קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

סמרטוט אדום, טור שבועי, 22 באפריל 2012 מאת גדעון ספירו



גדעון ספירו

סמרטוט אדום, טור שבועי, 22 באפריל 2012
==========================

עדיין לא למדו את הלקח

זה עתה ציינה ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני יליד גרמניה, בה נולדו גם
הוריי, סביי וסבותיי ועוד כמה דורות לאחור. שלטונה הרודני של גרמניה אילץ אותי ואת
משפחתי להגר בדקה ה-90, מרץ 1939, חמישה חודשים בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה,
ומצאנו מקלט בפלשתינה המנדטורית תחת השלטון הבריטי. מכאן יובן שזהו יום בעל משמעות
עבורי. רק חבל שהנהגת המדינה ואנוכי לא משדרים על אותו תדר. דפוסי טקסי יום הזיכרון
חוזרים על עצמם מדי שנה, ובהתאם גם ביקורתי, שהיא במידה רבה חזרה על עיקרי הדברים
שנכתבו בשנים עברו.

יום הזיכרון נפתח בעצרת מרכזית ברחבת `יד ושם` בנוכחות כל צמרת המדינה: הנשיא, ראש
הממשלה, שרים, ראשי הצבא, המשטרה, שופטי בית המשפט העליון, חברי כנסת, הרבנים
הראשיים ויש גם מספר מוגבל של ניצולי שואה שסוננו בקפדנות על ידי השב`כ והמשטרה,
כאלה שלא יקלקלו את ההצגה בקריאות ביניים.
העצרת מחולקת לשני חלקים. הראשון, שלב הדברת והנאומים של נשיא המדינה וראש הממשלה.
החלק השני הוא הדלקת שש משואות על ידי שישה ניצולים לזכר ששת מיליוני הנרצחים (על
המספר הזה יש מחלוקת בין מומחים, אבל הוא התקבע בתודעה הלאומית והבינלאומית). טקס
פתיחת יום הזיכרון משודר בשידור ישיר על ידי כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה.

נשיא המדינה, ובעיקר ראש הממשלה, ניצלו היטב את הבמה הבלעדית שניתנה להם, וגייסו את
השואה לסדר היום הפוליטי שלהם. בנימין נתניהו הקדיש את רוב נאומו לפצצה האיראנית,
הפחיד את כולנו שאנו עומדים בפני סכנת שואה חדשה, והלקח שלו מהשואה הוא שעתה יש
מדינת ישראל חזקה ומצוידת היטב, רמז שישראל יכולה לגרום לשואה לאיראנים. מדברי
נתניהו ניתן היה להסיק שמטוסי ישראל עומדים חמושים מוכנים להמראה להפציץ את איראן.
ואכן הרמטכ`ל בני גנץ, אישר כעבור מספר ימים בראיון לעיתון `ידיעות אחרונות` (22
באפריל 2012) כי צה`ל מוכן ומזומן להכות באיראן. רק מחכים לפקודה. בקהל לא היה מי
שיפריע בקריאת ביניים, היי, נתניהו, לישראל נשק גרעיני, לאיראן אין (עדיין), מי כאן
המסוכן?

גיוס השואה כגורם מסייע להצדקת עמדות פוליטיות אינו חדש. הדבר נעשה לרוחב המפה
הפוליטית. השאלה העומדת למבחן היא, לאלו מטרות מגויסת השואה? ממשלות ישראל גייסו את
השואה למטרות נלוזות כמו הצדקת הכיבוש ושלילת זכויות אדם ממיליוני בני העם
הפלסטיני, לסתימת פיות המבקרים את ישראל, להקמת מערכת ענפה של ייצור נשק השמדה
המונית - אטומי, ביולוגי וכימי, לפולחן הכוח והצבאיות, לשנאת הזר, למדיניות גזענית,
למימון נדיב מחו`ל (דוגמה אחרונה, מימון גרמני לצוללת נושאת טילים גרעיניים),
למלחמות מיותרות, לפשעי מלחמה ועוד מטרות מקטגוריה זו. בחסות השואה מותר לישראל מה
שאסור לאחרים.

גם אני נעזר בשואה כעוגן לעמדותיי. ההבדל ביני לבין הממשלה ותומכיה הוא, שאני עושה
זאת למטרות ראויות שהן ליבת הלקחים שיש להפיק מהשואה, כמו: מאבק בגזענות, שמירה
קפדנית על משטר דמוקרטי, שוויון וכיבוד זכויות אדם לכל הנברא בצלם, התנגדות לשליטה
של עם אחד במשנהו, מאבק ללא פשרות בכל הפרות זכויות האדם שהכיבוש הישראלי גורם להן,
מתן מקלט לפליטים כאות וסימן שלא שכחתי כי גם אני פליט ובן לעם של פליטים, איסור
יצוא נשק למשטרי עריצות, פרוק ישראל מנשקה הגרעיני, כימי וביולוגי במסגרת מזרח
תיכון חופשי מנשק השמדה המונית ועוד כיוצא באלה עקרונות יפים הכתובים בהצהרה
העולמית לזכויות אדם, שהתקבלה באו`ם ב-1948 כאחד הלקחים מהשואה.

לכל אורך הטקס ניצבה על הבמה יחידה צבאית חמושה של צנחנים, שקרוב לוודאי נלקחה
ממשימות הדיכוי והכיבוש בשטחים הכבושים. איש במערכת השלטונית, גם לא אנשי `יד ושם`,
לא מצאו טעם לפגם שבטקס זיכרון למי שסבלו מצבא כיבוש, ימלא צבא כיבוש אחר תפקיד כה
מרכזי. עם כל ההבדלים בין צבא כיבוש למשנהו, יש מכנה אחד משותף לכל צבאות הכיבוש:
הפרות זכויות אדם.

החלק השני של הטקס, הדלקת המשואות על ידי שישה ניצולי שואה ריגש אותי עד דמעות. כל
אחד מהשישה נושא עימו את משא התלאות והייסורים של מי ששרדו את תופת מחנות ההשמדה,
האריכו ימים, בנו משפחות ותרמו לחברה כל אחד בתחומו.
יחד עם זאת אינני שוכח את יחסה המתנכר של ממשלת ישראל אל 40 אלף ניצולי שואה שחיים
בתנאי מצוקה קשים, לעתים מגיעים עד פת לחם. בשמם של הקורבנות קיבלה ממשלת ישראל
מיליארדים, אבל ידה קמוצה כאשר צריך לסייע לניצולים שכלכלית נשארו מאחור.
==============================

קולונל הכיבוש

סגן אלוף שלום אייזנר, סמח`ט חטיבת הבקעה בשטחים הכבושים, נצפה בכל העולם חובט עם
רובהו בברוטליות בפניו של צעיר דני, חבר בתנועת הסולידריות הבינלאומית, שמעוצמת
המכה הופל ארצה ונזקק למספר תפרים בפניו.
אייזנר לא לקח בחשבון שיש מסרטה במקום שצילמה את האירוע. הצילום הוכיח כי לא הייתה
שום עילה למעשהו הנפשע. הצעיר הדני עמד נינוח, ידיו צמודות לגוף, לא היה חמוש ולא
נשקפה ממנו כל סכנה לחייו של הקצין הישראלי.

לאור אכזריות המעשה נגד אזרח שוחר טוב, לא הייתה לראשי הצבא ברירה אלא להסתייג
מהמעשה ולנקוט בצעדי ענישה מתונים נגד הקצין המכה. הוא לא גורש מהצבא. דובר הצבא,
הרמטכ`ל ושר הביטחון חזרו על המנטרה ש`התנהגות הקצין היא חריגה ועומדת בניגוד לרוח
וערכי צה`ל`. על כך אפשר לומר `בולשיט`. מה שעשה אייזנר, עושים חיילי הכיבוש מדי
יום לפלסטינים, אלא שבמרבית המקרים אין נוכחות של מצלמה. התנהגותו הפראית של אייזנר
מבטאת את רוח צבא הכיבוש. היומרה של דובר הצבא וצבא כתביו בעיתונות הממוסדת, כאילו
מדובר בצבא כיבוש בעל קודים `מוסריים`, הינה רמייה עצמית והולכת שולל של קוראיהם
וצופיהם.

זאת אף זאת: התנהגות הקצין גם עולה בקנה אחד עם המחנה ממנו הוא בא. מדובר בקצין
חובש כיפה סרוגה, בוגר ישיבת מרכז הרב, מוסד מרכזי של הציונות הדתית, יצרן ויצואן
מוביל של גזענות ולאומנות. לא במקרה הכותבים ממחנה המתנחלים הצדיקו את אייזנר וגינו
את הרמטכ`ל על הסתייגותו. כאשר הצבא והמתנחלים מתנכלים ומכים אנשי שמאל, השמחה
שרויה במעונם. יש מתנחלים שלא מסתפקים באלימות נוסח אייזנר, והם דורשים הפעלת נשק
חם על מנת להרוג במפגיני השמאל. הצבא משתף פעולה ומפגינים נגד הכיבוש שילמו בחייהם.

==============================

עוד מספר מלים על גינתר גראס

בטורי הקודם נכלל פרק על הסופר הגרמני חתן פרס נובל גינתר גראס. חרגתי מהתזמורת
הלאומית שבגין ביקורת אחת על ישראל הפך גראס לאנטישמי, נאצי וכמובן הוציאו מהנפתלין
את היותו חייל בוואפן אס אס. באחת, נשכחו לו קרוב ל-70 שנות פעילות אנטי פשיסטית
ואנטי נאצית.

כפי שציינתי בטורי, הוא גוייס בגיל 17, סמוך לסיום המלחמה, כשגרמניה הייתה כבר על
סף כניעה, ושירותו הצבאי הסתכם במספר חודשים, בהם לדבריו לא ירה ולו ירייה אחת. הבה
נתעלם לרגע מנתונים אלו, ונקדיש מספר מלים לוואפן אס אס.
מדובר ביחידת עלית של הצבא הגרמני. נער גרמני בגרמניה הנאצית, שהיה נתון לשטיפת מוח
בתנועת הנוער ההיטלראית, בבית הספר, בבית, חשוף לאמצעי התקשורת שכולם תחת פיקוח
חמור של המשטר, כל אלה מטפטפים ללא הפסק על החשיבות של השרות בכוחות המזוינים ובראש
ובראשונה ביחידות העלית, הכבוד למדים, כל זאת יוצר אצל הצעיר את הדחף להימנות עם
הטובים ביותר. הנער גינתר גראס חווה כל זאת.

אנחנו בישראל מכירים את התופעה של צעירים שיעשו כל מאמץ להיות ביחידות עלית כמו
סיירת מטכ`ל, שייטת 13, סיירת הצנחנים וכיוצא באלה יחידות. התופעה של ישראלים
צעירים בתיכון, שמוכנים לשלם אלפי שקלים בקורסי הכנה כדי לעמוד במבחני הכניסה
ליחידות המובחרות, אופיינית למדינה בה הצבא ממלא תפקיד מרכזי בניהולה.

גינתר גראס עבר שינוי תודעתי במעבר שבין הנער המגויס לאזרח במדינה דמוקרטית. מכאן
חברותו במפלגה הסוציאל דמוקרטית, והתייצבותו מול כל ניסיון של ימין פשיסטי לחזור
לחיים הפוליטיים. מעטים זוכרים כי גינתר גראס התנגד לאיחוד גרמניה לאחר נפילת המשטר
הקומוניסטי והעדיף שתי מדינות גרמניות דמוקרטיות, משום שחשש שמא מדינה גרמנית גדולה
ומאוחדת תשוב ותסכן את אירופה.
==============================

יש עוד צדיקים בישראל

לפני מספר ימים השתתפתי בהפגנה מול הכניסה לבקו`ם, בתמיכה בשני סרבני גיוס, נועם
גור ואלון גורמן, שמצפונם לא מרשה להם להיות חלק מצבא כיבוש השולל את חירותם של
הפלסטינים. נועם כתבה בהצהרת הסירוב שלה `אני מסרבת לקחת חלק בצה`ל, כי אני מסרבת
להצטרף לצבא שמאז הקמתו עסוק בשליטה בעם אחר, גזל, והטלת טרור על אוכלוסייה אזרחית
הנמצאת תחת שליטתו` . אלון אמר בהצהרת הסירוב שלו: `הסירוב שלי לשרת בצבא הישראלי,
בנוסף להיותו סירוב לקחת חלק בכיבוש ובאפרטהייד, הוא פעולה של סולידריות עם חברינו
הפלסטינים החיים תחת המשטר הישראלי, ונאבקים למען חירות, צדק ושוויון.` נועם יושבת
עתה בכלא בבידוד בגין סירובה ללבוש מדים. אלון נלקח לפסיכיאטר, וזה שיחרר אותו על
סעיף 21 אף כי אלון הצהיר כי סירובו הינו פוליטי והוא מוכן לשבת בכלא. מה מניע את
הצבא ליזום את שחרורו? הנה ספקולציה: נראה שמישהו בלשכת הגיוס הבחין כי מדובר בצעיר
נחוש, בעל תודעה פוליטית הומניסטית איתנה שיתסיס ויעורר ספקות אצל חיילים אחרים
ולכן הלכו בדרך הקלה של שחרור באמצעות קב`ן. עוד נקודת מפגש בין ישראל לגרמניה
הנאצית: היחס אל סרבני גיוס לצבא כמי שזקוקים לטיפול מצד קב`ן (קצין בריאות נפש)
שהרי זה לא נורמלי לא לרצות לשרת בצבא.
כל עוד יש צעירים כאלון ונועם, אולי לא הכל אבוד, ותהיה תקומה לישראל דמוקרטית ללא
כיבוש ואפרטהייד.

==============================

לשחרר את מרדכי ואנונו

ב-21 באפריל ציינו מרדכי ואנונו וחבריו 8 שנים לשחרורו מכלא אשקלון, שהן גם 8 שנות
הגבלות האוסרות עליו לצאת מישראל, להיפגש עם זרים, בעיקר עיתונאים, להיכנס לשטחים
ולהתקרב לשגרירויות. הוא שוחרר מהכלא הקטן אבל ממשיך להיות כלוא בכלא פתוח הקרוי
ישראל. כל עוד לא יוכל מרדכי לחיות בארץ בה יבחר, הוא אינו אדם חופשי.

הטעון של השב`כ כאילו הוא מהווה עדיין סיכון ביטחוני, הינו עלבון לשכל הישר. כל מה
שידע מסר לסנדיי טיימס הלונדוני לפני 25 שנים. הסיבה האמיתית להגבלות היא, שואנונו
עומד מאחורי מעשהו ואינו מביע חרטה. הוא יצא מהכלא לאחר 18 שנים, מהן 11 וחצי
בבידוד, שלם עם עצמו. השב`כ לא מסוגל לעכל זאת ומחדש את ההגבלות מדי שנה כנקמה על
כך שואנונו סבור גם היום, שעשה בשעתו את הדבר הנכון כשמסר לעיתון האנגלי מידע על
המתרחש מאחורי חומות הכור בדימונה. הוא מימש את העיקרון הדמוקרטי של זכות הציבור
לדעת.

ישראל מבקשת מארה`ב לחוס על המרגל פולארד ולחון אותו אחרי 25 שנות כליאה ולאפשר לו
לחיות מחוץ לארה`ב. ממשלת ישראל מגלה כלפי ואנונו אותו יחס נוקשה אותו היא מבקשת
להסיר מפולארד. תראה ישראל דוגמה ותסיר מואנונו את ההגבלות או אז לפחות תוכל לבוא
בדרישה לארה`ב עם ידיים נקיות.

==============================

לא רוצה בחורבנה של ישראל

קיים סוג מאוס של טענות המופנות כלפיי מטוקבקיסטים ימנים לפיהם אני אויב של מדינת
ישראל, רוצה בפרוקה, תומך בהשמדתה ומבקש להמליך עלינו את הערבים.
נא רשמו לפניכם: אינני אויב של מדינת ישראל אלא לכל היותר אויבה של ממשלת ישראל.
אינני רוצה בפרוקה והשמדתה, לזה דואגים הממשלה והמתנחלים, אני רוצה בסך הכל דבר מאד
צנוע: להבטיח את קיומה של ישראל באמצעות סיום הכיבוש והסכם שלום.
בביטאון אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה `פוסט מורטם` כתבתי את הדברים הבאים:
`כמי שרגיש לעוולות וקיפוח הן מבחינה סוציאלית והן מבחינה לאומית, הנני סבור כי
הקמת מדינת ישראל הייתה אקט של צדק היסטורי לעם, שמידת הקיפוח והעוולה שהיו מנת
חלקו לאורך ההיסטוריה, הן ללא אח ודוגמה. מי שמתכחש לצדק של עמו, אין לו כל זכות
מוסרית להיאבק על צדקתם של אחרים`. (`פוסט מורטם` 14.12.1972). במאמר ממנו לקוח
הקטע הזה יש דברים שהיום לא הייתי חוזר עליהם או מנסחם אחרת, אבל מאחורי הקטע
המצוטט לעיל אני עומד גם כיום. מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק היא מימוש הצדק
ההיסטורי. הבעיה היא, שבדרך לצדק שלנו, גרמנו עוול גדול לעם אחר, וכל עוד לא נכיר
בכך ונרתם בכנות לתיקון העוול, בידיעה שלא הכל ניתן להחזיר לאחור, שהרי אז ניצור
עוול חדש, מדורת הסכסוך תמשיך לבעור.




O




N
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

יוצאים לליווי רועים פלסטינים בבקעת הירדן
משדרות תפתח התקווה - בוחרים בחיים בעוטף עזה
08/09/2017 סמרטוט אדום 478