מחאת האוהלים המתרחבת ממשיכה לעורר תגובות רבות, מכיוונים רבים. מאכזבות במיוחד, אבל אולי בעצם גם הכי צפויות, הן תגובותיו של השמאל הישן – שאולי אינו מבין עדיין שסוג ההתנהגות שלו הוא בדיוק מה שריסק את השמאל, ושאולי גם אינו מבין שאם המחאה הזאת תקרום עור וגידים מבחינה פוליטית לאורך זמן, היא תיצור שמאל חדש; בהחלט לא עוד מהקדימה-עבודה-מרצ המוכר.
המשותף לכמה מן התגובות הללו היה הדיכוטומיה המוכרת בין אויבי הציבור הישנים והקבועים של השמאל הישן, חרדים ומתנחלים, לבין המוחים שתוארו כנאורים, כפרודוקטיביים וכאנשי `ישראל היפה`. מאכזב היה שדווקא מספר אנשי תרבות, ספרות ומוזיקה הובילו תפיסות ריאקציונריות כאלה, שאינן מבטאות חשבון נפש אמיתי של השמאל הישן לא עם כשלונותיו בעבר, לא עם שיתוף הפעולה שלו עצמו עם הכלכלה הניאו-ליברלית וההפרטה בעשורים האחרונים, ולא עם זניחתו את החברה הישראלית לטובת דיבורים בעלמא על מזרח-תיכון חדש.
חלוקות הנובעות מהתבוננות דרך מושגים של בני האור ובני החושך, ומחלקות את הציבור במדינה ל`נאורים וחשוכים`, מתוך תביעה שעל הנאורים לשוב ולהוביל את המדינה, אינן מייצגות את המאבק הנוכחי, ונראות כאילו נלקחו מאספות בחירות של מפלגת שינוי המנוחה או היישר ממצע מפלגתו העתידית של יאיר לפיד.
הכחשת חלקו ההיסטורי של המעמד הבינוני ביצירת הפערים בישראל, דרך העלמת הפערים העמוקים בין אשכנזים, מזרחים וערבים במשך שלושים שנות שלטון מפא`י, ודרך אדישותו להפקרות הכלכלית בעשורים האחרונים, בלי הצעה של סולידריות לשאר חלקי החברה שנפגעו ראשונים – כל אלה אינם מאפשרים חשבון נפש אמיתי לצורך הסולידריות כעת. גם השימוש במושגים של יצרנים ופרזיטים, בורים ונאורים, הם בדיוק המושגים ששימשו להסתרה הדמגוגית של היווצרות עיקר הפערים בשנים האחרונות.
לעומת התבטאויות אלה, שבאו מצד מי שאינם יושבי האוהלים או מובילי המאבק, הציבור הרחב שיצא לאוהלים, להפגנות ולרחובות, עשה זאת דווקא בגלל שנחלץ מן התודעה הכוזבת על הסיבות לקשיי המחייה ההולכים וגדלים שלו. ניסו לשכנע את ההמונים באופן דמגוגי פעמים רבות שמצוקתם קשורה ב`תקציבים ייחודיים` המועברים לישיבות או נעוצה בבעיה שבאחריותם האישית, בעצלותם או באי-נכונותם לצאת ולעבוד.
הציבור שיוצא לרחובות מבין שמדובר במדיניות הכלכלית-חברתית של כל ממשלות ישראל האחרונות, ובתוכן: צמצום והפרטת השירותים הציבוריים; הפרטה של הנכסים הציבוריים; יחסים הדוקים של הון ושלטון; קרטלים של אילי ההון המנהלים מדינה ומדיניות שאינה חשופה לדמוקרטיה. הציבור הזה מבין שהאשם הוא בכלכלה שמתרבים בה העניים העובדים, המשרות החלקיות וההעסקה הפוגענית דרך חברות כוח אדם.
אנשי המאהלים והמחאה מבדילים בין הכסף הקטן לכסף הגדול, אל מול הדמגוגיה: הכסף המועבר לחרדים אינו קרוב לסכומים המועברים לטייקונים, ואינו מונע מרוב הציבור החרדי לחיות תחת מצוקות קשות; גם המתנחלים עצמם, למרות אי-ההסכמה הפוליטית, אינם הכסף הגדול, כיוון שעיקר הכסף העובר לשטחים עובר לתחזוק הכיבוש ולא ישירות למתנחלים, והכיבוש אינו מפעלם האישי של המתנחלים אלא של כל ממשלות ישראל, ואחראים עליו תושבי חיפה ותל אביב בדיוק כפי שאחראים לו תושבי אריאל ואפרת.
אין זה אומר שהפוליטיקאים החרדים לא בגדו בציבור, הן בציבור שלהם והן בשאר הציבור. הם בהחלט בגדו, בחוסר סדר יום כלכלי במשנתם מלבד דיבור על תקצוב בני ישיבות, ובחבירה לא קדושה לימין הכלכלי. הם בגדו בדיוק כפי שהפוליטיקאים החילונים בגדו, וכפי שכל המפלגות שהיו חברות בקואליציות בעשורים האחרונים, ממרצ ועד המפד`ל לשמותיה השונים, בגדו כלכלית בעשירונים התחתונים ובמעמד הבינוני. על כן, הציבור דורש עכשיו להעמיד לדין ציבורי ופוליטי את ראש-הממשלה הנוכחי, אבל גם את ראשי-הממשלה שקדמו לו.
בגידתם של הפוליטיקאים אינה שוללת סולידריות עם הציבור החרדי, השקוע גם הוא תחת מכבש כלכלי המחובר לכלכלה הניאו-ליברלית, ואינה שוללת דיאלוג עם הכוחות בתוך הציבור החרדי המבקשים שינוי. הסולידריות עתה היא אזרחית, ולא קואליציה של מפלגות. אין זה אומר גם שיש לקבל את מדיניות ההתנחלות או את הפוליטיקה של מועצת יש`ע (המנסה עתה לטעון כי `השומרון הוא הפתרון` למצוקות הדיור, אולי כיוון שזול יותר להפקיע קרקעות מערבים, או להשתלט על בתיהם כפי שמתרחש בשייח` ג`ראח, מאשר לקנות קרקע ולבנות בית), ואין זה אומר שמרבית הפוליטיקאים הדתיים-לאומיים לא בגדו בציבורם ובשאר הציבור.
הם בהחלט בגדו בצמצמם את היהדות לקדושת ארץ-ישראל, כאילו אין היא אומרת דבר על עיכוב שכרו של השכיר, על שמיטת קרקעות וחובות ביובלות, או על היחס לגר, ליתום ולאלמנה. הם בגדו בברית הלא-קדושה שיצרו בין קדושת ארץ ישראל לקדושת השוק החופשי בכל מקום בארץ ישראל מלבד השטחים.
בנייה לציבור הדתי במזרח ירושלים. צילום: טס שפלן / אקטיבסטילס
אבל דברים אלו אינם שוללים סולידריות עם חלקים בציבור המתנחלים שעברו לשטחים כי שם המשיכה המדינה להיות מדינה, ולדאוג לדיור בר-השגה (השטחים, כמובן שרק בהתנחלויות היהודיות, הם המחוז שבו הבנייה הממשלתית המשיכה להוות חלק משמעותי בבנייה, יותר מכל מחוז אחר), לחינוך, לרפואה ולרווחה, בניגוד למעשיה בפנים הארץ. גם חלקים נרחבים בתוך ציבור המתנחלים נכבשו תחת מכבשי הכלכלה הניאו-ליברלית, והרווחים של כלכלת הכיבוש וניצול הפלסטינים עברו גם אל מי שאינם מתנחלים, ואל בעלי הון ששולטים בכלכלת הכיבוש.
המאבק הנוכחי יוצר חיבור בין מעמד הביניים לעשירונים התחתונים, אחרי שנים ארוכות שבהן לטש מעמד הביניים את עיניו כלפי מעלה, וחשק בהצטרפות לעשירונים העליונים, והאמין שחבילות נופש זולות לחו`ל או מסכי טלוויזיה ענקיים במחיר מבצע מבטאים שגשוג כלכלי, בזמן שהאפשרויות לקנות דירה או לממן בריאות וחינוך סבירים, התרחקו.
המאבק יוצר חיבור בין שאלת הדיור הציבורי לשאלת הדיור בר-ההשגה ופיקוח על שכירויות, בין נפגעי המשכנתאות ומפוני עמידר וחלמיש לבין הנפגעים מהריסות בתים, בין הסתגרות המנהיגים במגדלי אקירוב ובווילות בקיסריה לבין היעדר ההכרה בכפרים הבדווים, בין שטחי השיפוט המצומצמים של עיירות הפיתוח, המפסידים `במקרה` אזורי תעשייה קרובים לטובת מועצות מקומיות עם אוכלוסייה מועטה, לבין היעדר תוכניות מתאר ליישובים הערביים, בין שאלת ההפרטה והחיבור ההדוק של הון-שלטון-עיתון-צבא לשאלת ההתמוטטות של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, בין הפופוליזם הפוליטי של שיסוי קבוצות אוכלוסייה אלו באלו, יהודים בערבים, חרדים בחילונים, דתיים בתל-אביבים, לבין קריסת הסולידריות החברתית, שהועילה בעיקר לממשלות ולאילי ההון.
יכ |
