זיכרון, היסטוריה ופוליטיקה קשורים בקשר דיאלקטי רב ממדים, אשר נדון רבות ובהקשרים רבים, ובוודאי ימשיך להעסיק את בני האדם גם בעתיד. גם פוליטיקאים, ולא רק בישראל, נוטים לעשות שימוש בדיאלקטיקה הזאת לצרכיהם, לרוב תוך ניצול ציני ואינטרסנטי של הדברים. לטענתי, דווקא את המקרה של ח`כ ברכה צריך לשפוט באור שונה משום השימוש השונה, החדש והלא קונבנציונלי שעושה ח`כ ברכה בזיכרון ההיסטורי, שימוש שיש בו אופציה מתקנת עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לזיכרונות האישיים והקולקטיביים יש חשיבות עבור בני האדם בכך שהם ממקמים אותנו כחלק גדול יותר מהקיום האינדיבידואלי ומספקים תשובה לשאלות קיומיות כגון, `מי אני?` ו`למה אני מי שאני?`. זיכרון ממקם אותנו כחלק מהיסטוריה ועבר משפחתי, שבטי או קהילתי, וכחלק מהתהוות של עיר או אומה. זיכרון השואה הוא ללא ספק זיכרון אישי של חוויה טראומטית עבור ישראלים רבים, אך גם זיכרון קולקטיבי אשר עיצב, מעצב ומשפיע על החוויה הקולקטיבית הישראלית.
אבל ההיסטוריה אינה רק זיכרון של העבר, אלא היא הפרשנות העכשווית שלו. וכפי שאמר ניטשה, `כל קיום הוא במהותו פרשני`, וההיסטוריה היא זיכרון קולקטיבי של פרטים רבים הנאבקים על עיצובה המתמיד. העבר ההיסטורי והזיכרון אינם מלמדים אמת בלעדית או יחידה.
אין בכך כדי לומר כי ההיסטוריה של השואה, הזיכרונות האישיים שעיצבו והשפיעו על חייהם של בני הדור הראשון והשני במדינה והטראומה הקולקטיבית אשר עיצבה את זהותה של המדינה, אינם חשובים או נתונים לערעור. להיפך, דווקא ממרחק הזמן נדמה כי לקח השואה נחרט לעד כסמל לרוע המוחלט, ולכך יש עדויות רבות בעולם בשנים האחרונות.
צריך, כמובן, להמשיך ולזכור את השואה, ללמדה ולשנן את שורשיה האנטישמיים ואת הלקח ההיסטורי הנובע ממנה. עם זאת, חובה עלינו להפסיק להיות `מדינה בטראומה`. עלינו להכיר גם בזיכרון ובהיסטוריה האישיים והקולקטיביים של הפלסטינים, זיכרון וטראומה כואבים אשר עיצבו והשפיעו על העם עמו אנו מסוכסכים. אין בכך זילות של השואה ואין בכך כדי להמעיט מערכה האוניברסלי, אלא להיפך.
החלטתו של ח`כ ברכה להצטרף למשלחת הפרלמנטרית אשר תיסע לפולין ותשתתף במצעד באושוויץ היא צעד אמיץ, חכם וראוי להערכה. מעשה זה מבטא מדיניות של ניסיון להבין ולהכיל את הנרטיב, הזיכרון וההיסטוריה של העם היהודי. על מנת להגיע לפיוס בין שני צדדים יריבים על כל צד להפסיק להאשים את הצד האחר ולפחד ממנו. זה השלב הראשון. בשלב השני יש להבין ולקבל את הנרטיב והזיכרון של הצד השני. אך אין די בכך. השלב השלישי, שהוא החיוני ביותר, הוא השלב שבו על כל צד לא רק להבין ולהביע סימפטיה לטראומה, לכאב, לזיכרון ולהיסטוריה של הצד השני, אלא לנסות ולהכיל בתוכו את הנרטיב של הצד האחר. זה צעד קשה משום שהוא דורש לוותר על חלק מהסיפור והכאב העצמי, ותוך כך להודות בעוול שנעשה לצד השני. ולפחות במקרה הישראלי-פלסטיני זה דורש שינוי של `הסיפור` הרשמי והמקובל.
בהצטרפו למשלחת לפולין, קיבל עליו ח`כ ברכה את הצורך לא רק להבין את הנרטיב הישראלי-ציוני של לקח השואה, אלא באופן עמוק יותר מבטא מעשה זה ניסיון להכיל את הנרטיב של הצד האחר על אף הקושי העצום שבכך, ועל כך בוודאי יספוג ח`כ ברכה ביקורת רבה מתוך מחנהו. על האירוע האחרון ב`יד ושם` ניתן להתווכח והוא אינו משנה באופן מהותי את החשיבות הרבה של המעשה האמיץ, שהרי הפרשנות ההיסטורית הינה סובייקטיבית ונתונה לויכוח. גם בקרב חוקרי השואה והאנטישמיות יש חילוקי דעות בנוגע למה שנחשב כביקורת לגיטימית ומה שנחשב לאנטישמיות.
השאלה ההכרחית שצריכה להישאל היא מדוע דווקא נציגו של המיעוט, של הצד החלש בסכסוך הדו- ראשי הזה, עושה את הצעד האמיץ ולא מדינת ישראל, הגדולה והחזקה לאין שיעור. מדוע פוליטיקאים יהודים אינם נוקטים בצעדים להבנת ולהכלת הנרטיב הפלסטיני, ובמקום זאת הם שבויים בקונספטים מיושנים של האשמת האחר והתכחשות לכאב, להיסטוריה ולזיכרון הפלסטיני.
רק כאשר שני הצדדים ישכילו לעשות צעדים שפירושם הבנה והכלה של הנרטיב, הכאב והזיכרון של האחר תיסלל הדרך לפיוס בר-קיימא בין העמים. הצעד של ח`כ ברכה הוא צעד חשוב ואמיץ בכיוון הזה וראוי שהפוליטיקאים היהודים ילכו בעקבותיו, ילמדו ויפנימו את טראומת הנכבה הפלסטינית.
* הכותב הינו דוקטורנט במעבדה למחקרי סביבה, תכנון וקהילה בחוג לגיאוגרפיה באונ` ת`א.
עק |
