אני מקדישה את דבריי הערב לשלושה שובתי רעב. מחמוד סארסאק – השובת כבר 83 יום -שחקן
כדורגל מצטיין מעזה, שנעצר לפני שלוש שנים תחת החוק נגד לוחמים בלתי-חוקיים, המאפשר
לכלוא אותו לנצח, בלי משפט וללא כתב אישום. אכרם ריחאווי האסור מאז 2004 ושובת רעב
מאז ה-12 באפריל, במחאה על אי-שחרורו למרות מצב בריאותו הרופף. וסאמֵר אל-בָרק -
שחידש את שביתת הרעב לאחר שהפסיק אותה, עם חתימת ההסכם, כי בדומה למשוחררים רבים
קיבל צו חדש של מעצר מנהלי. אסירים אלה חיים עדיין כי `כאשר החירות אוחזת בנפשו של
אדם אפילו האלים אינם יכולים לעשות נגדו דבר` (ז`.פ. סארטר) לא אל הכוח הציוני ולא
מלאך המוות הישראלי. אסירים אלה, ועוד אלפים כמוהם, ביניהם יותר מעשרים חברי פרלמנט
ויושב ראש הפרלמנט ד`ר עזיז דוויק בתוכם - מוחזקים ללא דין וללא משפט, בתנאים
מחפירים, במשך שנים ללא ביקורים וללא תקווה, הם לוחמי החירות של הארץ הזאת המזכירים
לנו שוב ושוב כי כולנו חיים תחת כיבוש וכי רק שחרורם ישיב לנו את חירותינו.
אזרחי ישראל הערבים חיים כבר כמעט ששים וחמש שנים רצופות תחת כיבוש, ואזרחי ישראל
היהודים חיים במצור שהטילו על עצמם. כולנו נתיניו של שלטון קולוניאליסטי הכולל
השתלטות על אדמות ומקורות מים, טיהור אתני, הרס הנוף, והרס רוח האדם. שפה ותרבות
שאין להם צורך בה אלא כדי לבטא את היותם נכבשים נכפית על הערבים ששפתם ותרבותם
נעדרת מחיי היהודים בצורה מכוונת, ממוסדת, כדי שלא נוכל ללמד את ילדינו ולהזכיר
לילדיהם שיכול להיות גם סיפור אהבה בין משורר ערבי לארץ הזאת. כך, מאז היווסדה
מקיימת ישראל כדרכם של משטרים דכאניים חברה מנוכרת ותרבות מנותקת מן המקום,
מיושביו, מריחותיו ומטעמיו. אפילו העצים והפרחים שבגנינו מנוכרים, זרים, ולא
שייכים. ניכור זה מעיד שוב ושוב כי ישראל חרתה על דגלה ביום היווסדה את סמל
האפרטהייד והגזענות ווויתרה על סמל החירות האחווה המבטיח את הדמוקרטיה.
השנה הוכיח שלטון האפרטהייד של מדינת היהודים את נאמנותו הגמורה לגזענות
ולעקרונותיה. 25 הצעות חוק גזעניות הוגשו ויותר מעשרה חוקי גזע התקבלו השנה וכמעט
אף אזרח יהודי לא יצא לרחובות. יותר משלוש מאות אנשים הכלואים ללא דין וללא משפט
שבתו רעב עד מוות במשך חודשיים ויותר וכמעט אף אזרח יהודי לא יצא לרחובות. אלפי
ילדים לא לומדים במזרח ירושלים ואיש לא יוצא לרחובות. הפרדת משפחות, גירוש תושבים,
הפקעת אדמות , ילדים נחטפים ממיטותיהם ונחקרים באכזריות, משפחות מגורשות מבתיהן
לרחוב, איכרים מעונים על ידי קלגסים בכיפות בחסות הצבא ובפקודת הממשלה - וכמעט איש
אינו יוצא לרחובות. זוהי פסגת הישגיה של התנועה הציונית.
מדינת ישראל, שהוכרזה רשמית כמדינת אפרטהייד, מצטיינת במה שהיה מאז ומעולם שיטתה
המובהקת ביותר והמוצלחת ביותר של הגזענות: סיווג של בני אדם. השפה העברית ההולכת
ומתכערת בחסות צבא הכיבוש וביורוקרטיית הכיבוש מלאה בסיווגים: יש אנשים שהם סרטן
בלב האומה ויש אנשים שהם סיכון בטחוני, ויש אנשים שהם מגיפה או סיוט דמוגרפי ויש
אנשים שהם סיכון בריאותי, כולם מסווגים ומקוטלגים באופן שאפילו שרי ישראל הבורים
והנבערים מדעת מצליחים ללמוד את הסיווג הזה בעל פה,
כולנו נכנענו לסיווגים. כולנו נשלטים על ידי חוקי הגזע של המקום הזה, ומכונסים
מרצון בתוך גטאות. הגטו הציוני למד לא לראות ולא לשמוע שום דבר מעבר לחומות המקיפות
אותו, החומות הממשיות העשויות בטון והחומות הדמיוניות העשויות צייתנות, שנאה ופחד
נורא. אנחנו לא מעזים למחות נגד חוקי הגזע, לא מעזים להמרות את פיהם של שלטים
גזעניים, לא מעזים להגן על ילדים מעונים, לא מעזים לפרוץ את חומות עזה, ולא מעזים
להגיע לחברון ולדהיישה, לג`נין ולרמאללה לדרוש בשלום השכנים. זה נצחונו הגדול של
הכיבוש. בחסות הכיבוש, אנחנו בוחרים שוב ושוב להתכופף תחת שלטונם של עבריינים מכל
סוג, פושעי מלחמה, בורים ועמי ארצות. כך אנחנו מענישים את עצמנו על אוזלת היד ועל
דלדול הרוח. שנה אחרי שנה אנחנו מכניסים את ילדינו בשערי בתי הספר, ומניחים להם
ללמוד במערכת חינוך ששורפת ספרי היסטוריה ואזרחות ומכשירה ספרי הסתה לרצח ילדים.
אנחנו מפקירים אותם לשטיפת המוח והשקרים על מלחמת השחרור שבה ניצחנו ועל יום
ירושלים שבו כבשנו ועל צעדת השומרון שהוא שלנו ועל חברון עיר האבות ועל עיר דויד
שלא חי ולא קיים. אנחנו מרכינים ראש כשארגון הטרור הממוסד ביותר בעולם לוקח את
הילדים מאיתנו ומגייס אותם לשורותיו ומלמד אותם שוב ושוב לסווג אנשים, לסווג ילדים,
לסווג תינוקות, לסווג כאבים ולסווג את המתים, וכל זאת כדי להקשות את לבם ולהקהות את
חושיהם עד שיוכלו להתעלל, להרוס ולהרוג במצפון נקי. וכל כך כבושים אנחנו עד שגם
כשהאדם הופך לדם אנחנו ממשיכים לסווג מבלי להבין שכולנו, המתים והחיים, קורבנות
הכיבוש המשחית.
אנחנו כואבים את כאבם של הורי החייל היהודי השבוי ולא מניחים לכאב הוריהם של אלפי
ילדים פלסטינים חטופים לחדור אלינו, ילדים שהוריהם אינם זוכים לבקרם במשך שנים כי
מחיר הביקור שנדרש מהם הוא שיתוף פעולה עם הצורר. אנחנו מתעלמים מסבלם של ילדי עזה
החיים בשולי המוות, בתת תזונה, בלי חשמל, בלי הזכות לחינוך ולבריאות, בלי סיכוי
ובלי תקווה.
מלחמת 1967 כפי שיודעים היום כולם לא היתה מלחמת אין ברירה. היא היתה פריקת רסן של
גנרלים צעירים, סייחים חמומי דם שצמחו וגדלו בגטו הציוני ולמדו לחלום על כיבושים,
תרגלו ותרגלו עד שלא יכלו עוד וניצלו רגע של טיפשות אצל השכנים כדי לפרוץ כל מחסום,
להסיר כל רסן ולכבוש ולהחריב ולהשמיד בכיף , בשיכרון חושים, בתחושת עליונות של הכל-
יכולים אך בלי שום תוכנית לעתיד, בלי שום מחשבה על יום המחר ועל מיליוני בני אדם
שהפכו בין לילה לנתיניהם. כדי להצדיק את החורבן וההרס גויסו המיתולוגים הרשמיים
להצמיד פסוקי קודש לכל מעשה הרג של חול ואומה שלמה נסחפה להמשך הגזל והעושק, וכל
שנה מגדילים לעשות, כי המוח היהודי, מרגע שגויס למלאכת ההרס והחורבן, ההשחתה וההרג,
לא חדֵל להמציא עוד ועוד פטנטים.
היום, כשהכיבוש מתחיל לתת אותותיו באיכות חייהם של בני השולטים הם קמים ומתקוממים
ודורשים צדק חברתי. אבל הצדק החברתי גם הוא מסווג. צדק חברתי הוא לבני הגטו הזה, לא
לבני הגטו ההוא. בני הגטו ההוא רק יקלקלו לנו את הצדק החברתי אם נכלול אותם
בתביעותינו, אם ניתן להם במה, אם נאפשר להם להשמיע קולם ולתבוע את עלבונם. כי הגטו
ההוא הוא מטעמי ביטחון ותושביו אינם קרבנות של אי צדק וגזענות אלא הם בעיה
ביטחונית, כל אחד ואחד מהם. וכשהורגים אותם אין זה מתוך גזענות אלא מתוך שיקולים
פוליטיים ואנחנו בפוליטיקה לא מתערבים. על כן תנועה זו לצדק חברתי, שכישלונה נכתב
על הקיר עם היווסדה, היא התוצר המרהיב ביותר של מערכת החינוך בישראל. מערכת שמוריה
אינם נזעקים כשהם נדרשים להרעיל את מוחות תלמידיהם בסיפורי כזב על זכויותינו
היסטוריות על אדמות השכנים, על גבורה וניצחון כשמדובר ברצח עם ובגזענות מכוונת,
ממוסדת, מתוכננת, שנועדה כל כולה להכשירם להיות חיילים צייתנים של צבא הכיבוש
לישראל.
אוי לנו שפושעי הכיבוש היום הם ילדינו, אוי לנו שכך נכנענו, שכך הנחנו לעברייני
האפרטהייד לכבוש את רוחנו ולנתק אותנו מכל מה שהוא אנושי, מכל מה שהוא צודק, מכל מה
שהוא שלום ושלווה, שכנות טובה, אהבת אדם, רחמנות וחמלה כדי להגשים את מטרותיהם
השפלות. רוחם של האסירים שובתי הרעב בתאיהם המחניקים נושמת חופש וחירות ואילו רוחנו
שלנו מדוכאת וגוועת.
אנחנו חיים בגטו שאין לו עיר ואם, שאין לו מולדת, ששפתו איננה שפת המקום, שאין לו
לאן להיפתח אלא לכבישים העוקפים שעוקפים כל מה שחי.
הגיע היום לחבור אל שכנינו בכל המזרח התיכון, להרים את נס המרד האמיתי, להכריז על
פתיחת הגבולות ועל שבירת המחסומים, לפרוץ את דלתות הכלא, להשיב את הזיתים והכרמים
לבעליהם, להשיב את בני פלסטין לגבולם ולאדמתם ולנסות לשקם את מה שאבד ונרמס במגפי
הקלגסים המדושנים. רק אז, אם יתירו לנו בניה האמיתיים של הארץ הזאת ללמוד כיצד חיים
בה, אולי נוכל גם אנחנו להשתחרר מן הכיבוש ולהיות חופשיים מן הפחד, כי כפי שאמר כבר
מנחם בגין: `עיקרה של חירות הוא חירות מפחד, כי הפחד הוא שליט לא פחות איום מכפי
שהוא נסתר.`
אצלנו הפחד גלוי, אצלנו הפחד הוא הכוח המניע של כל פעולה. פחד מסירוב לשרת בצבא
הכיבוש, פחד מתמיכה בחרם המוצדק על תוצרת ההתנחלויות, פחד לבקר את השכנים. ילדי גן
שהגיעו לפני חודשים ספורים מאתיופיה כבר יודעים את מי לשנוא וממי לפחד. הם מוכי
אימה וחרדה מפני `הערבים` שמולם לא ראו. הם בטוחים שהיו אלה הערבים ששרפו את בית
המקדש, שרצחו יהודים בגרמניה, שעיכבו אותם בגונדר, שאורבים להם בכל פינה. עלינו
לשחרר את ילדינו מחומות הפחד וללמדם את יסודות החירות והאחריות, ולהסביר להם
ולעצמנו כי אדם שמציית לאיסור להגיע לכל מקום שירצה ואפילו תהא זו חברון או ג`נין
או ראמאללה - איננו אדם חופשי אלא אדם כבוש. אדם הממציא חוקים המגבילים את שכניו
בדרכם לחינוך ולפרנסה הוא אדם מעוות, אדם במצור. את המצור הזה ניתן להסיר רק
בהתנגדות דוגמת בילעין ונעלין, נאבי סאלח ומאאסארה ובמרי אזרחי אמיץ, באמירת לא
גורפת, כפי שעושים שכנינו.
אסיים בכמה שורות של אלמוג בהר שכתב למחמוד דרוויש:
אָחִי מַחְמוּד דַּרְוִישׁ, מִי סִכְסֵךְ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ
וְהִצִּיב אוֹתִי זָקִיף לְאֹרֶךְ מִגְדְּלֵי הַשְּׁמִירָה הַגְּבוֹהִים
הַצּוֹפִים עַל שַׁעֲרֵי עַזָּה הַכְּבֵדִים
בּוֹלֵשׁ עַל חַלּוֹנוֹת בָּתִּים דֶּרֶךְ כַּוָּנוֹת רוֹבִים?
מִי הֵקִים בֵּינֵינוּ חוֹמוֹת שֶׁל בֶּטוֹן וּבַרְזֶל וְעֵינַי מַצְלֵמוֹת
וְהִפְרִיד בֵּינֵינוּ כְּכוֹבְשִׁים וְנִכְבָּשִׁים
כַּאֲשֶׁר עָלֵינוּ לִהְיוֹת אַחִים?
---
P
O
N |
