קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הצהרת הכניעה של השמאל
מאת מתניה בן-ארצי
ynet
2.1.10
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3827682,00.html



מחנה השלום התמעט עד מאוד, והגיע זמנו להיכנע מתוך מתן כבוד ליריב, ולהודות: כשלנו. אין בנו כוח לשנות את המציאות


אלה הם ימי חגיגות הניצחון הגדול: מלאה שנה לנצחונו המפואר של הצבא הישראלי על אויביו. באויבים האלה, אמר אז הרב הצבאי, יש להילחם באכזריות. גם אם הם ילדים וזקנים, נשים וטף. כי כך ציוותנו התורה הקדושה.


קנאים יהודים נלחמים באויביהם בכל אתר. האויבים אינם רק בני העם הפלסטיני, אלא גם מפעל מחשבים בירושלים ובתי המשפט האזרחיים והשופט היהודי גולדסטון ואפילו קציני צבא אשר אינם מוכנים לקבל את מלוא המרות של ערכי התורה. חלפה שנה מאותה מלחמה ואלה המאמינים עדיין בערכים הומניים, אלה המסרבים להאמין כי נגזר עלינו לחיות על פי חוקי הג`ונגל לנצח נצחים, מוצאים עצמם במצוקה קשה.

בשעה זו אני חוזר לספר המונומנטלי `זכרונות אדריאנוס` של מרגרט יורסינר (תרגום: אירית עקרבי) וקורא את תיאור פגישת הקיסר עם רבי עקיבא: `ביקשתי להעניק לעם המבוזה הזה מקום בין שאר העמים של הקהילייה הרומית, אולם ירושלים, הדוברת מגרונו של רבי עקיבא, הצהירה על חפצה להיות לעד מצודתם של גזע ושל אלוהים המבודדים מן המין האנושי`.
כל שחקן שחמט מתחיל מכיר את המצב הזה: הוא מתבונן בלוח, במצב כליו וכלי יריבו, ומודיע: `נכנע`. זאת על-אף שנותרו ברשותו כלים לא מעטים ועל-אף שקיימת תמיד תקווה לשגיאה קשה של היריב, שתביא לו תוצאה טובה יותר מן ההפסד המוחלט שהוא גוזר על עצמו.

הצהרת הכניעה הזאת היא מתן כבוד ליריב. היא מכירה בערכו כמי שחזקה עליו שהמהלכים הבאים שלו יהיו מוצלחים כמו קודמיהם, ויובילו אותו לניצחון. ההצהרה הזאת מכבדת גם את הצד המנוצח; היא מציגה אותו כמי שיודע לקרוא נכוחה את המציאות ומעדיף לשמור את כוחו להתמודדות הבאה.


מחנה השלום הישראלי, להבדיל מאלה המסתפקים ב`תהליך`, התמעט עד מאוד. נדמה שהגיע זמנו להישיר מבט אל המציאות, להקשיב להיסטוריה הדוברת מגרונו של רבי עקיבא, וכמו שחקן השחמט המפסיד עליו לאזור אומץ ולהודיע: `אני נכנע`.

לאורה העצוב של ההודעה (וגם ההודאה) הזאת, יוכלו אנשי השלום לפנות בדברי פרידה אל האנשים התמימים, אלה שדאגות היומיום וחרושת ההפחדה כופפו את ראשיהם עד עפר, וכך לומר להם:
כשלנו, אין בנו הכוח והתקווה לשנות את מציאות חייכם, את עתיד ילדיכם, את מצב החברה שבה אתם חיים. גברו עלינו נערות האולפנה ונערי הגבעות המשולהבים. האותיות הבוערות של ספרי התורה שלהם גברו על הפיסות המהססות של מגילת זכויות האדם, אלה שבהן ניסינו לכבות את תבערת הקודש המכלה את האדמה שעליה בניתם את בתיכם ואת חייכם.

ולרבנים, נכדיו הנאמנים של רבי עקיבא, נאמר: קחו, קחו לכם את הרכוש, את הגבעות והעמקים, את מחנות הצבא ובנייני הממשלה ובתי המשפט, את קברי הצדיקים והקירות הקדושים. בידיכם העוצמה לגמור את המלאכה שבה אתם עוסקים, ביצור המקום הזה כמצודת אלוהים מבודדת, אשר בגויים לא תתחשב.

רק דבר אחד נשמור לעצמנו, ובו לא ניתן לכם לגעת: חינוך ילדינו. נחנך אותם לאור האמונה כי כל בני-האדם נולדו שווים, בלי הבדל דת, מין או גזע, ואשר על-כן זכותם הטבעית היא להיות חופשיים מכל משטר של דיכוי ואפליה. ניטע בהם את ההבנה כי מטרתה היסודית של החברה האנושית היא הבטחת האושר המשותף של כולם ואשר על-כן אושרו של היחיד אינו יכול להיות ניזון מסבלו של הזולת. נטמיע בהם את האימרה כי `מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך`.

בשיעור ההיסטוריה נספר להם את סיפורו של גיבור, אשר נמלט ממבצר הקנאים בארון מתים. מעטים היו ההולכים איתו, אך הם לא פחדו לקרוא תיגר על הרבים ולצקת את יסודותיה של תרבות אחרת, תרבות שכוננה על הספר ולא על הסיף, על מקדש הרוח הפנימי כתחליף למקדש האבן החיצוני. נעמיק איתם בדיון על גבורתו של רבן יוחנן בן-זכאי אל מול עיקשותו של רבי עקיבא.


בתוך מצוקות השעה, נחזק בהם את האמונה כי בכוחם להנחיל את הדברים האלה לכל בני-דורם, ולהצליח במקום שבו נכשלנו אנו. ואם לא יצליחו, לפחות יעמדו בידיים נקיות למשפט הדורות הבאים.



מתניה בן-ארצי, פרופ` למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים





עק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות