אחד מפשעיה הרבים של ישראל כנגד העם הפלסטיני הוא גיוס משתפי הפעולה.
הקווים שישראל חצתה בנושא זה ייזכרו בצדק, כפשע מזוהם במיוחד.
זה היה ביום חמישי שעבר בשעות הערב במחסום קלנדיה, ומחמד, עם שאר מקבצי הנדבות, היה ליד התור הארוך מרמאללה לירושלים, ומכונית נעמדה בתור. והיה בה איש דתי, מספר מחמד, יהודי דתי שכניראה טעה בדרך הוא חושב. התבלבל. ילדים שהיו בסביבה, שראו אותו, ומבחינתם זה אומר שהוא מתנחל ואולי גם היה, זרקו עליו אבנים. או אולי אבן אחת, מחמד חושב, אבל לא בטוח. כי הלך ולא ראה מה היה ההמשך.
למחרת הוא הגיע שוב למחסום, כמו תמיד. עם ערימה של דיסקים למכור. כי זה מה שהוא עושה. והגיעו ארבעה חיילים מתוך המחסום, והביטו סביב, וראו אותו ואמרו לו לבוא. ואמר, מה עשיתי. ואמרו, אתה זורק אבנים. ואמר להם, אני לא זורק אבנים. אמרו שוב, אתה זרקת אבנים על הדתי, וזרקו לו את כל הדיסקים על הרצפה, שנשברו, ותפסו אותו ושמו עליו אזיקים מאחור, ולקחו אותו איתם לתוך המחסום.
במחסום, הוא מספר, הכניסו אותו לחדר ליד הקרוסלות, וארבעה נכנסו איתו, שני חיילים ושני שוטרים, והחלו להכות את מחמד האזוק עוד ועוד. בעיטות, וסטירות, וכאפות, שוב ושוב.
הוא כרע על הארץ, והוריד את הפנים למטה, כדי להתגונן, הוא מספר, והם המשיכו להכות, ובלב שלו בפנים הוא רק חשב איך היה רוצה לזרוק עליהם אבנים, ברגע זה, את האבנים שלא זרק, אבל לא עשה כלום ולא אמר כי ידע שרק יפגעו בו עוד יותר.
ובזמן שהיכו אותו המשיכו לומר לו, אתה זרקת אבנים. ואמר שלא זרק, ושוב היכו. ושוב אמרו אתה זרקת אבנים והיכו. וברגע מסויים אחד החיילים הראה לו צילום של מישהו ואמר זה אתה, אתה מצולם, ומחמד אמר להם זה לא אני, תראו זה לא אני, אבל זה לא שינה להם. ומדי פעם היכו אותו. ואז אחרי איזה זמן שלא יודע להעריך כמה, הראו לו כמה תמונות, ואמרו לו, אתה מכיר? ואמר, אני לא מכיר. ואז אמרו לו, בוא תעבוד איתנו מחמד. ואמר, לא, לא רוצה, אני לא ג`סוס, תעזבו אותי, ושוב היכו.
ושוב עבר זמן, שבו כבר לא אמרו לו כלום, רק היכו.
ואז מישהו בבגדי חקי הגיע, ואמר למחמד תחתום כאן, וחתם על משהו שהוא לא יודע מה הוא, בעברית. והוא לא רצה לשאול כדי שלא יתנו לו עוד מכות, ולא שאל.
ואני חושבת ושותקת על מה חתם להם. האם על הטופס השגור שבו הוא מעיד שלא היכו אותו ולא גנבו לו כלום וכאלה. מה שכולם מחוייבים לחתום, במיוחד כשמכים אותם. או על משהו אחר.
מת להרוג אותם, אומר. יתנו לו מליון ולא יסכים לעבוד איתם. מת להרוג אותם, מילמל שוב ושוב, חסר מנוחה.
ושוב עבר זמן שלא יודע להעריך כמה היה, והגיע לחדר מישהו אחר שעשה עליו חיפוש גופני. וכשגמר, לקח אותו החוצה, ושניים אחרים שחיכו בחוץ לקחו אותו למשטרה שבמחסום, שם חיכה בערך שלוש שעות הוא חושב.
אחרי שלוש שעות שחיכה לקחו אותו לאבו יוסוף מהשב`כ.
אבו יוסף הוא כמובן לא שמו האמיתי. קפטן אבו יוסף. שזה הכינוי לאנשי השב`כ. קפטן זה או אחר, עם שם בדוי זה או אחר.
אחרי שהוא נכנס לאבו יוסף, הסירו ממנו את האזיקים, וכיבדו בקפה, ואבו יוסף היה נחמד איתו הוא מספר בלי חיוך, ואמר לו תרגיש בנוח, ובאמת שתה בשקט.
ועבר קצת זמן ואבו יוסף אמר פתאום למחמד, אבא שלך שמו כך וכך? נכון? ואתם גרים במקום זה? ושם אחותך הקטנה כך?
הכל הם ידעו עלי, אמר מחמד. הכל. איפה גר. שם של אחותי. הכל.
אנחנו רוצים שתעזור לנו, המשיך איש השב`כ, תוך כדי זה שהם שותים קפה.
מה אני, ג`סוס? אמר מחמד הנרעש.
תעזור לנו ונשחרר אותך, הסביר אבו יוסף בפשטות קרה. ואם לא תעזור, נעצור אותך.
אבל לא עשיתי כלום, לא זרקתי, לא היתה להם תמונה שלי, למה ככה? אמר את טענותיו השקופות. ואבו יוסף חיכה, ואז אמר לו שוב, כמו מחמד לא אמר לו דבר, תעזור לנו, תעבוד איתנו, וניתן לך מה שאתה רוצה. ניתן לך כסף. יהיה לך טוב.
לא צריך כסף, ברוך השם, אמר מחמד וטפח על כיס מכנסיו, לא צריך כלום.
אבל יתנו לך תסריח, המשיך איש השב`כ, ותלך איפה שאתה רוצה. אתה הרי מנוע. אתה רוצה לעבוד, נכון? אז תעבוד איתנו.
ומחמד אמר, אם אני רוצה להיכנס לירושלים, אני אעבור לבד. לא צריך עזרה מאף אחד. וככה עבר זמן, עד שאבו יוסף התעצבן, אמר מחמד, כי שוב ושוב סירב לעבוד איתם, ואמר לאנשים תבואו ותיקחו אותו החוצה, ובאו ואזקו אותו שוב ולקחו אותו.
איך נראה קפטן אבו יוסף? שאלנו.
מבוגר. שמן וגדול.
אחרי שהוציאו אותו מחדרו של אבו יוסף מהשב`כ והחזירו אותו לחדר ששם היכו אותו קודם, והגיע חייל אחר לבוש חקי, והראה לו עוד פעם את התמונות שהראו לו קודם, והחייל אמר למחמד, מי אלה בתמונות, ומחמד אמר, לא מכיר, ובאמת גם לא הכיר. כך עד שעות הערב, כשמדי פעם הוא מקבל מכות, ואז שיחררו אותו.
שם החייל, הוא אומר. ומצביע לנקודת מניעת המכוניות שבמחסום, זה אחד מאלה שהרביצו. הרביץ חזק. לכו עכשיו. לכו לצלם אותו. וחשבנו, מה כבר יכול לקרות לחייל בצבא הכיבוש שמכה פלסטיני, על פי החוק. החוק שלהם. וחשבנו גם כמה רגיל נראה החייל הזה, וכמה כמה קל מתברר לעשות דברים נוראיים, וכמה שזה קשה לשאת זו האמת.
ואז שאלתי אותו אם זו פעם ראשונה שמבקשים אותו לשתף פעולה, והוא אמר שזו הפעם השנייה.
וסיפר על הפעם הראשונה שהיתה לא מזמן.
זה היה סביב זה שחיפשו את דודו אסמעיל ואת חברו עדואן על כל מיני דברים. באו למחסום, ומצאו אותו, ולקחו אותו לבית אל. לקפטן אַשר. שאמר למחמד מיד, תביא לנו את אסמעיל ועדואן וניתן לך מה שאתה רוצה, ואם לא תביא אינפורמציה עליהם, איים עליו הקפטן, יכלאו אותך.
אז אמרתי לו, תכלאו, מספר מחמד.
וכלאו אותו לארבעה ימים, שבהם חקרו אותו ואיימו עליו וניסו ללחוץ עליו שישתף פעולה. ואחרי ארבעה ימים שחררו אותו.
אחרי חודש, מיד אחרי שתפסו את אסמעיל ועדואן טלפן אליו אותו קפטן אשר מהשב`כ ואמר לו שיבוא מיד למעבר ג`יב. ושאם לא יבוא, הזהיר אותו, יבוא לקחת אותו מהבית.
לומר שיבוא איש שב`כ לקחת מהבית הוא איום רציני. כי מחמד יודע בדיוק כמו שקפטן אשר יודע, שאם יבוא לקחת אותו מהבית, כולם ידעו שזומן לחקירת שב`כ, והשאלה הבלתי נמנעת אם אמר להם כן או לא בחקירה, תלווה אותו כמו צל. תדבק בו ותכתים אותו ותעורר כלפיו חשד.
זו שיטה מכוונת וקבועה. שבה ברבים מן המקרים מגישים דווקא את הזימונים לשב`כ ליד אנשים אחרים. בכפר. במחסום. תמיד בגלוי. תמיד ברבים. או לרוב. וברור שאין המטרה לגייס את משתפי הפעולה, כשזה נעשה באופן הזה המחשיד את מי שלוחצים עליהם, אלא דווקא כדי לגרום לאי אמון בין פלסטינים לבין עצמם. לחרחר ולפורר את מרקם החסינות החברתית. את הלכידות. את האמון. ולהרעיל ולפרק את החברה מבפנים. וזו המטרה העמוקה תחת חלק גדול מתעשיית גיוס משתפי הפעולה.
אז מחמד שחשש כמובן להיראות כמי שאיש שב`כ מגיע לקחת אותו במכונית, מיהר ללכת לאן שקפטן אשר אמר לו. במעבר ג`יב. והקפטן אכן חיכה לו שם, ולקח אותו באוטו שלו לגבעת זאב. יש לו סקודה, אמר מחמד. אוטו סקודה. וקפטן אשר אמר לו שאסמעיל דודו אמר שהוא היה שותף איתו. ומחמד אמר אז תעמת אותי עם אסמעיל. וקפטן אשר לא עימת אותו, ולא ענה.
ואז קפטן אשר אמר לו, בוא תעזור לנו וניתן לך מה שאתה רוצה.
ומחמד אמר, לא.
וקפטן אשר אמר, אם לא תעבוד איתנו, לא תראה לעולם תסריח. ולא תמצא עבודה. ולא תיכנס לירושלים. כי ידע שמחמד רוצה תסריח.
ומחמד אמר לו, אני לא ג`סוס. אני לא ג`סוס, אני לא ג`סוס. וקפטן אשר לא ענה. רק הסיע אותו למעבר ג`יב, וזרק אותו שם.
עד הפעם הבאה. שבינתיים כבר היתה. עם קפטן אבו יוסף. וגם היא לא האחרונה. וכמה פעמים יעמוד במכות. ובאיומים.
הלוואי שלעולם.
ושאלתי אותו על נעליו, שנראו לי כאלה שנחשבות טובות משום מה, והוא אמר לי במבט עגום שהן אמנם איזה מותג ששכחתי מה הוא. אבל קרועות, הוסיף, והראה לי, וראיתי שהן קרועות. וראיתי שהשן שלו שבורה ולא מתוקנת. וכמה הוא צעיר. ועוד הרבה דברים אחרים.
בינתיים אחמד הדוד של מחמד, התיישב ליד, ואמר, אתמול ניקינו חלונות, אני וראוף, ובאו משטרת ישראל ואמרו, אתה ראוף? אמר כן. אז אזקו אותו ולקחו אותו. מכירה אותו?
ואמרתי אולי, רק לא זוכרת את השם. ואמר, זה בחור טוב. וחשבתי לעצמי שהוא בטח בחור טוב כמו שאומר אחמד. או נער טוב. או ילד. ושעכשיו בטח כבר מראים לו צילומים ואומרים לו אם לא תגיד ואם לא תשתף פעולה נעצור אותך או ניקח מימך או לא ניתן טיפול רפואי לאחותך. ואיזה קפטן יציע לו קפה, ושירגיש בנוח. ויאמר, עבוד בשבילנו. ואולי הוא יאמר לו, לא, אני לא ג`סוס. אני לא רוצה. ואז יוחתם ויוכתם בחותם סירובו. וזה אומר שבכל מחסום יקחו אותו הצידה ויעמידו אותו שעות. כרמז, שזה דינו של מי שאומר להם לא. וכשירצה ללמוד או יצטרך טיפול רפואי בשבילו או בשביל מישהו אחר, ייאמר לו לא תקבל, אלא אם תעבוד בשבילנו. ויהיה רגע שיביאו זימון לקפטן זה או זה מהשב`כ, דווקא ליד כולם, כדי שכולם ידעו שהוא זומן לשב`כ ויחשדו בו. ובסוף סביר שיסכים. כי ממילא הוא מת. ומתים אי אפשר להרוג. וחייו יהרסו. יותר ממה שיהיה נדמה לו באותו הרגע. ואחרי ראוף יקחו את זה או אחר. כי אין להם אלוהים. כי פלסטינים הם שקופים בשבילם במקרה הטוב וג`וקים במקרה הרע.
כי זה הכיבוש.
מאז הייתי בקלנדיה בשבת, ידיד טלפן וסיפר שבנו הגיע לחופש מהאוניברסיטה שהוא לומד בה בירדן, ושכשחצה את גשר אלנבי נתנו לו ולשאר הסטונדטים האחרים שהגיעו כמוהו לחופש הביתה, זימון לקפטן אימן לשבוע הבא.
הוא אמר את זה בקול שבור, כי ידע, יותר משיודע בנו הצעיר וחסר הנסיון, שדלת של אי ברירה נוצקה בחייו הצעירים משעה שקפטן אימן שם את רגלו בתוככי חייו.
וסביר שבשבוע הבא, יודע האב, יוזמן הבן לחדר זה או אחר, ויציעו לו קפה, ויאמרו לו להרגיש בנוח, ויאמרו את שמות אחיו ואחיותיו, ובסוף יאמרו שאם הוא רוצה להמשיך ללמוד בירדן עליו לעבוד בשבילם. והוא יאמר להם לא. כי לא ירצה לעבוד בשבילם.
אבל כשיגיע בחזרה לגשר אלנבי בדרכו חזרה ללימודים אחרי החופש, יש להניח שייעצר, ולא יתנו לו לעבור, בלי סיבה נראית לעין. או אולי ייאמר לו לחכות בצד. והוא יחכה. ואז יקחו אותו לחדר של הקפטן שבגשר אלנבי, ויציעו לו קפה, ויאמרו לו להרגיש בנוח, ושאם הוא רוצה ללמוד בירדן או להירפא מסרטן במצריים או לקבל אישור עבודה או לחיות ולנשום, עליו לעבוד בשבילם, ויגזרו את דינו, בציניות קרה ואפלה ושגורה.
|
