קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

חיים ברעם - מצב ביניים
hagada
חיים ברעם
28.09.12
http://hagada.org.il/2012/09/28/%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D/





שמעתי השבוע מאיש לא נבון במיוחד מקרב שדרני ערוץ 10, שלא הצלחתי לקלוט את שמו, שהחלטת עיתון צרפתי לפרסם את הקריקטורה הנתעבת שמכפישה ולועגת לנביא מוחמד היא `אמיצה`. גם בלי לנתח את החברה הצרפתית ואת הגזענים הרבים ששורצים בה (מהם גם מוסלמים, אני יודע) ברור לחלוטין שמישהו זרק גפרור נוסף לחבית של אבק השריפה.

כמה קל להצית כיום תבערות, שמתפשטות במהירות עצומה מקצה העולם ועד קצהו. מי שקיווה שהתמוטטות הגוש הסובייטי והמעבר של סין העממית לקפיטליזם יבטיח שלום ושקט לשנים רבות, התבדה. קץ הדיקטטורה הקומוניסטית `הרכה` יחסית, היטיב בעיקר עם שכבות מסוימות במזרח אירופה, אבל הרס את מדיניות הרווחה, את השגשוג התרבותי (שחדר גם לשכבות העממיות ביותר וחיסל את הבורות ואת האנאלפביתיות) ואת הספורט התחרותי והעממי שפרח שם.

שלטון הגנגסטרים בברית המועצות לשעבר המחיש לעשרות מיליוני בני אדם, ששגו באשליות על `קץ האידיאולוגיות` שהם צופים, באלפי שידורים חיים בכל כלי התקשורת, בתחילתו של עידן חדש ומפחיד. אזרחי הרפובליקה הצ`כית ואזרחי הונגריה אינם מתגעגעים במיוחד לשלטון הלניניסטי על גילוייו הקשים, אבל ניתן לאתר בכל מקום ביטויים של חוסר נחת בשל הידרדרות מצבם הכלכלי והחשש מפני ימים גרועים עוד יותר בעתיד.

הפשיזם האנטישמי, למשל, מרים את ראשו המכוער בהונגריה ובמדינות אחרות בגוש המזרחי לשעבר, ושלטון היחיד של ושינגטון בזירה הבינלאומית (חרף האילוצים שמגבילים אותו) מאפשר לקפיטליזם הפראי והחזירי לעשות כאוות נפשו, ובעיקר, להימנע מהצעדים הדרושים כדי להציל את מדינות אפריקה ואסיה מעוני, מבוּרות וממחלות קשות בלי שמץ של תקווה לעתיד טוב יותר.

כמו המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, גם בנימין נתניהו מזלזל בפתרונות הומניים למגֵפות באפריקה וכל רעיון מתקדם להעברת משאבים לארצות העניות נדחה על ידו בבוז. לכן מקוממת כל כך התגובה של השדר הישראלי, שמאפיינת היטב את החשיבה של דור שלם של בורים ועמי ארצות, שמאמינים (כמו ביבי) בפתרונות מהירים של `זבנג וגמרנו` ובעת ובעונה אחת מצטרפים לאווירה האופנתית של איבה לליכוד ששוררת בסביבה החברתית שלהם. `איסלאם` בעבורם איננו אלא גוש קודר של מפגינים סגפנים ו`תאי טרור` שצבי יחזקאלי מפריז כל כך בגודלם ובחשיבותם. אלה שחברים באמת בארגוני טרור כאלה, אפילו בלי מירכאות, מתייחסים להסתה נגדם כאל נכס וגורם מגייס.

השנאה הגזענית כלפי האיסלאם מקבלת משקל מיוחד ומאיים במדינה כמו ישראל, שעשרים אחוז מכלל אזרחיה הם מוסלמים והיא מוקפת בעשרות מיליוני מאמינים בנביא מוחמד. דווקא אצלנו צריך להתייחס בחומרה לכל ביטוי של הסתה נגד הנביא, להנמיך להבות ולמזער את הרכיבים הנפיצים של הסכסוך. בשנים האחרונות מוּדרת האוכלוסייה הערבית והיא מוצגת כאויב במקרה הרע וכגורם זר במקרה הטוב. בעיני רבים המונח `ישראלי` איננו כולל את האזרחים הערבים. בכך אנחנו מוותרים ביודעין על נכס חברתי ופוליטי גדול וגם שדרים, שרואים את עצמם כאנשי שמאל או כליברלים, מסרבים להפנים את ציוויי העת הזאת.

