קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מותו המשונה של מועתז אידריס עבד אלפתאח שראונה
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
16.07.13
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3463




(למתנדבות ומתנדבי `יש דין`, שמטיחות בעקביות את ראשן בחומת התודעה הישראלית.)
`עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריו – ייחשד כמחבל ערבי. עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר רוח. עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי. עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן. עובר אדם ברחוב ועיניו עצומות – ייחשד כמחבל ערבי מנומנם. לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה. כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של ניסיון הימלטות תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפתולוגי.` – חנוך לוין, אי שם בשנות ה-70.

בליל שלישי לפני כשבועיים, השני ביולי, בכפר דורא שסמוך לחברון, ירו חמושי צה`ל למוות במועתז אדריס עבד אלפתאח שראונה, שעה שהלה לא היווה להם סכנה. בן 19 היה במותו. הוא נהרג מקליע 5.56 בחזה. אלה העובדות שעליהן יש הסכמה.

דובר צה`ל נתפס בשקר כהרגלו, כשהוא אומר ש`במהלך הלילה בזמן פעילות מבצעית לילית בדורא, דרום מערבית לחברון, התפתחו הפרות סדר, ובמהלכן תקפו פלסטינים באבנים את כוחות הביטחון ואלה הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות. במהלך הלילה התקבל דיווח על פלסטיני שנפצע מהירי ופונה על ידי הסהר האדום. לאחר מכן דווח כי הוא מת מפצעיו. נסיבות האירוע נבדקות.` ההדגשה שלי. מוקדם יותר, דיווח אתר וואלה שקצין במקום `ביצע נוהל מעצר חשוד, ולאחר מכן ירה ירי מהברכיים ומטה.` ובכל זאת יש גופה. ירי כדי להרוג, על פי פקודות צה`ל, אמור להתבצע במצב של סכנת חיים בלבד.

מה קרה באותו ערב בדורא? לא ברור. מעדות שהגיעה אלי, שמסר בן דודו של שראונה – בהאא אסמעיל אדריס שראונה – עולה כי הוא ומועתז עשו את דרכם לכפר אחרי חגיגה בשעת לילה מאוחרת, אחרי אחת בלילה, כשחלק מהחוגגים הולכים לפניהם. לפתע, הם מצאו את עצמם בין שני ג`יפים של צה`ל. מתוך דבריו של בהאא:
`החייל ירד מהג`יפ וכיוון את הנשק אלינו כאשר הוא ניצב על הקרקע סמוך לג`יפ ודלת הג`יפ משמשת לו הגנה. אנחנו המשכנו ללכת בכיוון הירידה המובילה לבית בצד שמאל של הכביש כאשר שמענו קולות של דריכת נשק. היינו במלכודת בין שני הג`יפים ומולנו קנה הרובה. שאלתי את מועתז מה לעשות ותהיתי האם כדאי לנו לברוח בריצה. מועתז חשב כי נכון יותר להמשיך ללכת בצעד איטי כאילו אין כלום. החייל שירד מהג`יפ ובידו הנשק הדרוך התחיל ללכת רגלית בעקבותינו. הוא היה במרחק של כ-3 מטר מאתנו כאשר אנו עם גבינו אליו. פתאם שמעתי שלוש יריות, אחת אחרי השניה במרווח של חצי דקה [כנראה צ`ל שניה – יצ`ג] בין ירי לירי. כאשר נורתה היריה הראשונה התחלנו לברוח, כאשר מועתז ראשון ואני בעקבותיו. אז ראיתי אותו נופל אפיים ארצה והבנתי שהוא נפגע, כי הוא צעק. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי באותו רגע היה להרים את מועתז וכך עשיתי למרות שבאותו רגע עוד לא ידעתי היכן נפצע ומה חומרת הפציעה. התחלתי ללכת כאשר מועתז על זרועותי. הג`יפ התחיל בנסיעה והתקרב אלינו ותוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלית ופגע בי מתחת לבית השחי. המכה הזו הפילה אותי ואת מועתז כאשר אני שכבתי מתחת למועתז. הג`יפ עצר וראיתי שהחיילים מסתכלים עלינו אך לא העזו לצאת מהג`יפ. הרמתי את מועתז לנקודה מעט גבוה יותר. מועתז היה עדיין ער ואמר לי `תברח, תברח`.`
עדויות אחרות, שאסף ארגון `בצלם`, מתארות תמונה אחרת. על פי חלק מהעדויות, מועתז הרים חפץ כלשהו – ג`אנט של רכב, על פי חלק מהעדים – והשתמש בו כדי לתקוף את הג`יפ. אחרים אמרו שהוא עולה על הג`יפ כדי לתלות עליו דגל פלסטין. על פי חלק מהעדויות, שכנראה מבוססות על שמועה נפוצה, החיילים דרסו את מועתז, לא ירו בו – שמועה נפוצה מספיק כדי שהיא תגיע לאתר החדשות הפלסטיני מען. מהעדות של בהאא עולה שמשהו דומה לדריסה (`הג`יפ… תוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלי ופגע בי`) התרחש שם.

מהעדויות עולה שיש שלוש אפשרויות: שמועתז הלך לתומו הביתה כשנורה ללא פרובוקציה על ידי חמושי צה`ל, אפשרות שהנטיה של הישראלי הממוצע היא לדחות אותה אוטומטית אף שדברים כאלה כבר קרו (אני זוכר את הדיווח מימי הדמים ברפיח/ציר פילדלפיה על הירי בילדה שהלכה לקנות ממתק, עם חצי שקל ביד, את הירי בטום הורנדל ואת העונש המגוחך שנגזר על היורה); שמועתז ניסה לתקוף את הג`יפ עם ג`אנט של רכב; שמועתז ניסה לטפס עליו ולתלות עליו דגל פלסטין.

המשותף לשלוש האפשרויות הללו הוא שאף אחת מהן לא מצדיקה ירי כדי להרוג. ברור שאסור היה להרוג את מועתז אם הוא לא עשה דבר; ברור גם לכל אדם שפוי שאסור היה להרוג אותו גם אם השפיל את כבודו של צה`ל בכך שניסה לתלות סמרטוט בצבע שונה על הרכב שלו; ואפילו אם תקף את הרכב הממוגן, הפעולה – יציאה מהרכב הממוגן וירי חי – מעידה שהחמוש לא חש בסכנה. אילו חש בסכנה, לא היה יוצא מהרכב.

צעיר בן 19 בא במגע עם כוחות הבטחון, משהו לא לגמרי ברור קורה שם, וכשהמסך עולה הוא מת; מקרה כזה הסעיר לאחרונה את ארה`ב, כשאיש בטחון שנחשב לבן, ג`ורג` צימרמן, זוכה מהריגתו שנראתה חסרת תכלית אם לא נפשעת של נער שחור, טרייבון מרטין. כן, כמובן, ישנם הבדלים בין המקרים; מרטין היה אזרח אמריקאי, שראונה היה רק נתין של כיבוש בלתי פוסק. אבל מותו של מרטין הזכיר להרבה מאד אמריקאים את התקופה שבה לינצ`ים היו אירוע חברתי מקובל בדרום, וזו תקופה לא כל כך רחוקה. גם אז, בהרבה מאד מקרים, לרצח נמצא כיסוי משפטי מפוקפק. בישראל, די בתירוץ משפטי מפוקפק לא פחות – עצם הטענה שלא הוכחה של התעמתות עם כוחות הבטחון – כדי שהציבור יאבד עניין.

והוא הרי לא מאבד עניין במקרה. ברוב מוחלט של המקרים, הוא הולך אחרי הסימנים שמספקים לו כלי התקשורת. כותרת ראשית? זה חשוב. פחות ראשית? פחות חשוב. עמוד 17 מתחת למודעות האבל? אין טעם לקרוא. אבל זו מלכודת שמזינה את עצמה: העורכים לומדים מהר מאד מה הקורא לא רוצה לקרוא. ובימים של תקשורת שנלחמת על עצם קיומה הכלכלי, העורכים יודעים שאסור לעצבן את הקורא, אסור להביא לו ידיעות שיגרמו לו לשקול מחדש את המנוי או לעבור לאתר אחר. אז ידיעות על הרג חסר הצדקה מצד כוחות הבטחון נדחקות לאחור.

זה המסר ששולח הציבור הישראלי לשלוחיו בגדה וברצועה: זה בסדר. אתם יכולים לפצוע. אתם יכולים להרוג. אנחנו לא רוצים לדעת. לא על הרצח עצמו ולא על ההשחתה שנלווית לו, כשחמוש אחרי חמוש מספר שקרים בלתי סבירים קודם למפקד שלו, שמתרגל לקבל ממנו שקרים, ואחר כך לחוקר מצ`ח שבעצמו יודע שאם יתעקש להפוך יותר מדי אבנים בתיקים כאלה, הקריירה שלו תתקל במכשולים סמויים. אנחנו לא רוצים לדעת על העינויים שעברו על בהאא שראונה אחרי התקרית:
`הם אזקו אותי כאשר הידים מאחור והכו אותי מכות, שדאגו שלא ישאירו סימנים [...] הם כיסו את עייני ובעטו בי בעיטה חזקה שזרקה אותי שני מטר ונפלתי ליד עוד שני פלסטינים עצורים. הושיבו אותי על הריצפה והחטיפו לי סטירות ובעטו בי שוב. היות ועיני היו מכוסות אינני יודע מי בעט בי [...] הג`יפ התחיל לנסוע כאשר בתוכו מלבדי חיילים ושוטרים שהרביצו לי כך שהתחיל לרדת לי דם מהאף ומהפה. הם היכו בי חזק בקסדות והחטיפו לי גם אגרוף בעין. [...] במקום עמד אמבולנס צבאי ישראלי שבו קבלתי טיפול. החובש הסיר את כסוי העיינים ממני, ניקה את הדם וטיפל בי טוב. החובש הציע לי לא להתאמת עם החיילים כי הם ירביצו לי והדגיש כי אם ירביצו לי שאתלונן על כך לבית משפט. החובש לא אהב את מה שעשו לי. לאחר הטיפול החזירו אותי לג`יפ. [...] שוב כיסו לי את העיניים והג`יפ התחיל לנסוע. החיילים היכו אותי ברובים ובעטו בי שוב ושוב. [...] אח`כ הושיבו אותי על קופסת מזגן ואחד החיילים שפך על הראש שלי פח זבל. התחלתי לצעוק `קצין, קצין`. הייתי עדין אזוק ועייני מכוסות. הופיע מישהו וטען שהוא קצין – אך כמובן שאינני יודע אם אכן היה קצין – והתחיל להגיד לי `יא בן זונה מה אתה רוצה`. חייל טען, בערבית, שאני זרקתי עליו אבן בכפר ולכן הם צריכים להרביץ לי. אני כמובן הכחשתי את זה. אח`כ קבלתי שוב בעיטה חזקה בבטן, אינני יודע מאיזה חייל, והתחלתי להקיא. בינתיים שמעתי מישהו אומר שלא ידברו איתי כי מי שדיבר אמר שאיננו רוצה שאני אמות שם….`

או על נסיון ההפללה שלו, שבא אחר כך. אנחנו לא רוצים לדעת. לא רוצים. לא רוצים. זכות הציבור לא לדעת מה עושים בשמו. זכות הציבור להסיט את עיניו. זכות הציבור לאטום את אוזניו. זכות הציבור להתפוצץ בזעם כשמעמתים אותו עם העובדות. זכות הציבור להגדיר את העובדות כאנטישמיות. זכות הציבור לתמוך אוטומטית בכוחות הבטחון שלו גם כשאלה לא טורחים לספק גרסה קוהרנטית. זכות הציבור לייבב על כך שחמושים שמשתמשים בילד כמגלה מוקשים בכלל מגיעים למשפט.

כן, אני יודע. נפתחה חקירת מצ`ח. הרשו לי לא להתרשם. הרשו לי להזכיר לכם שהתחום ההצטיינות העיקרי של צה`ל בשני העשורים האחרונים הוא עדויות שקר וחיפוי הדדי. הרשו לי להפתיע אתכם ולהודיע לכם שאם החקירה תגמר, כצפוי, בכלום הרי שעל פי הנוהל של מצ`ח אי אפשר יהיה לערער על סגירת התיק בהנחה שבהאא שראונה ינסה לתבוע את המגיע לו על העינויים שעבר. סדום שעל הירקון יודעת היטב כיצד לארגן את הנהלים שלה.
שתיקת הציבור הישראלי על מה שנעשה בשמו היא שתיקה של הסכמה, שתיקה של חברה שבלשונו של נתן אלתרמן,
כי בנים ובנות ואנחנו איתם
מי בפועל ומי בטפיחות הסכמה,
נדחקים במלמול של `הכרח` ו`נקם`,
לתחומם של פושעי מלחמה.



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו