גם אני רציתי לסיירות. כמו בנים שמסיימים תיכון היום, גם אני הייתי רץ עם משקולות ומקווה להתקבל לסיירות. כיום, אחרי 30 שנה, אני רואה בנים של חברים והם עדיין רוצים להתגייס לסיירות. המיתוס חי וקיים. כל ילד רוצה להיות גיבור, לבוא הביתה עם רובה ועם כומתה אדומה ולא לספר מה עושים ובמה מתאמנים כי אסור, כי זה סוד.
הדימוי של לוחמי הסיירות הוא של יפי בלורית, קוראי שירה, שבסופו של דבר הם המצפון של המדינה המצטרפים ל`שלום עכשיו` כי להם יש זכות לדבר: כי הם תרמו. אז, בתור שמאלני צעיר בן 18, לא ראיתי שום ניגוד בין אמונתי בשלום, שביטאה את הפן השמאלני שלי, ובין הרצון שלי להיות לוחם. לצבא שלנו הרי יש קוד מוסרי ברור, ואנו ממשיכים את דרכם של הל`ה שלא רצו לפגוע בחפים מפשע ושילמו על כך בחייהם. ומעל הכל, ניתן, ואפילו עדיף לשנות מבפנים.
לא לגמרי הבנתי מדוע נתנו לי אלה ואמרו לי להרביץ מכות רצח. לא הבנתי למה לוחם צריך אזיקים באפוד, ומדוע אסור לספר על האזיקים. גם לא ידעתי מדוע אנחנו, חיילים שאמורים להיות חוד החנית, מסתובבים בגדה המערבית, חמושים מכף רגל עד ראש באזורים צפופי אוכלוסיה אזרחית שחיה את חיה בשקט ובשלווה. הייתכן שאנחנו שם כדי להתסיס ולהתגרות? הייתכן?
היתרון בפרספקטיבה של 30 שנה הוא שמבינים דבר או שניים: למשל, מבינים שכשילד שגדל בחברה דמוקרטית השולטת בעם אחר משתוקק להתקבל ולשרת את הכיבוש זהו ניצחון לכיבוש וכישלון לחברה. מבינים גם, שילד שחוזר משירות ביחידות המיוחדות, יחידות שמייחדות את עצמן בכך שהן חוד החנית, הזרוע הארוכה של משטר כיבוש אכזר, משולח רסן וחסר אחריות, ילד כזה לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה. או שהוא יצדיק את זוועות הכיבוש ויהיה לאדם אלים וחסר מצפון, או שיראה את הזוועות ויבין שהן זוועות ושהוא אינו לוחם נועז, אלא פיון בידי משטר כובש הרודה בעם אחר. יתכן גם, שהניגוד בין הטוב שאמרו לו שהוא עושה לזוועות שעליו לבצע יעביר את הילד על דעתו.
הסיירות אינן אלא מוציאות לפועל משוללות מוסר שכל תהילתן היא כזב. הן שואבות את תהילתן מסיפורים משוללי גבורה שבהם האוייב אינו אלא פליט חסר הגנה הנאבק על זכויותיו . המיתוס נבנה מגיבורים שכל גדולתם היא סיפור בדוי שהומצא כדי לפאר לחימה שאין בה שום כבוד. מיחידה 101, שבראשה עמדו מטורפים משוללי מצפון כאריאל שרון וכמאיר הר-ציון, גדודי הצנחנים שגידלו את רפול, סיירת מטכ`ל שהצמיחה את מי שהיום עומד בראש הפירמידה של מערכת הביטחון, מערכת שכל כולה נתונה לדיכוי ולהרג ואין ולא כלום עם הענקת ביטחון עד הגנרל שהתמחה ברצח אנשים בעודם במיטה, אהוד ברק. השיא הוא אולי ההמצאה החולנית מכולן, המסמלת יותר מכל דבר אחר את היות הכובש הישראלי ככל כובש אחר: גם מנוול וגם מוג לב, הן פאר היצירה - יחידות המסתערבים.
אבל בגיל שמונה-עשרה כבר לא ניתן להסביר לילד. מה שלא הוסבר לו קודם לכן לא יישמע בגיל שמונה-עשרה, גיל שבו הטיפשות חזקה מהשכל הישר. גיל שבו אבות ואימהות עומדים נפעמים אל מול פאר היצירה שלהם מחד וקהות החושים מאידך. בחברה בריאה מי שמתנדבים להיות שכירי חרב בידי משטר רודני, בין אם הוא משטר הארץ או משטר ארץ זרה, הם צעירים שאין להם מה להפסיד ואין להם מה להציע. כאלה שזקוקים לדרוך על האחר כדי לחוש שהם חזקים. אבל בחברה מסוממת, חברה שמנותקת מן המציאות, חברה שבוחרת לא לדעת ולא להתעניין במה שנעשה במרתפי העינויים של המשטרה, בחברה שכזאת בחורים שכאלה נחשבים לטובים ביותר.
עד שהם שבים הביתה שבורים ורצוצים, מוכים ומבועתים, שיכורים או מסוממים, או פשוט, אלימים. כשברור לכולם שכל הדיבורים על `לתרום` היו כזב; שאין בפעילות של אלה שום תרומה, לא לחברה, לא לעם ולא למדינה, אלא רק למשטר הכיבוש והדיכוי. שהרי תרומה לחברה כרוכה בבניין, בחינוך או ברפואה. תרומה כרוכה במציאת פתרונות לבעיות העתיד. אין כל תרומה בהרג ובהפחדה שבהם עוסקים שכירי החרב המשרתים את היחידות המיוחדות.
אז מה נותר להורים שילדיהם גדלים בארץ המעודדת התנדבות לסיירות לעשות? ללמד על החובה לסרב. יונתן שפירא הוא טייס קרב בחיל האויר שהיה ממנהיגי תנועת הסרבנים ואחר כך של תנועת לוחמים לשלום. בתשובה לשאלה, מה ההבדל בין הסירוב שלו לסירובם של חיילים לפנות מתנחלים, יונתן ענה כך: דמיינו לכם חבורת בריונים שמבצעת אונס קבוצתי. לפתע קמים כמה מהם ומסרבים להמשיך. לעומתם יש אחרים המסרבים להפסיק. התפיסה הגורסת שיש פה מקום להשוואה היא שקרית. מי שמסכים לשתף פעולה עם הדיכוי והכיבוש עושה זאת על מצפונו. מי שיתעורר ויחליט לתרום, יתרום במקומות שבהם התרומה אפשרית. ואם להתנדב, אזי כמו מאות גיבורי הסרבנות. להתנדב לעמוד בחוד החנית של הסירוב, חוד החנית של המאבק למען ערכים כמו חופש ושוויון זכויות לישראלים ולפלסטינים גם יחד.
ובינתיים להורים אין ברירה טובה, אלא רק ברירות מחדל. ובני השמונה-עשרה ימשיכו לרוץ להתנדב לסיירות עד אשר ההורים יגידו: עד כאן, לא ניתן לכם יותר לשרת את הרשע, לא ניתן לתפארת יצירתינו לדכא ולהרוג חפים מפשע.
ד נ |
