קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

התליינים פעלו ברחוב עם שחר

מאת אלי אמינוב

כעלות השחר על ה 27 בדצמבר 2009, ביום השנה הראשון לטבח ההמוני בעזה, הוציאו תלייני צה`ל להורג בפומבי בעיר נבלוס את ראיד סרכג`י (36), ע`סאן אבו שרח (40) ועדנאן סובוח. הוצאתם להורג היתה נקמה של מדינת היהודים על הריגתו של מתנחל ישראלי בגדה המערבית.

הצבא הישראלי והעתונות הניזונה מכפיו טענו שהצבא לא יצא למשימת הוצאה להורג, אלא `ניסה לעצור פעילי טרור חמושים ומסוכנים, ומשלא הצליחו בכך, ירו בהם החיילים`. עדי ראיה להמתה הפומבית סיפרו שלא נורתה אש על החיילים בשום שלב ומתברר שההרוגים כלל לא היו חמושים. המתה בלתי חוקית זו אינה רק פשע נגד אוכלוסיה אזרחית; היא מהווה מעשה טרור של מדינה שנועד לרצות את המתנחלים ותומכיהם ולהטיל אימה על האוכלוסיה הנשלטת. שהרי זוהי התכלית העליונה של כל הוצאה פומבית להורג: הפגנה שידו של הריבון תגיע לכל מתנגדיו וזריעת פחד בלב הנשלטים.
.
החיילים שירו בנידונים יכולים עדיין להאמין שהם חלק מצבא לוחם ולא יחידות בנוסח `איינזצגרופן` שפעלו בשירות משטר אחר בזמנים אחרים. אולם בהיררכיה החברתית ניתן לקבוע כי הם, ממש כמו טיסינו האמיצים הנשלחים להוציא לפועל גזרי דין קטלניים אחרים של שופטים חשאיים ובלתי חוקיים, הינם תליינים לכל צורך ועניין. לכל בר דעת ברור שקיומם ופעילותם מטילים כתם כבד על החברה הישראלית. אולי כדאי שלכל יחידותיהם יקראו מעתה `שמשון` – זה היה שמה של משפחת תליינים מפורסמת שהתיזה הרבה ראשים במהפכה הצרפתית.

מדינת ישראל לכאורה היא מדינה שאינה מטילה עונשי מוות, אלא במקרים יוצאי דופן של פשעים מסויימים מאוד: בין הידועים שבהם הוא החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם ובגידה במולדת בשעת מלחמה. עובדה זו מביאה פובליציסטים ואינטלקטואלים ישראלים להשתבחות עצמית יחד עם פיאור ורימום סגולותיה התרומיות של מדינתם שלא אימצה הענשה קטלנית כפי שעדיין קיים במדינות מסויימות על פשעים אכזריים ומתועבים כרצח, אונס, או חטיפה. ההמנעות מהוצאתם להורג גם של פושעים אכזרים במיוחד מקנה למדינת היהודים תדמית של מדינה ליברלית ומתקדמת הרגישה לחיי אדם ולו יהיה זה השפל שברוצחים.

התהדרות עצמית והתנשאות פטריוטית טיפוסית כזאת הביע יואל מרקוס במאמר בעתון `הארץ`בו השתלח באירגונים המחזיקים בשבויים ישראלים, חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון. על פי מרקוס אירגונים אלה `גרועים מהנאצים`, שלטענתו במלחמת העולם השניה דיווחו לבריטים ולאמריקנים על שבוי מלחמה ועל מצבם הפיסי. הוא מקונן על כך שמפאת רגישותינו כבייכול לחיי אדם מצויה ישראל בעמדת נחיתות ומציע פתרון: לשנות את השיטה ו...לחטוף שבויים רמי דרג כדי שישמשו כקלפי מיקוח במשא ומתן עם האויב. כמה מגוחך להציע לישראל לעשות את מה שהיא עושה יום יום ושעה שעה מזה שנים: לחטוף פלסטינים או ערבים אחרים ולהכניסם לכלא לשם עינויים, חקירות וכמובן לשמש כסחורה במקרה של חילופי שבויים. מנין בדיוק הגיעו אלפי אסירים פלסטינים למכלאות שירותי הבטחון הישראליים? אולי סבור מרקוס שהם התייצבו שם מרצונם החופשי?

ספרו של ויקטור הוגו `יומו האחרון של נידון למוות / קלוד גה` (יצא לאור בהוצאת כרמל בירושלים) מכיל יצירות שנכתבו מתוך סלידה והתנגדות לעונש המוות. בפתח הדבר לספר מהלל דניס שרביט את גישתו ההומנית, תוקף את העונש הברברי ומברך את המדינות הנאורות שמחקו אותו מספר החוקים שלהם, שביניהן הוא מונה כמובן מאליו גם את ישראל. לדבריו `בסכסוך האלים הנטוש בין ישראל לחלק משכנותיה... חשוב לציין שעונש המוות אינו מופעל ואינו נגזר. קווים אדומים נחצו וטוב שסף זה לא עבר, גם אם הטעמים אינם טעמיו של הוגו כי אם שיקולים פרגמטיים של מניעת לחצים בינלאומיים על ישראל. על הרשות הפלסטינית ללכת בדרך זו ולא להוסיף לגזור דין מוות ולהוציא להורג`.

זוהי דוגמה לדרך שבה אינטלקטואלים כביכול תומכי ישראל משתמשים בנתון שקרי בעליל לצורך השתבחות עצמית פטריוטית ושחצנית והתנאות מתחסדת, ואף מוצאים עוז להטיף לנתינים הכפופים ללישראל כיצד לפעול. האמת הברורה היא: יש עונש מוות בישראל. מזה שנים הוא נגזר וגם מוצא אל הפועל ועד היום גזרו השופטים החשאיים למעלה משלוש מאות ושישים עונשי מוות שבוצעו בידי תליני צה`ל. הם רק לא השאירו סימן בספר החוקים הישראלי, שאינם נזקקים לו. וכך ספר החוקים נשאר נקי, ממש כמו מצפונו של הציניקן.

עב
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות