ספרה החדש של עפרה ישועה-ליית עוסק בטבעה היסודי של החברה הישראלית ככזאת שקיפחה, דחתה ודחקה את רגליהם של בני הארץ, וייסדה מדינת אפרטהייד על בסיס דתי ואתני. את הבעיה הזאת לא ניתן יהיה בשום אופן לפתור בעזרת אותה `יציאה מהשטחים`, שאיש כבר לא יודע מה הם
התלהבותי מספרה של עפרה ישועה-ליית, `ארץ, ברית: מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית`, לא נבעה מגילויים חדשים ומרעישים על החברה הישראלית, ההיסטוריה שלה ומדיניות מנהיגיה, אלא דווקא מהיכרותי הארוכה עם רוב העובדות המתוארות בספרה. למשל, את העובדה שישראל היא מדינת אפרטהייד זיהינו כבר במצפן בשנות השישים של המאה שעברה, כאשר בדקנו את יחסו של המשטר לאוכלוסייה הערבית בארץ. הבעיה האקוטית אז התמקדה בהפקעת אדמותיהם של ארבעה כפרים ערבים בגליל על מנת להקים עליהן את העיר כרמיאל. הממשל הצבאי ששרר הפקיע את אדמות הכפרים בענא, דיר אל-אסד, נחף וכמאנה ואי-הצדק שבהפקעה הניע מאות ישראלים יהודים להגיע להפגנות באיזור שנקרא אז שטח 9.
זו היתה גם ראשית פעילותי הפוליטית, ומהר מאוד נחשפתי למידע על אפליה כלפי אזרחיה הערבים של ישראל. גם על טבח כפר קאסם, שהתרחש כמעט עשר שנים קודם לכן, שמעתי רק אז לראשונה.
קובץ המאמרים `שלום שלום ואין שלום` של שניים ממייסדי מצפן, עקיבא (עקי) אור ומשה מחובר, עמד באופן מדויק ומתועד היטב על טבעה הבלתי דמוקרטי של מדינת ישראל ומדיניות ממשלתה וסייע לחשוף שקרים רבים שהיוו את ההיסטוריה הרשמית ששוננה במערכת החינוך הישראלית. נחשף גם טיבם של גופים ומפלגות של השמאל הציוני שהוצגו בציבור כסוציאליסטים, דוגמת ההסתדרות הכללית, ולמעשה היו ארגונים לאומניים תומכי אפרטהייד. עקי, שהשתתף בשביתת הימאים ב-1951, נדהם לגלות שההסתדרות, הארגון היציג כביכול של פועלי ישראל, העדיפה את האינטרס של השלטון על זכויות הימאים והשתתפה בדיכוי האלים של השביתה הזאת. בעקבות הביקורת של עקי טרחתי אז לקרוא את תקנון ההסתדרות, שלא הסתיר כלל את מטרת-העל של `ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל`: לתמוך באינטרסים של העובדים העברים (כלומר היהודים) על חשבון הפועלים בני הארץ, ולשרת את הצורך של היישוב הקולוניאליסטי שבנה כאן חברה יהודית-אקסקלוסיבית (שנקראה אז `עברית`).
לא יהודים לא היו שייכים ל`ארץ`
הצורך למנוע התארגנות עובדים שתכלול את רוב מעמד הפועלים בארץ היה הגרעין לחברת אפרטהייד – חברה שמצעדיה הראשונים תכננה את סילוק הערבים מסביבת המחייה שלה. הציונות כולה נבנתה על הנחות גרעין כאלה. כך, העברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות הוגדרה `גאולת אדמות`; העברת מקורות הפרנסה מערבים ליהודים נקראה `עבודה עברית` וחרם כלכלי על תוצרתם של ערבים, שבשמו נשלחו צעירים לשפוך נפט בשווקים על עגבניות שמקורן בכפרים ערבים, הוגדר כחובת `קנו תוצרת הארץ`. לא יהודים, במלים אחרות, לא היו שייכים ל`ארץ`.
וינסטון צ`רצ`יל, תומך מובהק של היישוב היהודי בארץ ישראל שחלם על מדינה יהודית, היה מהבודדים שאיבחנו את הבעיה הבסיסית של היישוב הזה. בעדותו בפני ועדת החקירה המלכותית לפלשתינה הידועה כוועדת פיל במרץ 1937, לא הסתיר צ`רצ`יל את ביקורתו על פעילותם המרכזית של הציונים בעניין גאולת הקרקע: `כשקונים אדמה, אולי יתנו לערבי אדמה מתאימה יותר בשבילו, כך עליהם לנהוג`.1 בעניין העבודה העברית והדרת הערבים מהאיגוד המקצועי ומקרבה ליהודים, אמר: `הם שגו כשאמרו שהם יעסיקו בעבודות שלהם רק את האנשים שלהם. לא היתה כוונה שכך יהיה, הכוונה היתה ששני הגזעים יתערבבו זה בזה`.
בחינת שאלת הלאומיות שבה התחלנו לעסוק באותם ימים רחוקים של אמצע שנות הששים גילתה לנו עוד טענות שקריות שעליהן גדלנו וחונכנו. למשל, ש`צבאות ערב` פלשו למדינת ישראל בשנת 1948 – בעוד שהם הגיעו קודם כל לטריטוריה שעל פי החלטת החלוקה היתה אמורה להיות ערבית, ומטרתם היתה לא רק למנוע את הקמת המדינה היהודית אלא גם לעצור כל ניסיון להקים מדינה פלסטינית (ומטרה זו אכן הושגה). במקביל למדנו באותם ימים מתוך פרסומי `העולם הזה` על פרטיה של `הפרשה`, אותו מהלך של גיבובי שקרים שנועד לחפות על מי שנשאו באחריות העליונה למבצעי טרור שערורייתיים של מדינת ישראל: הנחת פצצות בשגרירות האמריקאית ובספריה הבריטית בקהיר.
מלחמת ששת הימים הכניסה ממד חדש ואימתני של כיבוש חבלי ארץ שלמים והפיכת אוכלוסייתם לנתינים תחת שלטון צבאי. הגל הלאומני ומפעל ההתנחלויות שהביא בעקבותיו הכיבוש, מיקד גם את מלוא תשומת הלב של תנועות השמאל הישראלי לגווניהן השונים ואת הביקורת בעולם על פעולותיה של המעצמה הישראלית בתחומים שתחת שלטונה. ספרות עניפה עוסקת בעוולות הכיבוש, אך כמעט שאין עוסקים עוד בשאלה המהותית על טבעה היסודי של החברה הישראלית כחברת מתנחלים שקיפחה, דחתה ודחקה את רגליהם של בני הארץ החל מהשנים הראשונות להקמתה.
בספרה, מציגה ישועה-ליית תשובה מקורית לשאלה שהיא מציגה. זהו שילוב של ניתוח תרבותי מפורט עם שורת דוגמאות מהחיים עצמם – חייה שלה, של בני משפחתה, ומפגשים שחוותה במהלך קריירה עיתונאית מרשימה. זהו אינו ספר שבא מפעילות פוליטית רדיקלית אלא להיפך, מתוך עצם מעצמותיו של המפעל הציוני, ואפילו מתוך הערכה (מוגזמת לטעמי) מהישגיו של המפעל הזה, שהורי-הוריה של הכותבת היו שותפים לימיו הראשונים לפני קרוב למאה שנה.
ישועה-ליית מזהה בדייקנות את המדינה שהיא חיה בה כמדינת אפרטהייד –אפרטהייד דתי, בבסיסו, אך בעל העדפה ברורה ל`אירופים` המתקבלים כאן גם אם אינם יהודים. כפי שמצוין בציטוט המופיע על גב הכריכה האחורית: `בשנות החמישים והשישים מדינת ישראל גררה אל תוכה במאמץ אדיר המוני ערבים, מפני שהם היו יהודים. בשנות התשעים והאלפיים היא עסקה ביבוא אינטנסיבי של המון לא-יהודים, דווקא מפני שהם לא היו ערבים`.
כבת לאותם יהודים ערבים שהגיעו לארץ מתימן, ישועה-ליית מזהה את ההעדפות האתניות של הישראלים אך מתמקדת בהעדפות השלטוניות והחוקיות, ההופכות את ישראל למדינה שאינה חילונית, ומתוך כך לא-דמוקרטית, המבוססת על אפליה מתמדת בין אזרחיה. היא מוכיחה שגם אם יסתיים הכיבוש וישראל תיסוג מכל השטחים הכבושים, תפרק התנחלויות ותחזור לגבולות 67` – תוכנית שהמציאות מוכיחה כי אין לה צל-צלו של סיכוי ממשי – היא תמשיך להיות מדינת אפרטהייד. ואכן המגמה הזאת הולכת ומתחזקת.
אין זה פלא שממשלת ישראל הנוכחית מפעילה לחץ אדיר על הפלסטינים להכיר בישראל כ`מדינה יהודית` או כ`מדינתו של העם היהודי` – ובמלים אחרות, יצירה פיקטיבית הנותנת לגיטימציה ללאומנות פרועה כנגד לא-יהודים. יותר או פחות טריטוריה – זו אינה כלל השאלה. מפני ש`המדינה היהודית` היא קודם כל האויבת של האזרחות הנורמלית, התקנית. היא מדכאה קודם כל את אזרחיה שלה – אלה המעוניינים לחיות בלא שיכפו עליהם מגבלות דתיות וחוקי אישות בלתי טבעיים ובלתי הוגנים.
אותם אזרחים עצמם, גם כשהם מתקוממים כנגד העוולות שמבצעת מדינתם, מתקשים לזהות את הבעייתיות היסודית שלה, כפי שקובעת ישועה-ליית בצער: `ימין ושמאל מאוחדים בשאיפתם הכנה להילחם בכל מחיר על שמירת `רוב יהודי במדינת ישראל`. הוויכוח ביניהם הוא רק על הדרך להשיג את הרוב היהודי הזה: האם הוא יושג כתוצאה מהסתלקותם של היהודים מחבלי ארץ המיושבים על ידי לא-יהודים, כפי שמייחל השמאל הנאור? או שיש לסלק את הלא-יהודים מחבלי הארץ שהיהודים חושקים בהם, כפי שמצפה הימין הלאומני?`
הניסוחים הבהירים לצד הקטעים הסיפוריים הכתובים היטב בספר, אינם משאירים מקום לספק שהכותבת אינה רואה מקום לפתרון `שתי המדינות` אם אחת מהן תמשיך להיות מדינת אפרטהייד, שהגדרות רבניות מאפשרות לסמן את אזרחיה על פי מוצאם הדתי והאתני. `מי ייכנס לעם ומי יישאר לנצח בחוץ? שום מדינה אינה צריכה לקחת על עצמה את משימת הגדרת הזהות של אזרחיה. לכן, לא חשוב קודם כל `לצאת` מהשטחים, או `להתנתק` ממשבצת כלשהי לתפארת המליצה. הרי איש אינו יודע כבר מה זה `שטחים` ומה לא. כדי להציל את ישראל, צריך בסך הכל להפוך אותה למדינה ככל המדינות, ואת העם הישראלי לעם ככל העמים`.
את המטרה הזאת אפשר יהיה להשיג רק אם תוקם סוף סוף אסיפה מכוננת, שבה יינתן ייצוג שווה ושוויוני לכל מי שחי כיום בשטחים שתחת שלטונה של מדינת ישראל הנוכחית. הנסיון הקודם לכונן אסיפה כזאת הסתיים בסוג של פוטש, שממנו קמה הכנסת הנוכחית, זו המשמרת בקנאות את משטר האפרטהייד.
ארץ, ברית: מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית
עפרה ישועה-ליית
הוצאת מעריב, 330 עמודים
יכ |
