, הרי במידה ואכן לא היתה כל התקהלות של תושבים מקומיים ולא נזרקו אבנים או בקבוקי תבערה, לא ברור איזה ערך חדשותי יש בצילום מעבר טנקים ברחובה של ג`נין`.

מעבר לכך מציינת השופטת כי גרסת התובעים, שלפיה לא נשקפה לחיילים סכנת חיים, `אינה מתיישבת עם ההיגיון`. `לא סביר בעיני`, כותבת השופטת, `כי החיילים פתחו באש והסלימו את המצב מבלי שננקטו כנגדם פעולות התקפיות שסיכנו את חייהם, וזאת כאשר ה`אכזרית` לכודה תחת עמוד חשמל ונתונה בסכנת התחשמלות`.

לעומת זאת, השופטת טולקובסקי מצאה את העדויות שהוגשו מטעם הנתבעת `אמינות וקוהרנטיות`, עדויות אשר `מתיישבות האחת עם רעותה, משלימות זו את זו ומשתלבות לכדי גרסה סדורה` ואשר `מוצאות תימוכין ביומני המבצעים שצורפו לתצהיריהם`.

לאור כל זאת החליטה השופטת טולקובסקי לדחות את התביעה, וזאת משום שלושה נימוקים – אי-הגשת צו ירושה, אי-הוכחת הטענה כי המנוח נפגע מאש חיילי צה`ל, והיות הפעולה `פעולה מלחמתית` החוסה תחת החסינות הנתונה למדינה.

באשר להעדר הראיה כי המנוח נפגע מאש חיילי צה`ל, כתבה השופטת טולקובסקי כי `נוכח הקביעה העובדתית כי במהלך האירוע התרחש גם ירי של תושבים מקומיים לעבר כלי הרכב המשוריינים, היה על התובעים להוכיח כי המנוח נפגע מאש חיילי צה`ל ולא מירי של מחבלים. בנסיבות העניין, גרסת התובעים חסרה ראיה משמעותית והיא תעודה רפואית או חוות דעת של מומחה לכלי הנשק לעניין סוג הקליע ממנו נפגע המנוח`. כמו כן פסקה השופטת כי הכוח אכן היה בסכנה, וכי לא הוכחה התרשלות בפתיחה באש.

באשר לשאלת הוצאות המשפט, ציינה השופטת טולקובסקי כי `נוכח מותו המצער של המנוח, אשר דומה כי אין חולק כי הוא עצמו לא נטל חלק בפעולה עוינת כלשהי, לא ראיתי למצות את הדין עם התובעים בשאלת ההוצאות. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמשאבים שנדרשו לצורך ניהול ההגנה בתיק זה`. לאור זאת, חייבה השופטת טולקובסקי את התובעים בהוצאות בסך 20 אלף שקל.


יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

Hjejejejej
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו