קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

בכפר וולג`ה הפגנו כדי להדגיש שוב ושוב: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים"
11.1.10

האתר של יוסף אלגזי
http://www.defeatist-diary.com/index.asp?p=articles_new10078


בכפר וולג`ה הפגנו כדי להדגיש שוב ושוב:

`יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים`

מאת עידן בריר *

ב-31.8.2009 כתב עמוס גבירץ מקיבוץ שפיים במדורו הקבוע, `אל תגידו לא ידענו`: ישראל סיפחה את הכפר וולג`ה לירושלים, ואת תושביו לא סיפחה. כך יצא שהתושבים נחשבים לשוהים בלתי חוקיים בבתיהם ובאדמותיהם, ונתונים ללחץ מתמשך להסתלק מהמקום.

`אני לא מבין מה אתם הולכים לעזור להם. אתם צריכים להבין, זה או אנחנו או הם`. את המלים הללו נהם לעברנו מאבטח גברתן במחסום הקטן החוסם את הכניסה לכפר וולג`ה מכיוון ירושלים, כאשר המתנו לאוטובוסים בתום ההפגנה שקיימנו ביום שישי 8.1.2010, סמוך למחסום. המאבטח, העובד בחברת אבטחה פרטית שחייליה-עובדיה מאיישים מחסומים רבים בגדה המערבית הכבושה על-ידי ישראל המופרטת, בוודאי לא טרח להביט מן המחסום אל ההפגנה שלנו במעלה הגבעה שבה שוכן הכפר ושעליו מתוכננת לשכון בעתיד גם ההתנחלות `גבעת יעל`. אילו היה עושה כן, היה בוודאי מבין עד כמה שגויה הנחת סכום-האפס היסודית שלו והיה רואה בלי כל ספק את העוצמה המרשימה של ה`ביחד` הזה, אנחנו והם. לא אנחנו או הם, אלא אנחנו והם; חיים יחד באותה מציאות ומפגינים כתף אל כתף, מוכיחים שאפשר אחרת.

התכנסנו על גבעה בפאתי הכפר וולג`ה המשקיף על שכונותיה הדרומיות של בירתנו הנצחית וממסכנותו ועגמומיותו משקיף על גן החיות הנצחי, על אצטדיון `טדי` הנצחי ועל קניון מלחה הנצחי. סגן ראש מועצת לשעבר, עדנאן אל-אטרש, הפליא לתאר למפגינים את הקשר היחיד של תושבי הכפר עם עיריית ירושלים, האמונה מנהלתית על כמחצית משטחי הכפר – השופל. מסים? לא משלמים. חינוך? הצחקתם אותי. בריאות? בבית לחם (אם מצליחים להגיע אליה). רק דחפורי של עיריית ירושלים הנצחית פוקדים את הכפר והורסים בו בתים שנבנו באופן לא חוקי. כלומר, בתים שלא נבנו על פי תוכנית המתאר העירונית שמעולם לא הוכנה לכפר. כלומר, בתים שעיריית ירושלים החליטה שמפריעים לתוכניות `הריבוי הטבעי` של אוכלוסיית המתנחלים שכידוע, בניגוד לפלסטינים שאינם מתרבים באופן טבעי, ממשיכים כל הזמן לייצר לעם האדונים זרע קדוש.

צעדנו יחד – ישראלים ופלסטינים, נשים, גברים, זקנים וילדים, יחד במורד הגבעה עד שנעצרנו בסמוך למעיין עין יעל שבסמוך לו תוקם ההתנחלות שתסגור סופית את טבעת החנק מסביב לכפר וולג`ה ותיצור רצף התיישבותי בין השכונה/ההתנחלות גילֹה להתנחלות הר-גילה. באופן לא רגיל במפעל ההתנחלות, ההתנחלות החדשה לא תוקם על אדמות השייכות לתושבי הכפר אלא על שטח הכפר עצמו ועל בתיו הבנויים כיום. כך עשוי להיפתח פרקו השני של סיפור העקירה של תושבי וולג`ה שלאחר המלחמה ב-48` נאלצו לעזוב את כפרם המקורי שחורבותיו נמצאות בחלקן עד היום על הגבעה שממול, שעליה עומד היום גן החיות של ירושלים. התושבים שעזבו את בתיהם חצו את הקו הירוק לשטחים שהיו בהחזקתה של ירדן, כקילומטר דרום-מזרחית למיקומו המקורי של הכפר ובנו בו את כפרם החדש. לאחר מלחמת יוני 67` מצא עצמו הכפר החדש תחת שליטתו של האויב הישן וזהו מצבו עד היום. בנייתה של `גבעת יעל` על הכפר עשויה לאלץ חלק גדול מתושבי הכפר שההתנחלות מיועדת לקום על בתיהם להפוך בשנית לעקורים. מכאן בוודאי לא יצא פיוס.

אך פיוס דווקא היה דבר מאוד נוכח בהפגנה עצמה. צעידה משותפת, שקטה ולא-אלימה של כמה מאות אנשים; ניסיונות של אנשים להתגבר על מחסום השפה המנכּר ומערים הקשיים, וליצור היכרות ודיאלוג עם הצועדים לידם; שלטים עם מסרים נוקבים ומתוחכמים ועם זאת קצרים וקליטים; ובעיקר, אותו דבר שהמאבטח הנהמני לא יכול היה לתפוס ולא רצה לראות – האלטרנטיבה – אותה אפשרות מוחשית לחיות כאן אחרת, ביחד, אנחנו והם על אותה ארץ מובטחת. וכפי שאמר זאת הרב יחיאל גרנימן מארגון `רבנים לזכויות אדם` שהגיע להפגין עמנו: `הארץ הזו איננה ארץ מובטחת לנו כפי שטוענים המתנחלים, אלא היא ארצו של אלוהים ולכן היא ארצם של כל בני אברהם`.

היה מרגש לשמוע את הרב החביב ואת האימאם של הכפר מדברים זה אחרי זה ועומדים זה לצד זה. מרגש ונוטע תקווה, כמו כל ההפגנה. אך לא הכל היה חלק בעבורי: במהלך ההפגנה הוציא אותי עיתונאי בריטי מעיתון הבריטי `גרדיאן` לראיון שקט, מחוץ לגוש הצועד. הוא שאל אותי האם אני חושב שיש משמעות להפגנות מסוג זה והאם בכלל הן יכולות להשפיע על דעת הקהל בישראל. השאלה הזו תפסה אותי מעט לא מוכן. פעמים רבות, כאשר אדרנלין ואופטימיות מציפים את הגוף, איננו מתפנים לחשוב על שאלות ברמת המקרו, כי הרי במיקרו אנו עוסקים והתמונה הרחבה אינה חשובה כעת, בסוף נטפל גם בה. לקח לי כמה שניות כדי לחשוב על תשובה ראויה לשאלה המפתיעה הזו ולבסוף עניתי לו שאני כן חש באופטימיות מסוימת כיוון שכפי שאני רואה זאת, כיום שרויה החברה הישראלית בפוסט-טראומה שצרבו בה אירועי האינתיפאדה השנייה כפי שזיקקו עבורה אמצעי התקשורת. זו הסיבה למראית העין של הלכידות שמנסים הפוליטיקאים שלנו לצייר לנו, זו הסיבה להפגנות הפטריוטיזם הראוותניות של אישי ציבור מתלהמים וזו גם הסיבה לדחייה המוחלטת של הישראלים של כל קול ביקורתי או פחות פטריוטי לכאורה. ברור לי שלאט לאט יתפכחו הישראלים מהשפעותיה המתעתעות והקשות של הפוסט-טראומה ורק אז יראו בעיניים מפוכחות את האלטרנטיבה ש`לוחמים לשלום`, כמו גם ארגונים דו-לאומיים אחרים מציעים. זה ייקח זמן, זה לא יהיה קל, אבל זה חייב לקרות.

התלהמותו הבריונית של המאבטח שפגשנו בסוף ההפגנה, שכמיטב המסורת לוותה בנפנוף עצבני וראוותני של רובהו על כרסו הגדולה הדחוסה בשכפ`ץ חסין-כדורים, הזכירה לי עד כמה אנו, הישראלים, שקועים בפוסט-טראומה ומנסים לבנות מסביבנו חומות הגנה מבוצרות; עד כמה אנחנו מאוהבים במראה החייל המסוקס נושא הנשק ומאמינים כי זוהי דמותו של הישראלי היפה; ועד כמה ויתרנו על כל בדל של תקווה לחיים נורמאלים ובטוחים באזור שאנו אוהבים לראות כארץ הקודש המובטחת, אך ממשיכים לנהוג בו ככל קולוניאליסט ברברי – דורסים, משחיתים, מכתרים, חוסמים, מפקיעים, מזהמים ומשחיתים את עצמנו לדעת.

ההפגנה ושיתוף הפעולה שלנו ב`לוחמים לשלום` מזכירים כי עוד לא מאוחר להתפכח ולחשוב על סיסמת ההפגנות השחוקה עד זרא אך הנכונה כל-כך – `יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים`. די לאיבה. מי קבע עבורנו שגזירת גורל היא שנשנא לנצח זה את זה? האם איננו יכולים להיאבק יחד כדי להבטיח לעצמנו ולילדינו שבעתיד – הרחוק, לא רק הקרוב והמיידי – הארץ הזו תהיה לנו, לכולנו, לכל `בני אברהם`. אם נתעשת ונפעל יחד היום לחלוקה ריאלית והכרחית של הארץ `המובטחת` שאדמתה זועקת מהרס ומשחיתות מוסרית, אולי נוכל בעוד דור או שניים לחזור בנו מן ההפרדה והחלוקה ולחיות כשכנים טובים ושווים, ללא מחסומים, ללא צורך בשליטה ובדיכוי, תוף כבוד הדדי ושוויון. אם הייתם שואלים תושב ברלין (ולא חשוב מאיזה צד) ב-8 בנובמבר 1989, יום לפני נפילת החומה, אם הוא מאמין שבאותו מקום שבו ניצבה החומה האימתנית, שם, ממש מול עיניו, יעבור רחוב מודרני של עיר בירה תוססת פארק עירוני ירוק, הוא בוודאי לא יכול היה להאמין והיה צוחק צחוק גדול על רעיונותיכם המוטרפים. גם אנחנו היום ציניים ולא מאמינים, אך אחרי ההפגנה ביום שישי אני בטוח אפילו יותר שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, שאותם ישראלים ופלסטינים שלא האמינו שהעתיד יכול להיות יפה, יזכרו בחיוך בדעותיהם מן העבר, אנחנו נדע שצדקנו ונחייך בצנעה חיוך משלנו, חיוך מרוצה.

------------

* עידן בריר, פעיל בתנועת לוחמים לשלום



O


N
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות