קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

פלנטה אחת לכולם
מאת עופר כסיף
הגדה השמאלית
30.1.10
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7252

בשבוע שעבר ביקר חבר הכנסת מוחמד ברכה במחנה הריכוז אושוויץ כדי `להרכין ראשי לזכר הנספים`, במילותיו שלו. ביקור זה של קומוניסט פלסטיני גאה, אזרח וח`כ ישראלי, ועוד כנציג הכנסת במסגרת משלחת של האו`ם, ראוי לכל הערכה מכמה וכמה סיבות. די אם אזכיר את גילוי האנושיות הבסיסי הגלום בביקור זה, ואת ההכרה האמיתית והבלתי אמצעית בסבלו של `האחר`. אולם מעבר לכך, ראוי לתת את הדעת גם על ההיבט הפוליטי שבביקור. ביקורו של ברכה אכן פוליטי, אך לא משום עמדותיו שלו או הדברים שעשוי היה לומר שם, אלא דווקא בשל המשמעויות של הביקור לנוכח, ואל מול הביקורות הלאומניות הציוניות והערביות כאחד.

מאז ומתמיד כל ניסיון לחבר בין המילים `ערבים` ו`שואה` נתפס כלא טבעי, שלא לומר מזיק – בין אם מדובר היה במחקר אקדמי, עיסוק פוליטי ובמיוחד הזדהות עם קורבנות הנאצים. מן הזווית הערבית בכלל והפלסטינית בפרט ניתן למנות שלושה יסודות עיקריים להימנעות מ`להתחבר` לשואה. ראשית, התפיסה כי העם הפלסטיני הפך לקרבן עקיף של השואה עם גזילת אדמתו על ידי קרבנותיה הישירים. שנית, החשש כי הזדהות עם הסבל היהודי וקורבנותיו ותשומת הלב שתינתן להם יובילו לטשטוש סבלו של העם הפלסטיני. ושלישית, ההתנגדות לשימוש הפוליטי מניפולטיבי שעושה הציונות, בעיקר ממשלות ישראל לדורותיהן, בשואה, בעיקר כהצדקה לעצם קיומה של המדינה ולמעשיה, גם אם שליליים ואף נפשעים הם. על פי הסבר זה, נקל להבין כי ההתעלמות הערבית מן השואה, הספקנות אודות היקפה ואופייה, ולעתים אף אודות עצם קיומה, לא נולדו לאחרונה עם תהליכי האיסלאמיזציה הפוקדים את העולם המוסלמי, או עם עלייתו של אחמדיניג`אד לשלטון באיראן, אלא התקיימו במשך שנים רבות והם קשורים קשר בל יינתק לפוליטיקה האזורית – ערבית וישראלית כאחד.

לצד ההתעלמות וההסתייגות הערבית מן העיסוק בשואה, יש לתת את הדעת גם להימנעותה של ישראל עצמה מלאפשר לאזרחים הפלסטינים החיים בתוכה לקחת חלק בכל שיח הנוגע לנושא זה, קל וחומר מעיסוק פוליטי ומפעילות ציבורית ממשית הנוגעת לזיכרון הקולקטיבי שלה. גם כאן הסיבות פוליטיות מעיקרן, במיוחד: (1) השאיפה להחזיק במונופול על הסבל והקרבנוּת, דהיינו, הפחד שמא תושווה השואה לסבל הפלסטיני (במיוחד לנכבה) ותאבד את מעמדה כייחודית; ו- (2) הרצון להמשיך ולהשתמש בדימויים הלקוחים מן השואה במסגרת המלחמה עם העולם הערבי ועם הפלסטינים בפרט. די אם נזכיר את `הברקתו` של אבא אבן בדברו על `גבולות אושוויץ`, או את הצגת החיזבאללה או החמאס כהיטלריסטים. בזמננו אנו שבו מלחמות נערכות גם באמצעי תקשורת חזותיים ומהירים, חשיבות הדימויים גדלה שבעתיים, ולדימויים מן השואה יש אפקט גדול ביותר. מובן מאליו, ששימוש בדימויים שכאלה כלפי ציבור המזדהה כך או אחרת עם קרבנות השואה הופך לבעייתי, שלא לומר בלתי אפשרי. אגב, ראוי לציין בהקשר זה את השימוש שעושה ישראל בדימויי השואה, ובשואה בכלל, בכדי להצדיק את התנהלותה המיליטריסטית. כך למשל, הוצג מטס מטוסי הקרב הישראליים מעל אושוויץ כביטוי לכוחה הצבאי של ישראל ולהכרח קיומו של כוח זה אל מול האויב הערבי השואף לכלותה.

מן האמור לעיל עולה, כי השימוש בשואה הינו פוליטי במהותו, הן בקרב הלאומנים הציונים והן בקרב הלאומנים הערבים, כאשר כל אחד מהם דוחה את החיבור בין הערבים לשואה מסיבותיו הפוליטיות שלו. כמו הסכסוך עצמו, גם השואה וזיכרונה נתפסים בקרב לאומנים כאילו היו משחק סכום אפס, שבו ניצחון האחד מחייב את תבוסת השני, ולהיפך. אך אם ההסתייגויות הרווחות לחיבור הלה הינן פוליטיות, הרי כל מה שיוצא נגדן הופך אף הוא לפוליטי בכוח. מעצם טבעו דחה ביקורו של ח`כ ברכה את התפיסות הלאומניות הנ`ל וזורע את זרעי החיבור. הכיצד?
בניגוד להשתלחות הגזענית היהודית (למשל של ח`כ דני דנון), ולהתלהמות הלאומנית הערבית, המחיש ברכה בביקורו כי

יכול אתה להיות פלסטיני גאה המייצג נאמנה את עמו, קרבן הנכבה, המציינה דרך קבע, ללא חשש, גם אל מול חקיקה גזענית המנסה למחוק את זכרה; מוביל המאבק נגד האפליה הציונית ויחד עם כל זה יכול גם לכאוב ולהזדהות עם קרבנות האחר, אף אם אלה שייכים לכאורה למדכאיו. אין מדובר כאן רק באומץ לב פוליטי ומנהיגות אמיתית, אלא גם במעשה המציג אלטרנטיבה שפויה ללאומנות של `מצעד החיים` שכל כולו בדלנות יהודית מסתגרת (כפי שעמדה על כך שולמית אלוני), והבנה כי הכרה בקרבנוּת האחר אינה מבטלת או מטשטשת בהכרח כל קרבנוּת אחרת, אף לא את זו של עמך שלך. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי כאמור ח`כ ברכה אמנם ייצג את עמדותיו ואת בוחריו במשלחת של הכנסת, אך במסגרתה של השתתפות בינלאומית מטעם האו`ם, דבר המבטא את ההיבטים האוניברסליים והאנטי בדלניים שבזיכרון השואה.

מעל לכל ניתן לומר, כי דווקא ח`כ ברכה מכל מנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל, הוכיח בביקורו זה את ביטחונו בהשקפותיו ומעשיו. שכן מיהו זה שאינו חושש להזדהות עם האחר זולת זה הבטוח בעצמו? לצערי הרב, ניכר כי חלקם של מנהיגים אחרים בציבור הערבי אינם כה בטוחים בעצמם. מאידך, מקולות המתנגדים היהודים עולה בבירור כי עדיין נזקקים הם למונופול על הסבל כדי להצדיק את קיומם כאן, שכן הצדקות אחרות, כך נראה, אין להם בנמצא.

לסיכום, הייתי מבקש להוסיף מספר מילים אודות הפוליטיזציה של השואה, כפי שזו התבטאה בדבריו של ראש הממשלה נתניהו בנאומו באושוויץ ב-27 בינואר 2010. בדבריו, הכריז נתניהו כי `עמלק חדש מאיים להשמידנו`, בכוונו לאיראן ובעלי בריתה (אכן הנאלחים, יש לומר). בדבריו אלה סתר לכאורה נתניהו פעם נוספת את טענתו שלו ושל דומיו כי שואת היהודים תחת הנאצים איננה ברת השוואה אלא ייחודית היא. אולם הסתירה רק לכאורה היא, שכן המונופול לו משוועים ובשמו דוברים דברי הציונות איננו על השואה גופא אלא על הקרבנוּת, דהיינו, גם על הזכות לערוך השוואות בין השואה ל`עמלקים` ו`שואות` אחרים. וזאת, כמובן, כל עוד אלו מאיימים על יהודים, ועל יהודים בלבד. כמה אירוני, שלא לומר בזוי, השימוש הפוליטי הלה, שבאמצעותו לא רק שישראל הרשמית מתגלית כמכחישת שואה סדרתית כל עוד לא מדובר ביהודים (ראו ספרו של יאיר אורון אודות שואת הארמנים), אלא אף דוחה כל אפשרות של ביקורת עליה כמעורבת בפשעי מלחמה. התנהלות זו היא גם א-היסטורית מאחר שהיא משווה בין אירועים שונים בתכלית (שואת היהודים והאיום האיראני, למשל) ופוסלת השוואות המתבקשות אובייקטיבית בשל דמיון בין אירועים ותופעות (ראו נא במאמרי שפורסם באתר זה לפני מספר שנים: `על שואה ופשעים אחרים`).

ועל התנהלות כדוגמת זו של ישראל כבר נאמר, שכל הפוסל במומו פוסל.

עק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה
ההטעיה של הסכמי אוסלו
מעגל הדמים ממשיך להסתובב. ההרוגים הישראלים היום בהתנחלות עלי, כמו ההרוגים הפלסטינים אתמול בג`נין, הם כולם קרבנות הכיבוש.