דפנה בנאי
28.12.09
בזמן המתקפה הרצחנית של עזה כתבתי לכם על ידידי אבו פתחי ע`אליה ורבות מכן הציעו את עזרתן, אלא שאז לא ניתן היה לעזור. אחזור בקצרה על הפרטים:
אחיו של אבו פתחי נרצח לפני שלוש וחצי שנים בחוף הים של עזה, יחד עם אישתו ו-5 מילדיו, ע`י טיל ישראלי שנורה מהים. פגשתי אז את אבופתחי באיכילוב כשהוא סועד את אחייניתו איהם ואינו זז ממיטתה. לאחר אסון כזה חששתי מזעמו, אבל למרבה הפלא פגשתי אדם חם ופתוח. שבור,אמנם, עיניו כבויות, אבל נטול שינאה. ישבנו לידו אז כשסיפר את סיפורו – כיצד שנה וחצי קודם לכן איבד הוא 2 מבניו ובנו האהוב, עיסא, איבד את שתי רגליו, כאשר טנק ישראלי ירה לשדה התות שלו ומחק חצי ממשפחתו (עוד אחיינים שלו נהרגו מאותו פגז). הוא סיפר על מסע הייסורים של הבן עיסא, שהיה אז בן 12, שבילה חצי שנה ב`אילן` וחצי שנה באירן בנסיונות להתאים לו פרוטזות. הנסיונות כשלו ועיסא לא היה מסוגל אז לנוע. (כיום הצליחו ב`רעות` להתאים לו פרוטזות ). 3 שעות עברו פניו של אבו פתחי אורו בהדרגה, כתפיו התיששרו, כאילו אבן נגולה מעליהן, והוא תפס בידי ובדמעות הודה לי שהקשבתי לו, כמה הוקל לו עכשיו שהוא שטח את צרותיו וכאבו. במקום שציפיתי למצוא שינאה, כעס, ורצון לנקום, מצאתי עדינות ואהבה, רוך וחיבה. בתוך כל הכאב הנורא הזה. ואני מחשבה אחת לא הניחה לי – איך חיים עם האבדן הזה ?
תלאותיו של אבו פתחי לא הסתיימו אז. אחייניתו התאוששה במידת מה אבל נותרה פגועה קשה, ובשלב מסויים, עם הסגר על עזה, הופסק הטיפול הרפואי בה.
בעיקבות הסגר סבלה המשפחה מרעב כבד וחייתה תקופה ארוכה מיונים שהוא גידל ואהב אבל נאלץ לשבור בהם את רעב ילדיו, ומאורז. וכל העת לא היה לאל ידו של אבופתחי לעבד את שדהו (הוא גם פחד מידו הארוכה של צ`הל שתיקח ממנו, בארטילריה שלה, את מה שנותר ממשפחתו. ומצד שני האחריות למשפחה כולה על כל נפגעיה, ולפרנסתה עליו.ליבו של אבו פתחי לא עמד בכך ולפני שנה וחצי לקה בליבו.
ואז פרצה המלחמה. בתחילה סרב לעזוב את ביתו, בגלל שחשש לטלטל את אחייניתו הפצועה אך לבסוף, עם פול הפגזים , לא הייתה ברירה והוא נאלץ לעבור לבית הספר של אונר`א וגם שם הם הותקפו. אבל ברוך השם, איש מבני ביתו לא נפגע באמת (כמה פציעות קלות לא נחשבות).
בעלה של אחייניתו נהרג במתקפה, מייד אחר כך מתה גםהיא, האחיינית– אם מהפגיעות הקשות שנפגעה אז, על החוף, או משברון לב, או שניהם.
מאז תום המלחמה אבופתחי יושב בביתו ההרוס למחצה (אין חומרים לתקן אותו כי ישראל לא מתירה הכנסת חומרים לשיקום הבתים) עם ילדיו וילדי אחיו הבריאים והנכים ולא עושה כלום. אין עבודה ואין אוכל. לא, לא מצב של רעב – יותר מצב של מחסור תמידי, כשיש מה לאכול אבל זה לעולם לא מספיק והילדים בוכים והלב (החולה ואינו מקבל טיפול, כי אין) נשבר בקירבו.
היום מוכן כבר אבופתחי להסתכן ולעבד את אדמתו , להביא אוכל הביתה ויהי מה. ואם הישראלים יהרגו אותו – טוב, מה זה כבר משנה אם הוא מת או חי? בין כה הוא לא לעזר רב למשפחתו האומללה. אלא שאין לו עם מה לעבד את השדה וכסף לזרעים – אין.
אנחנו, ידידיו של אבו פתחי שנמצאים עימו בקשר כבר שנים החלטתנו לעזור לו לקנות זרעים כדי שיוכל לגדל מלפפונים , גזר ועוד, בחלקת האדמה שלו. כדי שיוכל לחזור ולדאוג, ולו במעט, למשפחתו. איננו רוצים לחלק מתנות או נדבות אלא לאפשר לו לעבוד ולפרנס את משפחתו בכבוד. הסכום הנדרש איננו גדול – 8,000 ₪ יספיקו, ויש לנו כרגע דרך להעביר לו את הכסף.
אנחנו מבקשים את תרומתכם , כל סכום שתוכלו להרשות לעצמכם, לעזור למשפחה שאנחנו פגענו בה כל כך קשה לשקם את עצמה במעט.
אנא עיזרו לאיש היקר הזה ולמישפחתו.
תרומות יתקבלו על ידי צ`קים של רק של בנק דיסקונט (על צ`קים של בנקים אחרים העמלה גבוהה מדי) , או במזומן לכתובת:
דפנה בנאי
ת.ד. 32295
תל אביב 61323
בכל מיקרה - אנא הודיעו לי הנכונות לתרום ואנחנו נעביר לו את הכסף מיידית.
O
N |
