קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שלי רוחצת בניקיון כפיה
haokets
תאמר מסאלחה
23.08.11
http://www.haokets.org/2011/08/23




כששלי יחימוביץ` מחבקת את מפעל ההתנחלויות, היא משרתת נאמנה את השמאל הציוני שעם שורותיו היא נמנית. אך הכשרת המתנחלים דווקא מדגישה את אשמתנו, האזרחים המשתפים פעולה עם עוולות מדינתנו.

מי שחיפש תזכורת למהותו האמיתית של `השמאל הציוני` קיבל השבוע מנה גדושה של אותה תפיסת עולם צבועה וחסרת יושרה אינטלקטואלית ומוסרית לשאלות הכיבוש, ההתנחלויות ושאלת הצדק החברתי והדמוקרטיה בכלל. אך למעשה, מדוע הפתיע כל כך הראיון שהעניקה הטוענת לכתר העבודה ותמיכתה במפעל ההתנחלויות? הרי אותו שמאל ציוני הוא האחראי העיקרי למעשי הנישול, הטיהור האתני הכיבוש וההתנחלויות שהייתה מנת חלקו של העם הפלסטיני מאז 48 והוא אביו מולידו של המיליטריזם השוביניסטי והגזעני, מכונן חוסר השוויון החברתי ומייסדה הראשון של ישראל המעמדית.

לא לגמרי ברור לי מדוע מתעקשים לקרוא לו `שמאל`, שכן הוא אינו מהווה חלופה מדינית או חברתית לימין, אלא הגדרה פוליטית וסוציולוגית חלופית ופוליטיקלי קורקט למועדון האחוס`לים ותומכיהם, לעומת הקבוצות האחרות בעיקר קבוצת המזרחים בדמות ש`ס, הליכוד ואחרים.

`השמאל הציוני` איננו אלא מושג שנועד להסוות את ההנגדה שאליה מכוונים, בין צאצאי דור המייסדים לצאצאי דור המעברות. גם כאשר `שמאל` זה מנסה לפעמים לדבר במונחי צדק חברתי, שכבות חלשות, עיירות פיתוח, שוויון ושלום, הוא מדבר בלשון ובמודוס אופרנדי של מהות ומסורת דור המייסדים הכוללת תפיסה ביטחוניסטית, מתנשאת וזחוחה המנוכרת לאותן קבוצות שאותן היא מנסה לייצג ובשם האינטרסים שלהם הוא מנסה לתפוס את השלטון.
כך נופלים דבריה של שלי יחימוביץ` בקונטקסט ההיסטורי והרעיוני של אותו שמאל ציוני, שאינו רואה כל סתירה בין קידום התנחלויות לבין עוול היסטורי וחברתי לקבוצה אחרת, שמאל שמציג את עצמו כרודף שלום כאשר רוב מנהיגיו ואוצרות לשונו העדיפו תמיד שימוש בכוח על פני כל דרך אחרת. כוח זה מופעל בעזרת ניכוס דימויים של שמאל מתון הנלחם בניגוד לרצונו באותם ערבים ברברים, המסרבים לעזוב את הג`ונגל ולחיות בווילה המטאפורית של אהוד ברק וחבריו.

מה בין מתנחלים למפעל ההתנחלויות
דבריה של ח`כ יחימוביץ` מעוררים סוגיה נוספת שיש לתת עליה את הדעת: ההפרדה בין מתנחלים להתנחלויות. יחימוביץ לא רואה כמובן כל צורך בהפרדה שכזו, לדידה היא רוצה לרכוב על הגל `החברתי-הא-פוליטי` עד לכיבוש כס ראש הממשלה, בעזרת שיח מחבק ומכליל את הרוב הציוני-יהודי. היא מצדיקה את ההתנחלויות בתור `עובדה היסטורית שבקונסנזוס` ואת המתנחלים כקבוצה שיש לצרף למחאה החברתית, ודוחה את הדרישה לפירוק מפעל ההתנחלויות והכיבוש כאחת הדרכים העיקריות לשינוי סדר העדיפויות החברתי-לאומי של המדינה.

המחיר של אותה עמדה אופורטוניסטית הוא עיוות המושג `צדק חברתי` לכדי פארסה של צדק לאדונים וצדק למשרתים, וקיבוע הסטטוס-קוו הקיים שהוא הסיבה המחוללת את חוסר הצדק שהוא מנת חלקנו, יהודים ופלסטינים השרויים תחת שלטונה של מדינת ישראל, וחווים את השלכותיה של אותה שיטה פוליטית שפיתח ה`שמאל הציוני`.

יחימוביץ` גם מתנגדת לחרמות. היא מצדיקה את מפעל ההתנחלויות כי זה המפעל של `כולנו`, קרי של אותו קונסנזוס של הרוב היהודי הציוני, ולכן אין זה נכון לתמוך בחרם על המתנחלים או על ההתנחלויות. ההבדל המוסרי שמנסים לשרטט בשמאל הציוני בין המתנחלים להתנחלויות, מלבין במודע או שלא במודע את מעשי המתנחלים ומפריד בין עצם מעשה ההתנחלות לבין המתנחל, מתוך הנחה שמפעל ההתנחלויות הוא מעשה של מדינה וגם אם אינו מוסרי או חוקי אין לו יישום מוסרי או משפטי על המתנחלים כקבוצה או כבני אדם. עמדה זו מתעלמת, כמובן, מהשלכותיו ההרסניות של מפעל ההתנחלויות על החברה הפלסטינית ועל חלקם של המתנחלים בהרס זה.

צודקים הטוענים שהשיח הישראלי נוטה להשתמש במונחים `מתנחלים`, `התנחלויות`, `שטחים כבושים`, `הקו הירוק` כפרדיקטים התופסים את ההגמוניה הפוליטית הישראלית כחיצונית וזמנית למפעל שליווה אותה מאז הקמתה. שכן למעשה ההתנחלות מהווה המשך ישיר של המפעל הציוני שראה בטיהורם האתני של הפלסטינים ממולדתם והקמת ישות מדינית על חורבותיהם כמטרה הרעיונית והפוליטית המגדירה אותו בתוך ישראל ובמרחב הערבי בכלל.

סימון המתנחלים כקבוצה מובחנת אכן נועד במקרים רבים להשיל את האשם ממעורבותו של האזרח הישראלי באחריותו המוסרית, המשפטית והפוליטית למה שהתחולל כאן מאז 48 והוא משרת את הסוואת האידיאולוגיה הגזענית שהיוותה את עמוד התווך של הפוליטיקה הישראלית, עמדה שמתעקשת לא לראות בפלסטיני בן אנוש שזכאי להתחשבות מוסרית או אנושית.

בעזרת השיח הישראלי על הכיבוש, שאינו מאפשר להפוך את הידיעה על הטיהור האתני ועל ההפרות הנמשכות של זכויות האדם מאז הנכבה ועד ימינו, להבנה, להכרה ולקבלת אחריות, מצויר הסכסוך כמלחמת תרבות או כמאבק חסר אופק. בד בבד אנחנו מקבלים את הסתירה המושגית והכשל הקוגניטיבי בהבנת המציאות הישראלית שלא מתיישבת עם הקביעה לפיה הכיבוש וההתנחלויות הנן תופעות זמניות וחיצוניות למציאות הישראלית, כמו גם הדיכוי והפרות זכויות האדם. גישה זו ניזונה מאבסורד, שכן גם אם ישראל תפסיק את הכיבוש, הסכסוך לא ייגמר, כי הערבים לדידם של הישראלים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים.

להחרים את ישראל כולה

על כן צודקים אלה שטוענים שהחרם הבינלאומי חייב להיות מוחל על ישראל כולה ללא הבחנה. במידה מסוימת כולנו אשמים, גם אנחנו כמיעוט פלסטיני. כולנו אשמים, גם אם ברור שקיימות בינינו דרגות אשם שונות, אפילו אם אנחנו קורבנות של אותה פוליטיקה ישראלית או מתנגדים אקטיביים או פאסיביים לאותה מדיניות. אשמתנו נעוצה בכך שתמיד הסכמנו לשתף פעולה תוך ציות למשטר הפוליטי שמבצע בשם אזרחיו פשעי מלחמה והפרות חמורות ונרחבות של זכויות אדם.

הפתרון, אם כן, חייב להיות מגולם בלחץ של הקהילה הבינלאומית על ישראל כולה, לחץ שיכריח את האזרח הישראלי להבין שהמצב הזה, הסתירה הזו, אינם אפשריים עוד, שהכיבוש, ההתנחלויות, האפרטהייד, המיליטריזם והגזענות סותרים את השיח והפרקטיקה הלגיטימיים בקרב הקהילה הבינלאומית.

אולם יחד עם זאת, אין באמור לעיל משום פטור לאחריותם הספציפית של המתנחלים ושל החתירה לחרם על המתנחלים כיישות פוליטית וקולקטיבית המקדמת באופן פעיל את מפעל ההתנחלויות, גזל האדמות, אלימות ממוסדת, טרור והפרה שיטתית של זכויות אדם של הפלסטינים. בנוסף לפיתוחו המואץ של משטר האפרטהייד הישראלי, ולהזכיר שעקרונית, כל אזרח ישראלי שעובר להתנחלות הוא שותף לפשע מלחמה מוכר ומנהגי של `העברת אוכלוסייה אזרחית משטחה לשטח הכבוש במישרין או בעקיפין`. באמנת ז`נבה הרביעית נוסחה הכרה באחריותן של מדינות כלפי העברת אוכלוסייה אזרחית משטחה לשטח הכבוש, אך לא הייתה לה כל סמכות משפטית לדון ולברר את אחריותם של היחידים שהתוו, ביצעו ושיתפו פעולה עם פשע זה. כיום, השתנה הבסיס המשפטי והנורמטיבי כך שהוא כולל את אחריותם של יחידים וקבוצות שביצעו, תכננו, סייעו ושידלו לביצוע פשע המלחמה הנ`ל, שעליו הם חייבים לתת את הדין על שותפותם הפלילית כיחידים, ללא כל קשר להסדרת מעמדם של השטחים.

חוקת רומא שנערכה ב-1998 והקימה את בית הדין הפלילי הבינלאומי הקבוע בהאג ICC ואשר נכנסה לתוקף בשנת 2002 מציינת בסעיף 8(2)(ב)(8) את ההתנחלות כאחד מהפשעים החמורים הנמצאים בקטגוריית `פשעי המלחמה`. למתנחלים, על-פי חוקה זו יש כציבור וכיחידים אחריות פלילית ומוסרית בעצם ההתנחלות ובהמשכיותו, בנוסף על אחריותם בגין פיתוחו ועידודו. אחריות זו מתחילה בעצם מעשה ההתנחלות ועד לפשע הטמון במעשה הדקלרטיבי והשתדלנות הפוליטית והציבורית של מפעל ההתנחלויות, עבור לפשעים הקשורים בצורה עקיפה בהתנחלות כגון מניעת גישה לפלסטינים לשטחיהם, אלימות והסתה לאלימות כנגד האוכלוסייה הנמצאת תחת כיבוש.

לפיכך, המתנחלים כאינדיבידואלים אינם סוכנים או שליחים חסרי כל אחריות פלילית ומוסרית. כל אזרח ישראלי המתנחל תוך ידיעה שהוא עובר לגור בשטח כבוש הנו שותף לדבר עבירה לפי סעיף 25(3)(ג) ו- (ד). בנוסף, חלק גדול מציבור המתנחלים – מנהיגים, פעילים מרכזיים, ראשי מכינות צבאיות ודתיות בשטחים, שתדלנים, ראשי ערים ומועצות, ראשי ארגוני המתנחלים, אנשי עסקים, פוליטיקאים ואחרים הנם אחראים לסיוע לדבר עבירה כלשונה של הוראת סעיף 25 (3)(ג) לחוקה ולהוראת סעיף 25 (3)(ד) לחוקה וכן לשידול לדבר עברה כלשונה של הוראת סעיף 25(3)(ב).

יתר על כן, למפעל ההתנחלויות יש השלכות נוספות שמשום מה נוטים לא לדבר עליהן כשדנים בשאלת החרם או באחריותם המוסרית והמשפטית של המתנחלים. מפעל זה מתקיים ומתפתח עד היום רק בעזרת סדרה ארוכה ושיטתית של פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות, שלמתנחלים כיחידים וכקבוצה יש יותר מיד ורגל בתכנונם, ביצועם והשידול לדבר ביצועם. בין היתר כוללים פשעים אלה את האפרטהייד כפי שמוגדר בסעיף 6(י) לחוקת רומא (מספיק להזכיר בהקשר זה את מתנחלי חברון כדוגמה או את תפקידה של מועצת יש`ע בעניין זה) שכן רבים מציבור המתנחלים על מנהיגיהם היו ועודם בגדר אחת הקבוצות העיקריות שיזמו, פיתחו וביצעו את האפרטהייד, כפרקטיקה יומית המתקיימת במימד המשפטי והפרקטי היומיומי.

האפרטהייד המתנחלי כולל דרישות לסגירת כבישים וייעודם למתנחלים בלבד, חסימת דרכי גישה, אפליה במתן שירותים ובאפשור תכנון בנייה, מסחר ורשימה ארוכה של צורכי חיים, מניעת זכויות גישה לאדמות ושירותים ציבוריים, עידוד הצבא לענישה קולקטיבית, ביצוע מעשי אלימות מאורגנת, עידוד הדרג הפוליטי והצבאי לביצוע סגרים ממושכים ושרירותיים, עידוד מדיניות הענישה הקולקטיבית וקביעת פרקטיקה ומערכת אכיפת חוק סלקטיבית וגזענית. המתנחלים במידה רבה אחראים לפיתוחו ושכלולו של היעדר שלטון חוק בקשר למעשיהם כקבוצה של בעלי זכויות יתר. ההתעלמות מהפרות זכויות האדם מצדם, נוסף להפרות זכויות אלה מצד הצבא, מייצרת מערכת נורמטיבית וציבורית שמתירה ומקדמת פרקטיקה גזענית ומפלה זו.

מספיק להזכיר בעניין זה את פעילות העמותות בשטחים, במזרח ירושלים, חברון ואין ספור התנחלויות ומאחזים המבקשות לתפוס שטח ולגרש את האוכלוסייה האזרחית בטיהור אתני זוחל תוך התשתה, ועד לארגוני טרור כגון `תג מחיר`, וחלקים מיוצאי נוער הגבעות וחברות אבטחה פרטיות שעובדים תחת עינה הפקוחה של המדינה ובהתעלמות מכוונת ממנה או בעידודה.

שותפות לדבר עבירה

רשימת ההפרות הכרוכה בהתנחלות די ידועה כך שגם אם אנו מדברים על אזרח שעבר לגור בהתנחלויות משיקולים כלכליים או משיקולי נוחיות אחרים ולא ממניעים אידיאולוגיים, אין זה מעלה או מוריד מאשמתו ומאחריותו המוסרית והמשפטית, שהרי הוא לפחות אשם באופן אישי בשותפות לדבר עבירה בגין ההתנחלות ובסיוע לדבר עבירות אחרות הנלוות וכרוכות בה.

אי לכך, גם אם נסכים עם כל מה שנכתב מקודם בדבר האחריות הקולקטיבית של מדינת ישראל על מפעל ההתנחלויות והכיבוש, וגם אם נצפה שמעמדן של ההתנחלויות ייפתר בהסכם עתידי, אי אפשר מבחינה ציבורית, משפטית ומוסרית להתעלם מאחריותם של המתנחלים יחד עם קבוצות אחרות כגון הצבא, הפוליטיקאים, והדרג הבירוקראטי ואפילו השיפוטי הבכיר, לאחריותם הישירה והעקיפה לפשעים החמורים המתנהלים בשטחים כיום.

ולמרות שחרם אמור להיות מושת מטעם הקהילה הבינלאומית על ישראל כתגובה לכיבוש ולמפעל ההתנחלויות שלה, אין זה פוטר אותנו כאזרחים מלהבין שחרם על ההתנחלויות הוא צעד מתבקש המאותת למדינה שאין קיימות למפעל הנורא שהיא מתעקשת לקיים בשטחים ואין לגיטימיות לשיטת ממשל שמנהלת מערכת מסועפת של אפרטהייד, התנחלות והפרה רחבה ומתמשכת של זכויות אדם. מסר זה חייב להינשא באופן ברור למתנחלים, כקבוצה וכפרטים, שלא משנה בשם מה הם שותפים למעשה הנ`ל ולשאר המעשים הנלווים לכיבוש ולהתנחלויות, זהו מעשה אסור שהם חייבים לתת עליו את הדין ציבורית, מוסרית ומשפטית.

לא את עצם מהותם כבני אדם אנו מוקיעים. מתנחל יכול להיות לאומן, אופורטוניסט, עולה, ותיק, חילוני, דתי או אפילו ערבי. אנו מבקשים להוקיע את עצם המעשה האסור לפי המוסר המקובל במשפט העמים שאמור להיות מכללי היסוד ומאבני הבניין של מה שעושה אותנו לאזרחים ולבני אנוש.

על כן, יש לדחות בשתי ידיים את שתי העמדות המקלות ביחס למתנחלים. זו של יחימוביץ` ודומיה החפצים להלבין את המתנחלים ואת ההתנחלויות, וזאת של מי שרוצה להכשיר את המתנחלים תוך דחיית ההתנחלויות. בסופו של יום, שתי העמדות האלה מהוות שיח שמכניס את המתנחלים ואת ההתנחלויות למסגרת השיח הלגיטימי ומהווה אישור עקרוני להמשך הכיבוש ומפעל ההתנחלות.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב