מנחם בגין המנוח זכה לחינוך קלאסי, לפחות חלקי, בגימנסיה שלו בפולין, וכמו יריבו ההיסטורי דוד בן-גוריון נָהָה עד גבול מסוים אחרי תרבות יוון. שני המדינאים נולדו בפולין והחשיבו מאוד את לימודי הפילוסופיה וההיסטוריה העולמית. בניגוד לתדמית שנוצרה לו אחרי מותו, בגין מעולם לא זנח את תרבות הגויים, וסירב לסגור את עצמו ואת תלמידיו בדל`ת אמותיה של ההלכה היהודית.
בתנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, שאותה הקים בגין כדי להתמודד עם תנועת העבודה (בעצם, מפא`י) על השלטון במדינה הצעירה, פעלו אנטי-דתיים אמיתיים כמו יוחנן בדר, נחום לוין ובנו של זאב ז`בוטינסקי, עֶרי ז`בוטינסקי, שהיה חבר הכנסת הראשונה לפני שחָבַר לאנשי שמאל רבים, בהם ויקטור שם-טוב ממפ`ם, בהקמת הליגה נגד כפייה דתית. בגין נמנה על המחנה האוהד לאורתודוקסיה, אבל לא נחשב לשומר מצוות, ואף נסע בשבת עד שנבחר לראשות הממשלה. עם זאת, חיבתו לדת סייעה לו לזכות באהבתם האמיתית של שומרי המסורת, בעיקר בקרב המזרחים. מאז המהפך בשנת 1977 הידק בגין את בריתו עם המסורתיים, אבל לא חדל מלצטט מקורות בלטינית וביוונית, ולראות במדינאים ובהוגי הדעות הגדולים באירופה העתיקה מקור השראה חשוב. הפוליטיקאים של שנות החמישים לא ראו בארצות הברית את האורים והתוּמים, וחרף העובדה שרבים מהם לא זכו להשכלה פורמלית מלאה הם ידעו לצטט את וינסטון צ`רציל, את ויליאם שייקספיר ואדמונד בְּרק, וגם את אפלטון, אריסטו, וסוקרטס.
בגין נהג לכנות את הרמטכ`ל והפוליטיקאי המנוח רפאל איתן (רפוּל) בתואר דמוסתנס. האיש נחשב לכבד-פה ולכבד-לשון, עם אוצר מלים מוגבל ביותר, ולכן לגלגו רבים על נאומיו העילגים. אפילו מטבעות לשון כמו `ג`וקים מסוממים בבקבוק` (כלפי הפלסטינים) התקבלו בסלחנות מחויכת בחוגי מקורביו של בגין. דווקא בגין, שכישוריו כנואם הביא אותו לשלטון בישראל, התייחס באירוניה כזו לדמוסתנס, האיש שהטביע את חותמו כנואם דגול על יוון העתיקה במאה הרביעית לפני הספירה (322-384 לפנה`ס). הנואם היווני סיבך את אתונה במלחמה מיותרת נגד המוקדונים, נמלט מעירו ומת בדרך. מבקריו הרבים במהלך ההיסטוריה סברו שהוא היה יעיל רק בנאומים בעל-פה, ושלטקסטים שלו אין ערך אינטלקטואלי. הסיפור אולי תורם להבנת הממד האירוני הטמוּן ברטוריקה מתלהמת. בגין המנוח נאלץ ללמוד את הלקח הזה בדרך הקשה וגלש לאִטו לדיכאון מכמיר-לב; ועתה אנחנו עדים לתופעת שני הנואמים שהעסיקו כל כך את דעת הקהל הישראלית והעולמית בסוף השבוע שעבר, ביבי נתניהו ומחמוד עבאס המכונה אבו-מאזן.
נאומו של נשיא הרשות הפלסטינית עורר אולי את זעמם הקדוש של אהוד יערי וגדעון סער, אבל בסך הכל הוא אמר דברי אמת פשוטים ותקיפים, לא בסגנון מתחטא או דמגוגי. הוא הציע את מה שכל העולם דורש כבר שנים רבות: מדינה בצד ישראל בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים, והוקיע את הכיבוש ואת זוועותיו. ברור שלעמי האזור אין עוד סבלנות לטקטיקת ההשהיות של נתניהו. מישהו מהקוראים עוד זוכר כמה שנים הקדישה ישראל (ורתמה לצורך כך גם את ביל קלינטון המסכן) כדי לבטל את `האמנה הפלסטינית` ההצהרתית וחסרת התוקף מאז שיאסר עראפת הכיר בישראל? עתה מגייסים דוברי הממסד את קונספציית `המדינה היהודית` כדי ליצור קלפי מיקוח מלאכותיים ולדחות את הדיון בהתנחלויות הממאירות, שנתניהו בנאומו בעצרת טשטש לחלוטין את חשיבותן בעצירת תהליכי שלום באזור מאז שנת 1993.
נתניהו הוא ממשיך הטכניקה הרטורית של בגין ומורשתו הרעיונית של יצחק שמיר. באמצעות הסינתזה האומללה הזו ניתן אולי לעשות שלום עם אביגדור ליברמן ועם שלי יחימוביץ`, והביקורת של קדימה נובעת רק מטעמים מפלגתיים צרים, בלי רקע רעיוני כלשהו. השבחים שנתניהו קיבל על האנגלית שלו, על כושר הדיבור ועל ההיסטוריוסופיה בנוסח אב`א אחימאיר רק מעידים על הגטו המדיני המחניק שבו אנחנו שרויים. כמו שביבי עצמו הבין בסתר לבו, ואפילו נתן לכך ביטוי חלקי בנאומו בעצרת, העולם מזדהה עם הפלסטינים הרוצים בשחרור ולא בישראלים המתעקשים להמשיך את השעבוד בתירוצים מההפטרה.
נתניהו הוא דמוסתנס בשירות יחידת הסיכול, שהממסד שלנו בנה כדי לחנוק עַם שכן במשך עשרות שנים. התירוצים ההיסטוריים בנוסח ספרי הלימוד משנות החמישים רק הבליטו את ערוותו הרעיונית והפוליטית של הממסד. הרטוריקה הקולחת לא הסתירה את הריקנות, את חוסר הנכונות לגמול לברק אובמה על נאומו הציוני (המחפיר לדעתי) בעצרת. ש`י עגנון כינה את הכנסת בשם `בית שפתותיים`, וייתכן שהתואר הישן הזה הולם גם את עצרת האו`ם. אבל קבלת הפנים הקרירה (משום מה גם ליברמן לא התפעל במיוחד) שיקפה מציאות קודרת.
כיוון שלא ציפינו לבשורה חדשה, גם לא התאכזבנו. עבאס לא המתיק את הגלולה במסרי פיוס שאין להם תכלית, כל זמן שישראל ממשיכה לבנות בשטחים ולדבוק בהתנחלויות. הוא איננו מנהיג גדול אבל יש להניח שקנה לו מקום בהיסטוריה הפלסטינית בנאום הזה. נתניהו מצדו עשה כל שגיאה אפשרית: הוא התעמת עם מאות מיליוני מוסלמים בלי שום הכרח בכך; הוא הגן על עמדות ממשלתו בנימוקים פונדמנטליסטיים מאובקים; הוא ליכד נגד ישראל את כל העולם הערבי ולא אִפשר למדינות השמרניות להציע שירותי תיווך כלשהם. הוא דיבר כמו גיבור תנ`כי בסרטי הוליווד (`שמשון ודלילה`?), שמהם הוא שאב אולי את השראתו.
כל מנהיג של מדינה במצור, אפילו לשיטתו של הממסד הישראלי, חייב לחפש מוצא כלשהו עבורו ועבור בני עמו. הוא חייב לנסות לפלג את אויביו בינם לבין עצמם, לחפש מסילות חדשות ללבותיהם של אנשים שקיבלו חינוך ליברלי באירופה ובצפון אמריקה (שלא כולם הם מטיפים נוצריים מטורפים למחצה בדרום ובמערב התיכון), לגייס לצדו את הציבור החילוני הטורקי, לא להעמיק עוד יותר את בידודה של ארצות הברית באזורנו בתקוות שווא שהממשל יפסיק לדבר על ההתנחלויות.
הרטוריקה ההוליוודית של נתניהו איננה אלא עושר השמור לבעליו לרעתו. היא הרשימה אולי חלק מאזרחי ישראל, אבל בכך העמיקה עוד יותר את הניכור שלהם מהעולם. שמיר איש הלח`י, שתמיד בז לבגין על חולשתו, בעצם נחל השבוע ניצחון על מפקד האצ`ל לשעבר. הרטוריקה הבגיניסטית הפכה למכשיר להשגת יעדים שמיריים.
גם למפקד מצדה אלעזר בן-יאיר היו כישורים רטוריים, שבאמצעותם שלח מאות מאנשיו להתאבדות. האם הרב עובדיה יוסף, המשמיץ כל כך את השמאל, מוּדע לכך שהוא מפנה עורף לרבן יוחנן בן-זכאי לטובת מורשת בר-כוכבא, שהרבנים קראו לו בר-כוזיבא?
יכ |