קשה מאוד לשכנע בכך את הציבור היהודי-ישראלי המוסת, על רקע התחממות הגזרה בצפון, השפעת `האביב הערבי` וההכנות למתקפה על איראן. בשבועיים האחרונים קיימת בארץ אווירה של רגיעה בנושא האיראני. נסיון העבר מלמד שאולי מדובר בערפל קרב, שנועד להבטיח שגורם ההפתעה יישמר. אבל כפי שהסברנו כאן במהלך השנים, קיים חשש אמיתי בקרב האליטות (שנחלשו מאוד בעשרים השנים האחרונות) מפני קרע גלוי עם ארצות הברית.

כדי להבין את הדברים יש להדגיש שבישראל בקושי קיימת ביקורת אנטי-אמריקאית משמאלה של המפה הפוליטית. הביקורת העיקרית היא ימנית: ושינגטון מגבילה כביכול את היקף ההתנחלויות וקצב בנייתן; היא מונעת מאיתנו לתקוף את האיראנים; היא לא מקבלת את התנ`ך (הברית הישנה) כמצע מדיני קביל וישים בעשור השני של המאה ה-21.

רק מתי מעט תוקפים את הבית הלבן על הריגת בני אדם בלי משפט, על התנאים המחרידים שבהם היא מחזיקה עצירים פוליטיים וביטחוניים במחנה הריכוז גואנטנמו בקובה, את העידוד שהיא מעניקה מטעמים אינטרסנטיים למשטרים חשוכים ברחבי העולם, את האור הירוק שהם נתנו לגזל זכויותיו של העם הפלסטיני, את התמיכה שלהם בראשי מדינה מושחתים העושקים את בני עמם בכל הארצות המוסלמיות. לכן הנשיא ברק אובמה לא נתפס כאן כימני גם אחרי רצח אוסמה בן-לאדן. פרשנים רבים מתקשים להסתיר את תמיכתם במועמד הרפובליקני, האיש שמתעב את בני עמו ואת כל נדכאי העולם, כיוון שהם רואים בו (בצדק) את תאומו הרוחני והפוליטי של נתניהו.

לכן צפו גם מבקרים חריפים מאוד של נשיא ארצות הברית בחדווה רבה בשערים העצמיים הרבים שמיט רומני מבקיע בהתבטאויותיו התמוהות, שמחבלות בסיכוייו להצליח בבחירות לנשיאות. אובמה אינו מבשר לעולם שלום ושגשוג, אבל מנסה למנוע את יצירתם של מוקדי התנגדות למדיניותה החמסנית של וושינגטון. מכאן גם האינטרס שלו במניעת התלקחויות שנתפסות בממשל כמיותרות או כמזיקות. קשה אולי לסמוך על התיעוב שנתניהו מעורר באובמה, אבל חשוב מאוד לטפח את האיבה ההדדית ביניהם. רגשות אינם משחקים תפקיד חשוב במיוחד בפוליטיקה, אבל החשדנות במפלגה הדמוקרטית כלפי נתניהו מבוססת על עמדותיו בכל הנושאים ועל הקשרים שהוא מטפח עם אנשי ימין שמרניים ולאומנים בארצות הברית.

להסתה נגד האיסלאם (שנתניהו הוא מומחה ידוע בליבויה) ונגד אובמה יש היבט פנים-אמריקאי חשוב, עם השלכות בינלאומיות מרחיקות לכת. ראש ממשלת ישראל מאבד את הקלף החשוב ביותר שלו בזירה הגלובלית, והוא האמונה (המופרזת) בעולם על אודות השפעתה של ישראל בוושינגטון. אבל גם הידרדרות היחסים בין ישראל לבין הציבור השחור בארצות הברית היא מסוכנת ורבת משמעות. השחורים מתחזקים (הם מונים כמעט 14% מכלל 313 מיליון אמריקאים לפי דיווח של ה- CIA מיולי 2012), וחרף אכזבתם המוצדקת ממדיניותו החברתית של הנשיא הם תומכים בו מול אויב מעמדי וגזעי כמו רומני. השילוב המכוער בין דיכוי הפלסטינים בארץ ובשטחים, האיבה של ישראל כלפי האביב הערבי, השנאה הכוללנית כאן כלפי המוסלמים והיחס לפליטים מאפריקה ממיט אסון טוטלי על מערכת היחסים עם השחורים.

ניתן להמעיט בחשיבותו של ההיבט הזה, אבל חרף כוחם הכלכלי העצום של יהודי ארצות הברית הם מאבדים את היתרון הגדול שהיה להם בעבר, מבחינה חברתית ופוליטית, על השחורים. לכן קל אולי לעודד התבטאויות אנטי-מוסלמיות בעולם הערבי; קשה הרבה יותר לשקול ברצינות את המשמעויות של הפשע הקשה נגד עצמנו.

• פורסם בכל העיר, ב-28 בספטמבר 2012


ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב