קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הימין והבגידה במדינה


מאת יריב מוהר
העוקץ
11.01.2010
http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4648

כל מה שליכוד וימינה הוא בגידה במדינה? אני לא חושב ככה, אבל שימו לב כמה קל `להוכיח` את זה ולעשות שימוש מסוכן בשפת ה`בגידה`. אנשים בימין נוהגים בימינו `להוכיח` כי ארגוני זכויות אדם חותרים תחת אושיות המדינה ולא מכבדים את הדמוקרטיה. אם מאמצים את ההגיון הפסקני הזה קל מאוד `להוכיח` גם שכל מה שהוא `ליכוד` וימינה מהווה בגידה בישראל. ככה זה בעולם טהרני שנשען על מושגים מוחלטים.



אבל ההסבר בדבר חתרנותו של הימין איננו יצירתי במיוחד. הוא סביר אם מזיזים הצידה את מורכבות החיים. ולמעשה ההסבר על חתרנות הימין גם לא מופרך לחלוטין. תשפטו אתם (ניתן לקרוא רק את הכותרות למהלך המהיר):



1. מדינת ישראל הוקמה על בסיס מצע רעיוני שהוא הכרזת העצמאות – כהבטחה והצהרה בדבר טבע המשטר המתוכנן בה.
הכרזה זו הוכרה על ידי כנסת ישראל, על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן ועל ידי בית המשפט העליון שאף העניק להכרזה תפקיד של השראה עקרונית לחקיקה (למשל במסגרת בג`צ `קול העם` המפורסם – ראו נספח א` מטה לתימוכין ולעוד הסברים על מעמדה המעין-משפטי של המגילה).



2. מגילת העצמאות מכירה באופן חד וחלק בערך השוויון האזרחי כערך יסודי:
` מדינת ישראל [...] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין`.



3. מאידך, המשך ביסוסו של מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון מביא לסיפוח דה-פאקטו של שטחים אלו.
איך ניתן לראות אחרת את העובדה שלאורך עשרות שנים ערים ויישובים ישראלים רבים קמים ומתפתחים בשטחים, לצד מוסד אקדמאי, תחנות משטרה, אוטוסטרדת 443 ושאר סממני ריבונות, ושמפות רשמיות של ישראל כוללת את השטחים כשטחה? יתרה מכך, באופן מסורתי תמכו ממשלות הליכוד, ככלל, בהמשך מפעל ההתנחלויות, והשתמשו לא פעם בביטוים של `נצח` ו`שלנו`, בהתייחס למפעל זה. גם ממשלות העבודה תמכו בהתנחלויות ואלו שכיביכול התנגדו להן המשיכו במרץ בפיתוחן בפועל. שום ממשלה, גם זו המתנגדת להן, לא יכולה להן. לכן קשה להימנע מהפרשנות כי התהווה פה סיפוח דה-פאקטו. רק ניסיון פורמליסטי ריק מממשות להתחמק מההשלכות המשפטיות והבינלאומיות חוצץ בינו לבין סיפוח רשמי (ממש כמו ש`התקנות לשעת חירום` הנהוגות בישראל ובפרט בשטחים אינן `לשעת חירום` ואינן זמניות, אך איש לא יעז להפוך זאת לרשמי).



4. מצב זה יוצר מדינה שבניגוד גמור לכתוב בהכרזת העצמאות, מקיימת שני סוגי משטרים – ובאחד מהם הזכויות נקבעות על פי לאום ודת.
המשטר בשטחים הוא משטר אפלייה מובהק. לא ניתן לטעון עוד שבסיס ההבדל בין הפלסטינים למתנחלים הוא עניין האזרחות ולא הלאום\דת. טיעון כזה יכול להצדיק באופן היסטורי כמעט כל משטר אפלייה – למשל השחורים בארה`ב יכלו להמשיך להיות מופלים משום שהובאו ללא סטאטוס אזרחי פורמאלי ולכן ניתן היה לטעון שהיעדר האזרחות, ולא צבע עורם, הוא שעומד בבסיס ההבדל. דבר דומה ניתן היה לטעון ביחס ליהודים באירופה. במצב רב-דורי מתמשך זה לא הגיוני – האזרחות לא יכולה לדלג על קהילות מושרשות שלמות.
האבסורד נחשף ומתמצא בשאלה אחת: בנסיבות של המשך המשטר הישראלי הנוכחי בשטחים, האם לילד פלסטיני חף מפשע יש סיכוי לגדול ולהיות אזרח בעל זכויות אפקטיביות בחבל ארץ בו נולד? האם יש משהו שהוא יכול לעשות או להיות על מנת לקבל זכויות אזרחיות אפקטיביות במולדתו? [ראו בנספח ב` את התשובות המתחכמות של הימין ולמה הן ריקות מממשות]. אם כן ישראל הפכה ממדינה דמוקרטית למדינה דו-משטרית.



5. הפיכת ישראל למדינה דו-משטרית, מעולם לא הועמדה כראוי להצבעת הבוחר.
משטר האפלייה בשטחים נובע מהוספת אלמנט ההתנחלות האזרחית לכיבוש הצבאי ביסודו והזמני בהגיונו. אלא שמפעל ההתנחלות, והמשטר מבוסס האפליה שהוא מייצר, מעולם לא עמדו לבחירה דמוקרטית צלולה או גובשו במדיניות סדירה (להוציא את גושי ההתנחלויות והתנחלויות הסמוכות לקו-הירוק ובבקעת הירדן, התואמות את מתווה`תוכנית אלון` ומדיניות הממשלות המוצהרת).
אני טוען כך ממספר סיבות: א. רבות מההתנחלויות הוקמו כמחטף שאושר בדיעבד. גם כמכלול המפעל הזה היה מחטפי באופיו. זה בעייתי במיוחד משום שהקמת ההתנחלויות המחטפיות לא הייתה סתם `לא חוקית` ולא רק לא תואמת את הקו המדיני שהציגו מפלגות השלטון טרם בחירתן; הקמתן הובילה לשינוי זוחל בצורת המשטר הישראלית – מעבר הדרגתי למדינה דו-משטרית.

ב.כדי שתיהיה בחירה אמיתית צריך להבין במה בוחרים: אבל מה מטרת האחיזה בשטחים? פוליטיקאים רבים, שאחזו בעמדות שלטוניות בכירות, הפריחו, שלל הסברים, ביניהם טיעוני ה`זה שלנו` וגם, למשל, טיעונים שהמדובר בכלי מיקוח במו`מ עתידי – וכך עם ישראל כלל לא יכול היה לדעת בוודאות מה התוחלת של ההיאחזות בשטחים. מעבר להבטחות וההצהרות היה זיגזוג ועירפול מדיניות די גדול, ולא היה מסמך אסטרטגי ברור שיהיה בגדר הצהרת כוונות לגבי עתיד השטח הכבוש, ההולך ומתאכלס ביהודים-אזרחים.
לו היה מסמך ברור כזה, הוא היה עומד לבחירה, ואז הייתה זו בחירה דמוקרטית אמיתית – בחירה במדיניות ברורה שניתן להבין את השלכותיה (לעזאזל, שניתן לפחות להבין מה היא). ללא מסמך כזה הייתה בחירה רק במובן הפאסיבי – אזרחי ישראל מעולם לא בחרו בממשלה שהייתה אמיצה מספיק על מנת לסיים את משטר האפליה המחטפי בשטחים.

ג. למעשה הישראלים בחרו מספר פעמים בממשלה שהכריזה שהיא אמיצה מספיק לחתור לפיתרון של חלוקת הארץ אך לא הורידה אפילו לא התנחלות אחת לאחר שנבחרה. היה זה דווקא אריק שרון - שעירפל את כוונותיו טרם בחירתו, ובצדק ראו בכך המתנחלים צעד פסול דמוקרטית – שהוריד התנחלויות. אי-יישום מדיניות שעל בסיסה נבחרת ממשלה הוא עניין פגום דמוקרטית ורק בנסיבות מאוד קיצוניות ניתן להצדיקו.

ד. ממשלות תומכות התנחלויות נבחרו לא פעם ברוב דחוק. אלא שמעבר לשיטה דו-משטרית, כלומר שינוי של חוקי המשחק היסודיים ונסיגה מהמצע הרעיוני של השוויון האזרחי שמקדשת מגילת העצמאות, ראוי כי יעשה ברוב מיוחס. גם לכך לא ניתן מענה.

ה. דבר נוסף המעיב במשהו על צלילות ה`בחירה` במדיניות כלפי השטחים הוא העובדה שהוצאה לחלוטין מהשיח הציבורי אופציה חשובה שהייתה דומיננטית בראשית הכיבוש. נעלמה לה האפשרות להחזיק בשטחים צבאית אך ללא ההתנחלויות – כלומר ללא משטר האפלייה הנובע מהתיישבות של אזרחים יהודים בין מיליוני נתינים פלסטינים. וכך נשארו כיביכול רק שתי אופציות: המשך משטר האפלייה או נסיגת צה`ל מהשטח ללא פרטנר שהישראלים יכולים לסמוך עליו בצד השני. והנה התערבבו להם, שלא לצורך, שיקולי ביטחון וענייני אופי המשטר הישראלי, בפלונטר שהקשה עוד יותר על בחירה צלולה.



6. לסיכום: מיסודו של משטר אפליה הביא לשינוי יסודי במשטר של ישראל, מבלי לעמוד לבחירה מסודרת, ובאופן שסותר את המצע הרעיוני, את ההבטחה, בבסיס הקמתה של ישראל.
מכאן שבגדו ממשלות ישראל תומכות ההתנחלויות בהבטחה שעל בסיסה הוקמה מדינת ישראל – מגילת העצמאות והשוויון האזרחי שהיא מבטיחה לקיים למיעוטיה. הבטחה זו ניתנה לעם ישראל, למיעוטים שבקרבנו, ליהודי התפוצות ולאומות העולם והאו`ם בדבר אופיה, דמותה ומשטרה של המדינה המבקשת לקום על חורבות המנדט הבריטי. אבל הבגידה הזו רלוונטית קודם כל לאזרחי ישראל הרבים, ביניהם יהודים כשרים רבים, שהאמינו למגילה, שזכתה לקונצנזוס נרחב, וביקשו לקיים על בסיסה מדינה שלכל הפחות ערכי הליבה שלה מובטחים והם דמוקרטיים ושוויוניים במהותם. אזרחים אלו מצאו עצמם בשיטת משטר אחרת מזו שהובטחה להם – הם מצאו עצמם ב`משטר זה שאינו אחד` (הביטוי מאזכר ספר מסויים).


אבל...

אני לא חושב שזה נכון לחלוטין להשמתמש במונחים כמו בגידה או חתרנות כנגד הימין הישראלי. זאת משום שהסתכלות ריאליסטית (מה השתרש בפועל), בניגוד לפורמאליסטית (`חוק זה חוק; מסמך זה מסמך`), תראה כי מלכתחילה איש לא לקח את מגילת העצמאות ברצינות. כולם ביזו אותה – משמאל ומימין, ודיכאו את מיעוטי הארץ ללא דין וללא דיין. ובמצב של היעדר עקרונות יסוד של משילות והיעדר חוקי משחק בסיסיים, גם לא תיתכן בגידה – אין במה לבגוד ואין תחת מה לחתור. זה כשל קטגורי. אין אף בוגד בישראל. הבגידה בישראל אינה אפשרית.

---------------------------


נספחים, הבהרות והרחבות:

א. על מעמדה המשפטי והעל-משפטי של מגילת העצמאות:
נתקבע עם הזמן כי הכרזת העצמאות אומנם איננה חוקה, אבל היא איזשהו מדד לבחון את מוסריות חוקינו שלא בפרספקיטבה של סחף פופוליסטי רגעי. אין לכך תוקף משפטי ברור (אם כי אתר הכנסת טוען אחרת), אבל כן תוקף מוסרי ואולי גם מטא-משפטי. בעצם יוצא מכן שהכרזת העצמאות היא מעין הסכם או הצהרת כוונות, של המדינה כלפי אזרחיה, בדבר זהותה לעתיד לבוא.

מתוך אתר הכנסת: `אף-על-פי שאין לראות בהכרזת העצמאות חוק או מסמך משפטי רגיל, יש לה תוקף משפטי, והחלק הראשון והשלישי שלה היו בסיס לפרשנות נורמטיבית של בית המשפט העליון . החלק השני הוא מקור ההסמכה הראשון של המשפט הישראלי`.

בנוסף, שימשה המגילה בסיס מוסרי, למשל, לחקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שאושר בכנסת ישראל (הנבחרת והיציגה - כידוע) כחוק `על-חוקי` המאפשר ביטול חוקים.

מתוך בג`צ `קול העם` (ע`מ 13): `אמנם, ההכרזה (הכרזת העצמאות- הערת המחבר) אין בה משום חוק קונסטיטוציוני [...], אך במידה שהיא `מבטאת את חזון העם ואת האני המאמין שלו`… מחובתנו לשים את ליבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה.

ובהמשך מצוטט באותו בג`צ ובאותו הקשר של מעמד מגילת העצמאות כמגדלור מוסרי להליכי חקיקה ומדיניות המימשל: ` סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש`ח-1948: הלא זו אכסיומה ידועה, שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו`. מערכת זו כוללת מן הסתם את מגילת העצמאות. לפי הלכה זו, וגם אם לא במובן המשפטי הטהור, את המערכת המשפטית הישראלית יש ללמוד (להבין?) גם ביחס למגילה.


ב`. טענת הימין: אבל יש לפלסטינים זכויות אזרח. האומנם?
התשובה של הימין תיהיה להתייחס למגזרי האוטונומיה הפלסטינית, הרעועים והמקוטעים, כתשובה שכן – יש זכויות אזרחיות לפלסטינים. כמי ששירת בשטחים בשיא תקופת אוסלו והרש`פ, אני יכול להעיד שזו טענה ריקה מתוכן. טור המכוניות הפלסטיניות שאסור היה להן לעקוף את ג`יפ הסיור שלנו הוא רק עדות אחת לכך, אבל שווה להתעקב על דוגמה זאת: פלסטינים שרצו לעבור ממקטע אוטונומי פלסטיני קטן אחד לשני (נסיעה כמו זו שמחדרה לנתניה) נתקעו מאחורי הג`יפ הצה`לי המשתרך באיטיות. לפלסטינים שהיו מנסים לעקוף את הג`יפ סימנו עם קנה הרובה שיחזרו לטור המכוניות, כשמתנחלים הגיעו, היו זוכים לנפנוף לשלום וסימון שניתן לעקוף. פרקטיקה קטנה אחת של משטר אפלייה.
התירוץ לכך היה שיקולי ביטחון – שלא יעקפו אותנו וירו עלינו מהצד. אלא שהג`יפ היה ממוגן והמקום היחיד שבו הוא היה פתוח וחשוף היה מאחור – ומאחור נשתרכו המכוניות הפלסטיניות. ניתן להשען בקושי על התשובה שאחורי הג`יפ הוא המקום היחיד ממנו ניתן להשיב אש. ואולם התקנה של מערכת מקלע מאג ופירסקופים פשוטה יחסית על גג הג`יפ הייתה גם מאפשרת השבת אש שלא מהאחוריים של הג`יפ. אך התירוץ הביטחוני הקלוש עמד בעינו – לפלסטינים אסור לעקוף. תירוצים כאלו היו מתחילת הכיבוש שיטה מוצהרת של הענשה ואפלייה. בנוסף לכל אלו היו מחסומים, בדיקות ופשיטות רגליות וממונעות שהנכיחו כל הזמן את עובדת הפלסטינים נתינים.

עב
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות