קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר התקווה עוד מפעמת בלב הפלסטינים שחולמים על סיוע אמריקני (`לפתע במרחק של פחות מחמישים מטרים מכיכר מנארה, מקום מושבם של לביאי הבטון של רמאללה שפיותיהם פעורים משעמום, הבחנתי ביאסר ערפאת בכבודו ובעצמו כשהוא מהלך, חי ונושם) התקווה עוד מפעמת בלב הפלסטינים שחולמים על סיוע אמריקני רוברט פיסק The Independent http://www.independent.co.uk/opinion/commentators/fisk/robert-fisk-dreams-of-a- helpful-america-keep-palestinians-hoping-2358757.html פורסם במקור ב-22 לספטמבר 2011 תורגם מאנגלית על ידי רות פליישמן ביקרתי בקברו של חבר ותיק שניתן להניח כי אינו מתהפך שם בפנים, לא השבוע בכל אופן. ולפתע במרחק של פחות מחמישים מטרים מכיכר מנארה, מקום מושבם של לביאי הבטון של רמאללה שפיותיהם פעורים משעמום, הבחנתי ביאסר ערפאת בכבודו ובעצמו כשהוא מהלך, חי ונושם; פניו של ערפאת- אך ללא זיפי הזקן האיומים, מקטורן הקרב הדהוי היה לגופו וצעיף הכפייה המוכר והמקופל מעל לראשו ולכתפו הימנית כדגם למפת פלסטין המקורית. מאחוריו עדת ילדים מניפים דגלים, העתק כמעט מושלם לדבר האמתי שטמון בקבר שבמעלה הכביש, ערפאת מפונטז למדינה מפונטזת. `הוא נהג להסתובב בבגדים האלה אחרי מותו של אבו עמר` העיר בקור רוח אדם שעמד מחוץ למאפייה. `כעת רק הילדים עושים ממנו עניין- הם חושבים שהוא הדבר האמתי`. `ערפאת` שבמציאות, שמו סאלם סמראט, איש עסקים בן 58 מחברון, קידם את פני בהושטת ידו לקראתי ועלי להודות שהיה לה מגע רך ולח כלידו של `נשיא פלסטין` בן ה-75 שהלך לעולמו לפני שבע שנים, כמה עשורים אחרי הפגישה הראשונה שלי אתו בלבנון. `אנחנו נהיה דמוקרטיה בתוך רובים`, פעם הוא אמר לי. וכן, באותו מועד גם אמר לי שהוא אוהב את האומות המאוחדות. אתמול ברמאללה האנשים לא אהבו את האו`ם, אולם הבינו כיצד ניתן להשתמש בו. בעלי חנויות רבים, כולם כמובן גברים, אף רמזו כי הם מקווים שברק אובמה יטיל וטו על הקמת המדינה הפלסטינית בהצבעה במועצת הביטחון, משום שיהיה בכך בכדי להוכיח לכל ערביי אמריקה שאין מדובר בידיד. איש לא העלה על דעתו את האפשרות שאובמה, שבקהיר הכריז בשמחה על כינונה של מערכת יחסים חדשה עם העולם המוסלמי ודרש את הקמתה של מדינה פלסטינית עד שנת 2012, עשוי,ברוחו של וודורו ווילסון, לנהוג באומץ לב ולתמוך ב`פלסטין` בהצבעתו, על אף המחיר שיאלץ לשלם בבחירות. אבל בעצם תהיה זו פנטזיה בלבד, הלא כן? היו תופים ברחובות ומוזיקה שהוקלטה מראש, ילדים טיפסו על הלביאים היגעים וצעירים הדביקו על הקירות פוסטרים שעליהם אגרוף אמריקני אוחז במאזני הצדק. מגש הזהב של פלסטין היה כמובן ריק, זה של ישראל היה עמוס בנתונים הרגילים (750 אלף עצורים פלסטינים מאז 1967, מעל ששת אלפים פלסטינים בבתי כלא ישראלים, ישראל שולטת ביותר מחמישים אחוז משטחי הגדה המערבית, 519 אלף מתנחלים יהודים מאכלסים 144 התנחלויות על אדמת פלסטין הכבושה). היה שם מעין ג`ימבורי, שאותו סיכם מדג`די די בהצלחה, אף אם לא עמד לו האומץ לומר לי את שם משפחתו `האנשים האלה חוגגים מבלי לדעת מה יקרה בהצבעה באו`ם`, אמר. `עלינו לחכות ולראות אם בתום היומיים הקרובים תהיה לנו סיבה לחגיגה. אוסלו היה בזבוז זמן- ישראל הייתה היחידה שהרוויחה. באותם ימים היו להם רק 100 אלף מתנחלים. אבל התיווך האמריקני הוא בדיחה. הם התערבו במה שאירע במדינות ערביות אחרות ותמכו במהפכות- אבל כשמדובר בפלסטין פשוט לא אכפת להם`. מדג`די, מוכר תכשיטי הזהב, הוא בעל אמונות תפלות. ` הדברים אף פעם לא מסתדרים לטובה בשבילינו בספטמבר`, אמר. `ב-1970 היה ספטמבר השחור, ובספטמבר 1982 התרחש הטבח בסברה ושתילה`. הערה לקוראים: כמה מבין אלה שציינו את העשור לאירועי ה-11 בספטמבר זכרו שהשבוע חל יום השנה ה-29 לטבח 1,700 פלסטינים בבירות? – `והאינתיפאדה הראשונה התחילה בספטמבר 1987, אחר כך היה את אוסלו ועכשיו שוב ספטמבר ואנחנו הולכים לאו`ם. אבל צריך ללכת ולבחוש בעניינים. אם התינוק יבכה- נראה לך שהוא יקבל חלב?` אבל בדיוק באותו רגע, מחוץ לחנות הבגדים `פלסטין`- שהוקמה על ידי סבו של הבעלים בתקופת המנדט הבריטי, בעת שפלסטין באמת הייתה קיימת- שני גברים דווחו שיורים גז מדמיע בקלנדיה. מיהרנו לקלנדיה, הגבול המיתי שבין שטחי A של הגדה המערבית (הנמצאים לכאורה בשליטת הרשות הפלסטינית) לפי הסכמי אוסלו- שכמו ערפאת גם הם שבקו חיים- ושטחי C (הנמצאים לכאורה בשליטת הישראלים), שם, בקלנדיה, כשמונים חיילים ישראלים- אזרחיה של מדינה שאכן קיימת, התעמתו עם כעשרים צעירים שללא כל ספק לא יזכו השבוע להיות אזרחיה של מדינה, בהינתן שאובמה והגברת קלינטון יקבלו את מבוקשם. . כרגיל, היו במקום צמיגים בוערים, גברים צורחים, קולות נפץ של כדורי פלדה של 5.56 מ`מ (מצופים גומי) ומטר אבנים ( שאינם מצופים גומי) , שנחתו על ארבעים `הכתבים מטעם` שהיו במקום וגרמו לצלם שזעק מכאב בשל פציעה שספג בזרועו, לעזוב. מגוחך, הצגה תיאטרלית נדושה עבור צוותי הטלוויזיה - אני מניח שהיא בוימה על ידי שני הצדדים, היא כללה אותה הסתערות מוכרת של חיילים עטויים באמצעי מגן, כאשר ביניהם שוטרים בלבוש אזרחי מנופפים באקדחיהם, הם תפסו שני בחורים, הטיחו אותם על הקרקע, בעטו בהם והיכו אותם ולאחר מכן גררו אותם דרך מחסום קלנדיה- ללא ספק- בשביל כמה שאלות ידידותיות שיוצגו בפניהם בהתאם לסטנדרט ההומניטארי הגבוה ביותר. הגז המדמיע הטביע את כולנו וכתמיד השתמשתי במעט לימון כדי לנקות את עיני וחזרתי לחדרי במלון המלך דוד שבמערב ירושלים כשפני צבועים בעקבות העשן השחור. לאורך המסדרון תלויות תמונות ישנות שמהן לא יכולתי להתעלם: דגל האו`ם הופיע שם כשהוא מונף בגאווה על גג מלון המלך דוד; תמונה שצולמה זמן קצת לאחר ההצבעה באו`ם על הקמת מדינת ישראל. בן גוריון נראה בתמונה אחרת כשהוא קורן מגאווה בדיוק שנה לאחר מכן בחגיגות השנה להקמת המדינה החדשה ולניצחון האומה שלו באו`ם. קלנדיה, דרך אגב, נמצאת במרחק של שמונה קילומטרים ולמעלה משישים שנה מירושלים. O N קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו