קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מדינת כל שושואיסטיה
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
09.07.2015
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=4461




הצבא ובתי המשפט מקדמים את התפיסה על פיה האזרחים צריכים להיות מודרים
מניהול ענייני המדינה.
הבוקר (ה’) פרסמו כל כלי התקשורת בישראל משהו שהרבה מאד אנשים בארץ ידעו אבל
לא יכלו לדבר עליו: שבספטמבר האחרון חצה אזרח ישראלי ממוצא אתיופי, אברה
מנגסטו (או מנגיסטו, תלוי בפרסום) את הגבול לרצועת עזה, ונעלם. מערכת הבטחון
אצה לבקש צו איסור פרסום מבית המשפט עם התקרית, קיבלה אותו, והתוצאה היתה
דום שתיקה בציבוריות הישראלית בנושא. הבוקר הוסר צו איסור הפרסום.

לא היה שום הגיון בטחוני בצו איסור הפרסום הזה. החמאס יודע את מי הוא מחזיק,
ולאורך החודשים הוא רמז על כך ואף זאת במפורש. החמאס יודע, תושבי רצועת עזה
יודעים, הפרשה פורסמה גם בחו”ל – והיחידים שאסור להם לדעת הם אזרחי ישראל.
מותר לתהות אם מערכת הבטחון היתה נוהגת כך כלפי אזרח ישראלי “ותיק.” אבל
צריך לתהות עוד יותר מה היתה מטרת ההשתקה. קשה לחשוב על מטרה מלבד אחת:
למנוע דיון ציבורי בפרשה, כדי למנוע תנועת מחאה שתדרוש את השבתו של מנגסטו
הביתה. להחזרתו יהיה מחיר ולמערכת הבטחון נמאס לשלם את המחיר הזה. עד כדי כך
נמאס לה, שב-2009 היא הרגה את יקיר בן מלך, אדם מעורער בנפשו שניסה לחצות את
הגבול לעזה כדי “להציל את גלעד שליט.”

אפשר, כמובן, לנהל דיון ציבורי שקול ובכל זאת לומר שאין לשלם שום מחיר עבור
אברה מנגסטו. הוא איננו חייל; הוא לא נשלח לעזה; הוא חצה את גדר המערכת על
דעת עצמו, ועל כן אין למדינה שום מחויבות לשלם עבורו. אפשר לומר שהמקרה
מצער, ושעם זאת אין מנוס אלא להקשות את הלב ולא לשלם עבורו שום מחיר. זו
עמדה סבירה, לדעתי גם העמדה הנכונה, ואנשים סבירים יכולים להתווכח עליה.
אבל מערכת הבטחון לא רוצה דיון. היא לא סומכת על הציבור הישראלי שינהל דיון
שקול. על כן היא הלכה לבית המשפט ופשוט העלימה את מנגסטו. וכמובן, ברגע שהיא
הצליחה לעשות את זה, היא הרשתה לעצמה באותה ההזדמנות גם לא לדבר עם המשפחה
שלו. מה תעשו, תלכו לתקשורת?

על רקע זה, צריך להזכיר גם את הרמיזות הבוטות שנשמעות לאחרונה, על פיהן
לכאורה הרג צה”ל את החייל החטוף הדר גולדין. אסא כשר, הפילוסוף שעם קצת מזל
יזכה לתואר של הפילוסוף הראשון שמועמד לדין כפושע מלחמה, אמר לאחרונה שהוא
יודע “על בסיס מוצק” שבמהלך מבצע צוק איתן הרג צה”ל את אחד מחייליו במהלך
נוהל חניבעל. כשר טוען שההבנה הזו של נוהל חניבעל שגויה, אבל הוא נאלץ
להודות שההבנה השגויה הזו היא זו שקציני צה”ל מכירים. הנוהל עצמו חסוי. למה?
אולי כדי שהציבור לא ידון בו, אולי כי מהווה פשע מלחמה (כן, הרג שבויים הוא
פשע מלחמה גם אם השבוי הוא שבוי מצבאך.)

צה”ל החליט שהוא לא רוצה שבויים, לא חיילים ולא אזרחים. אז במידת יכולתו הוא
הורג אותם, ואם הוא לא מצליח – מעלים אותם. צה”ל לא סומך על הציבור הישראלי
בכל מה שקשור לניהול מדיניות. בתי המשפט, כך נראה, מסכימים גם הם.
תזכורת: המשטר הדמוקרטי מבוסס על ההנחה שהציבור הוא האחראי לנהל את גורלו.
כדי לבצע את זה, הציבור זקוק לכל פיסת מידע אפשרית על הצורה שבה מתנהלת
ממשלתו. הצבא הוא זרוע ממשלתית. סודיות ודמוקרטיה מתנגשים תמיד; בדמוקרטיה,
ההנחה צריכה להיות שמידע מסווג רק כי היעדר סיווג יפגע ממשית בבטחון המדינה.
סודיות היא רעילה לדמוקרטיה; אם מניחים לה להתפשט, תוך זמן לא רב היא מאכלת
את המדינה. מוקמת מדינה-כנגד, מדינה סודית, שלא מנוהלת בפועל על ידי נבחרי
הציבור אלא על ידי פקידים שאיש לא בחר.

מצד שני, כדי להתנהל דמוקרטיה צריכה ציבור דמוקרטי. לא כזה שחושב ש”הם שם
למעלה יודעים מה שצריך.” לא בטוח שיש כזה בישראל.

במקרה של מנגסטו, הבעיה מוצגת בבהירות. חשיפת היעדרותו היתה יכולה לעורר
דיון ציבורי לא רצוי לצבא – ועל כן הדיון הזה הועלם. הצבא החליט שלא אזרחי
ישראל הם בעלי הבית אלא הוא. הצבא יטען, כמובן, שהכל בסדר כי שופט חתם על
זה. הגיע הזמן להבין שבנושאי בטחון, שופטים הם ברוב גדול של המקרים חותמת
גומי.

ועכשיו אנחנו צריכים לתהות מה עוד צה”ל לא רוצה שנדע ומסתיר את זה באצטלת
שווא של בטחון.
נוהל חניבעל, למשל?
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב