קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

סיפור מסילוואן: ילד פלסטיני נעצר, עובר התעללות על ידי הרשויות ישראליות ומנוע מלסיים את שנת הלימודים בכיתה ט’
justjlm
מוריאל רוטמן
04.06.12
http://www.justjlm.org/1887



מישהו חובט בדלת. השעה 3:45 לפנות בוקר. החבטות מתחזקות. אב המשפחה הולך לפתוח ומיד הם נכנסים: שני גברים בלבוש אזרחי, מלווים על ידי שוטרים הנושאים רובים כבדים. הם הולכים ישר לכיוון הילד, ששם על עצמו סווטשרט רחב ויצא מהחדר שלו. הם משחילים את ידיהם תחת זרועותיו ולוקחים אותו. “הוא הולך רק לכמה שעות”, הם אומרים. “אל תדאגו”. מחוץ לבית, קושרים את ידיו של הילד באזיקוני פלסטיק ודוחפים אותו לתוך ניידת. הוא לא יודע הרבה עברית, אבל יודע מספיק כדי להבין את דברי השוטר שרוכן לעברו ולוחש: “כוס אמא שלך.”

30 יום מאוחר יותר, לאחר שהכו אותו עם כסא, החזיקו אותו בבידוד, איימו עליו בסכין, ומנעו ממנו שינה, בין שאר ההתעללויות, הילד שוחרר לביתו. כעת הוא מתקשה להירדם בלילה, וכשמצליח סובל לעיתים קרובות מסיוטים בהם מופיעים החוקרים שלו. העונש שלו ממשיך: הוא מצוי במעצר בית ללא הגבלת זמן, והוא אינו רשאי ללכת לבית הספר. הוא חושש להפסיד את סוף שנת הלימודים בכיתה ט’.

סוהיב אלאוואר, בן ארבע-עשרה וחצי מסילוואן, שכונה במזרח ירושלים מדרום לעיר העתיקה. סילוואן מהווה בית לאוכלוסיה פלסטינית גדולה וענייה ברובה אשר סובלת מהזנחה קיצונית על ידי גופי המדינה והעירייה וכמעט ואינה מקבלת שירותים (בסילוואן גרים בסביבות 50,000 איש אבל קיימים בה בסך הכל שמונה בתי ספר יסודיים ואף לא גן שעשועים אחד). בסילוואן יושבת גם קבוצה קטנה אך מורגשת של מתנחלים יהודים אשר זוכה לתקציבים ושירותים ממשלתיים. בתים ומבנים אחרים בסילוואן בנויים ללא אישורי בניה כיוון שעבור הפלסטינים כמעט בלתי אפשרי לקבל אישורים אלו (לדוגמא, בשכונת וואדי חילווה שבסילוואן בה גרים כ5000 תושבים, מאז 1967 ניתנו רק 20 אישורי בניה לפלסטינים).

מפעם לפעם ישנם פרצי אלימות של הפלסטינים כלפי מתנחלים ושוטרים, בעיקר בצורת זריקות אבנים על ידי בני נוער, אליהן מגיבה המשטרה והצבא ביד קשה.
בכל אלו, סילוואן מהווה מעין מיקרוקוסמוס של הכיבוש הישראלי את השטחים הפלסטינים. ובכל זאת, קיימת תופעה אחת שסדר הגודל שלה מבחינה את סילוואן מרב המקומות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים: מעצרי ילדים.

באמצע הלילה, בחמישי במרץ 2012, סוהיב נעצר ללא אזהרה יחד עם עוד ארבעה ילדים מסילוואן. הוא נעצר כבר פעמיים לפני כן, בפעם הראשונה מיד לאחר שמלאו לו שלוש-עשרה. בשני המקרים המשטרה טענה שהוא “זרק אבנים”. 14 קטינים נעצרו בסילוואן בחודש מרץ השנה בלבד על פי נתונים שמסר סלים סיאם, פעיל פלסטיני מ”מרכז המידע של וואדי חילווה” בסילוואן – ארגון המספק שירותים ותמיכה פסיכולוגית לנוער בסילוואן.
סוהיב שוחרר ממעצר בחמישי באפריל אבל נשאר במעצר בית ונאסר עליו ללכת לבית ספר עד להודעה חדשה. בשבוע שעבר הלכתי עם סלים לבקר את סוהיב ולשמוע את הסיפור שלו. אני ישראלי ותהיתי לגבי הביקור אצל מישהו שלא מזמן עבר התעללות כל כך קשה בידי ישראלים. התקבלתי בהתלהבות על ידי סבתא של סוהיב שהציעה לי לימונדה וקפה והובילה אותי לסלון, שם חיכה לי סוהיב. הוא חייך בהיסוס והושיט את ידו. התקשיתי להתגבר על איך שהוא נראה: כמו ילד בן ארבע-עשרה.ביקשתי ממנו לספר לי מה קרה.

סוהיב הנהן בחיוב, לגם מהלימונדה והתחיל, המילים זורמות מפיו במהירות. אחרי שהשוטרים פרצו לתוך ביתו ועצרו אותו יחד עם ילדים נוספים, העבירו אותו לניידת ומשם למתקן שנקרא חדר 4. (סוהיב: “החוקר שאל אותי אם אני יודע למה קוראים לו חדר 4? אמרתי שלא, אז הוא אמר לי שקוראים לו חדר 4 כי את החדר הזה אתם הערבים עוזבים על ארבע, זוחלים כמו תינוקות אחרי שאנחנו גומרים איתכם”). שם, החוקרים קשרו את סוהיב באזיקים והכו על ראשו באגרופים ובמפתחות, מכנים אותו בשמות ומקללים אותו כאשר המכות ניתכות בו. לאחר מכן הם הכריחו אותו לחתום על מסמך בעברית בו הוא מצהיר שלא עבר התעללות. סוהיב, שלא קורא עברית, חתם על המסמך.

על פי “בצלם” “חוק הנוער” מחייב את נוכחות ההורים במהלך כל חקירת קטין (אותו החוק אוסר על מעצר ילדים בשעות הלילה ועל שימוש באלימות כלפיהם במשך תקופת החזקתם במעצר). סוהיב סיפר לי שאביו לא נקרא לבוא עד 11:00 בבוקר למחרת. כשאביו הגיע הוא הוזהר לא לדבר ישירות עם בנו. החקירה התקיימה: הם שאלו את סוהיב מספר שאלות שעל כולן הוא סרב לענות. לאחר מכן, הבלשים עזבו את החדר.
“ניצלתי את ההזדמנות, ואמרתי לאבא שלי שהכו אותי. אני חושב שהם האזינו, כי הם מיד נכנסו ואמרו לאבא שלי לעזוב, ושהחקירה נגמרה. שאלתי אם גם אני יכול ללכת והם צחקו. אבא שלי עזב והאנשים התחילו להרביץ לי שוב, ולהגיד לי שאמא שלי זונה. הם השאירו אותי בחדר בלי אוכל עד חצות.”

החקירה של סוהיב נמשכה בעשרת הימים הבאים, במהלכם הוא גילה שהוא מואשם בכך שלימד ילדים אחרים כיצד להכין בקבוקי מולוטוב, האשמה שהכחיש. במהלך אותם עשרה ימים סוהיב הוחזק בחדר שהסריח מצואה ואוכל מקולקל. הכו אותו בכסא ואיימו עליו בסכין. נאמר לו שאם הוא לא יודה באשמה “ייקחו אותו לכסא חשמלי כדי לעזור לו.” ביום הרביעי הכניסו את סוהיב לניידת יחד עם עוד ילד ונאמר להם שאת שניהם “לוקחים לכסא החשמלי.” השניים שיתפו אחד את השני במה שעברו ויעצו אחד לשני מה לא להגיד. ביום העשירי הראו לו צילום וידאו של השיחה הזו, וטענו שהיא משמשת כהודאה. סוהיב המשיך להכחיש את האשמה המיוחסת לו.

הבלש הוציא משפטים מתוך השיחה בניידת, חיבר אותם לכדי הצהרה והכריח את סוהיב לחתום עליה. אחרי החתימה סוהיב הוחזק במשך עשרים ימים נוספים. במהלך תקופה זו, הוא הועבר לתא יחד עם עצורים בוגרים. “הם היו פושעים רגילים, חלקם היו אנסים וחלקם נרקומנים, וגם הם ניסו להרביץ לי.”

לאחר מכן הוא הועבר לתא משל עצמו, בו הרצפה היתה רטובה מבית שימוש קטן שעלה על גדותיו מרב צואה. לאחר מכן הוא הועבר לתא עם ילד נוסף. שבו השומרים מנעו מהם להירדם. “בכל פעם שנרדמנו הם היו מתחילים לדפוק על דלתות התא ולצעוק ‘תתעוררו ילדים! עדיף לכם להיזהר מהעכברושים!’ או שהם היו מכוונים לייזר לעיניים שלנו עד שהיינו מתעוררים.” במשך כל זמן החזקתו במעצר, לא התירו לסוהיב לראות שוב את משפחתו והרשו לו להתקשר להוריו פעמיים בלבד. לאחר 30 יום סוהיב שוחרר. בתקופת מעצרו השיל 9 קילוגרם ממשקלו. נגזר עליו מעצר בית בבית סבתו, ומשפחתו נדרשה להפקיד ערבות בסך 50,000 ש”ח למקרה שהוא יפר את תנאי המעצר. אחד מתנאים אלו היה שסוהיב, שאמור להיות בכיתה ט’, לא יחזור ללימודים.

“אני אוהב ללמוד היסטוריה”, סוהיב סיפר לי, בחיוך קטן, “ואני רוצה להיות עורך דין לזכויות אדם כשאני אהיה גדול”.

הזכות לחינוך מעוגנת בסעיף 26 בהכרזת זכויות האדם של האו”ם. גישה לחינוך היא תנאי הכרחי לחברה דמוקרטית וליברלית. העובדה שעונשו של סוהיב כולל איסור ללכת לבית הספר ללא הגבלת זמן – בשכונה בה על פי סלים סיאם, יש אחוזי נשירה “אסטרונומים” – מעוררת מספר שאלות קשות.

האם המעצרים בסילוואן מכוונים לטיפול באלימות הקיימת אצל בני נוער רבים הגרים בשטחים הנשלטים על ידי ישראל, או האם הם חלק מאסטרטגיה רחבה יותר להביא את האוכלוסיה הפלסטינית בסילוואן בפרט ובמזרח ירושלים בכלל למצב של כניעות מתוך פחד? במילים אחרות, האם מטרת המעצרים הללו הינה לחנך בני נוער אלימים, או אולי המעצר עצמו הוא המטרה, להפחיד את בני הנוער בכפר – אלימים ולא אלימים כאחד – ולהפוך כמה מהם לדוגמא שתרתיע את השאר? בין אם סוהיב אשם ובין אם לא, האם ייעשו מאמצים כלשהם כדי לחקור את הסיפורים הנוראיים שהילד הזה בן ה14 סיפר על 30 הימים שעבר בעת שהיה כלוא? האם תתקיים חקירה בנושא? ואם כן, האם תוצאותיה יילקחו ברצינות? או שרבים מילדי סילוואן ימשיכו להיעצר ולעבור התעללות? והשאלה הדחופה ביותר, האם יתירו לסוהיב לחזור לבית הספר ולסיים את כיתה ט’?

זה צריך להיפסק – הכוונה ב”זה” היא לכיבוש הישראלי בסילוואן ובמזרח ירושלים בכלל, וראשית כל ההתעללות בילדים החיים תחת כיבוש, אשר כוללת מעצרי לילה, התעללות פיזית, הפרדה מההוריהם, וכמו במקרה של סוהיב, מניעת הזכות לחינוך, ויחד איתה כל סיכוי לשיקום וליצירת חיים טובים יותר.

מוריאל רוטמן הוא אקטיביסט וכותב אמריקאי ישראלי. הוא פעיל ברבנים למען זכויות האדם ובתנועת סולידריות. הוא כותב בבלוג – www.thelefternwall.com




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב