קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר נבי סאלח: ההתנגדות העממית מסרבת לדעוך 24.1.10 חדוה ישכר הגדה השמאלית בבוקר יום שישי שעבר (22 בינואר) השתתפתי או, אם לדייק, התכוונתי להשתתף בהפגנת מחאה של בני ובנות הכפר נבי סאלח, השוכן כ-14 ק`מ מצפון מערב לרמאללה. זה ארבעה ימי שישי רצופים שתושבי הכפר מפגינים נגד השתלטותם של מתנחלי חלמיש (נווה צוף) על מעיין אל-קוס (הקשת, בערבית), השייך להם ולתושבי הכפר השכן דיר ניזאם. קבוצתנו כללה אנרכיסטים נגד הגדר וכמה חברות בקואליציית נשים לשלום, שמטרתן הנוספת היתה להיפגש עם אקטיביסטיות פלסטיניות המעורבות בארגון פעולות המחאה. כל כחמש מאות תושבי נבי סאלח, מרביתם חקלאים, נמנים על משפחה אחת - משפחת תמימי. הכפר המשתייך לנפת רמאללה נמצא בשטח המוגדר על פי הסכמי אוסלו כשטח B, שבו נמסרה השליטה האזרחית לידי הרשות הפלסטינית, אך אדמותיו גולשות אל שטח C שהושאר כולו בשליטה ישראלית. בפועל, ממשיכה ישראל לשלוט בכל מרקם חייהם של התושבים. מאז האינתיפאדה השניה נמנעה מן הפלסטינים הגישה למעיין אל-קוס. ב-2006 הם חזרו אליו רק כדי לגלות כי הוא גוייר בינתיים על ידי מתנחלי חלמיש והפך בפיהם ל`מעיין מאיר`. לפני כשנה ביססו המתנחלים את נוכחותם בשטחו בהנפת דגל ישראל ובהקמת סככה. הפלסטינים לא יכלו עוד שלא להגיב. המעיין שנגזל מהם היה אמנם העילה הישירה להתפרצות המחאה, אך הוא הופך עתה לסמלה של מחאה רחבה הרבה יותר: על גזילת האדמות הנמשכת, על ההשתלטות הישראלית על מקורות המים ועל הקשיים העצומים המוערמים בפני החקלאים המבקשים לעבד את אדמותיהם הנמצאות במורד הגבעה שעליה חולשת התנחלות חלמיש. לאחר מסחה, בילעין ונעלין, שהפכו לסמל ההתנגדות הבלתי אלימה לחומת ההפרדה ולהפקעת האדמות, ולאחר הפגנות המחאה בשיח` ג`ראח המצליחות לאחד אף את רסיסי השמאל הציוני בהתנגדות לטרנספר של פלסטינים ממזרח ירושלים ולפגיעה בעצם הזכות להפגין, נראה שמעיין אל-קוס מתעצב כסמל חדש של ההתנגדות העממית לכיבוש ולמשטר ההפרדה. אפשר להניח שגם הצבא מפרש באופן דומה את מחאת נבי סאלח, שכן אחרת קשה להבין מדוע הוא נזעק לפזר אותה מיד עם תחילתה בתוקפנות מכוונת. עם בואנו לכפר, בסביבות 11 וחצי, כבר היה אפשר להבחין בחיילים הנערכים להקיף את מורדות הכפר הפונים אל הכביש החוצץ בינו לבין ההתנחלות. שלושה ג`יפים התחממו בשמש החורפית הנדיבה. באותה שעה התארגנה צעדת המפגינים ובראשה נשים אחדות. לא עברו יותר משתי דקות, ובטרם הספקנו לצאת מגבולות הכפר, נורה לעברנו רימון הגז הראשון. מיהרנו, כמה חברות, לחזור אל הכפר והוזמנו לעלות על גג אחד הבתים המשקיף מצדו האחד על התנחלות חלמיש שממול, ומצדו האחר על הרחוב העובר בכפר. בתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו באזור מלחמה שלא פסקה אלא לאחר יותר משעתיים. החיילים שנכנסו לכפר הסתתרו בכריעה מאחורי גדר אבנים. ג`יפ צבאי חנה במעלה הרחוב ואמבולנס פלסטיני המתין במורדו. בחצרות הבתים הבנויים על גבעה נמוכה הצופה אל הרחוב התרוצצו הלוך ושוב נערים שהשליכו אבנים לעבר החיילים. מידי פעם התרומם אחד החיילים מעבר לגדר וירה רימוני גז לעברם. חלקם חדרו לבתים. כעבור זמן קצר נספג האוויר באדי הגז וריחו המתקתק דבק בנו, הדמיע את העיניים וצרב את הגרון. לא היה אפשר להימלט מזה. הרחוב התמלא בשריקות השיגור ובבומים הרמים ששחררו רימוני הגז, בצפירות האמבולנס שהחל בהסעת הנפגעים (שישה פצועים נזקקו לטיפול) ובקריאות הנשים שהזהירו את הצעירים מפני ירי הרימונים. `חלאס! חלאס!` קראה סבתא דומעת אחת שעמדתי לידה. נכדה בן ה-13 נמצא עם השבאב ואינו עונה לנייד. לכולנו היה ברור שנוכחות החיילים בכפר ובקרבתו מלבה את האש. אין ספק שגם הצבא היה מודע לכך, והשתהותם של החיילים בכפר היתה מתוכננת. למה להם למהר? קצת אקשן של יום שישי מול נערים חסרי מנוח הוא עבורם כמין משחק אימון שבועי בפיזור הפגנות. משפנו לצאת עצרו בדרכם שלוש נשים ושני גברים, ביניהם ישראלי אחד (הוא שוחרר לאחר זמן מה, ועל אחת העצורות הפלסטיניות נודע ששוחררה בשבת בבוקר). הצעירים המשיכו לזנב בצבא ורימוני הגז התרחקו מבתי הכפר, אך המשיכו לנחות בשטח הפתוח שסביבו. במרחק של כקילומטר מאתנו ניראו פקעות של עשן לבן. רימוני גז נורו גם בכפר דיר ניזאם שהתקיימה בו באותו הזמן הפגנת מחאה. לא הגיעו אלינו ידיעות על מה שארע שם. בארבע אחרי הצהריים התארגנו ליציאה. אחדים מאתנו החליטו לנסוע להפגנה בשיח` ג`ראח, חרף השעה המאוחרת ואחרים, אני בתוכם, בחרו לחזור לביתם. כביש היציאה היה חסום למכוניות פלסטיניות, אך אנחנו עברנו בלי כל עיכוב. על הכביש הראשי נעו בשיירה כמה ג`יפים צבאיים שעוררו אצלנו את החשש מאפשרות של פשיטה לילית על הכפרים. פשיטות ליליות לשם מעצר פעילים הפכו באחרונה לנוהל שגרתי, במסגרת המאמצים שהצבא עושה לשם דיכוי ההתנגדות העממית הפלסטינית. בבילעין נעצרו עד כה כשלושים פעילים וכמספר הזה נעצרו בנעלין. ימים יגידו כיצד תתפתח המחאה של נבי סאלח. הניסיון מוכיח, שלסולידריות שלנו ושל הארגונים הבינלאומיים עם פעיליה ופעילותיה יש השפעה רבה על אופן התפתחותה, כושר התמדתה והעניין התקשורתי שהיא תצליח לעורר. ואולי - אם עדיין מותר לקוות - גם על גורלו של מעיין פלסטיני עתיק שנשבה בידי מתנחלים. קישורים למאמרים האחרונים בנושא גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב