לעתים קשה לי להבין את הייאוש המר שפקד את כל חוגי השמאל הדמוקרטי בישראל, בעיקר נוכח סימני ההיסטריה שמחצין הימין. קריאות השבר מצד המתנחלים אחרי כל דיבור על ויתור (שכן ויתורים אמיתיים אינם בנמצא) מסגירים את העובדה שקריאת המציאות שלהם היא כנראה יותר נכונה מזו שלנו. הם חשים שההיסטוריה של האזור, על רקע השינויים הגדולים בזירה הבינלאומית, תמיט עליהם את כל סיוטי הלילה שפקדו אותם בשנים האחרונות.
בעבר הם דימו שהעובדות שנקבעו כביכול בשטח הן נצחיות. עכשיו הם מבינים את טעותם הגדולה: לא רק שהן לא נצחיות, הן אפילו לא עובדות. ההתנחלויות נבנו על חולות נודדים מבחינה פוליטית, וגורלן נחרץ. רוב הבתים שנבנו בשטחים יהיו עיי חורבות בעוד זמן קצר או שייושבו על ידי פלסטינים. רבים ממנהיגי המתנחלים מתחילים להבין בסתר לבם, שאין להם סיכוי להחזיק ברכוש שאותו שדדו מבני העם הפלסטיני. לא רק שאינם צודקים מנקודת ראות מוסרית, אלא גם שאינם חזקים די הצורך מבחינה מעשית.
התנאים הסביבתיים הולכים להשתנות, את זה מבין אפילו ברוך מרזל הכהניסט, ולא רק שר החוץ אביגדור ליברמן. סביבת העבודה של כל ממשלה שתקום בישראל תהיה שונה לגמרי בתוך עשר שנים ואולי פחות. בימין יש גם הרבה אנשים חושבים, יצירתיים ואפילו מבריקים, והם מתחילים להפנים את העובדה שהזמן פועל נגדם. מי שמתעמק בהיסטוריה של העמים (ויש רבים כאלה מקרב המתנחלים ותומכיהם) מתחיל לחוש פיק ברכיים רציונלי. הם מסיקים שהנתונים הדינאמיים, שקשורים במהלך ההתפתחויות בעתיד, הם משמעותיים הרבה יותר מכל מה שהיה כאן בעבר, לפחות מאז 1967. ההתרחשויות בשנת 2010 הן אולי חשובות בעיני התקשורת, אבל רק לרגע קל, שברירי וחולף.
התהליכים העיקריים שמעצבים את מפת העולם, ובעיקר את מעמדה של ישראל, משתנים כמעט בכל יום ולרעת האינטרס הישראלי כפי שמפרש אותו הממסד. מספר היהודים בעולם יורד, משקלם הפוליטי והאלקטוראלי בארצות-הברית איננו דומה זה שהיה לפני עשרים שנה וגם אם ממשל רפובליקני יחליף את זה של ברק אובמה המדינאים מישראל עשויים להיתקל בבני דמותו של ג`יימס בייקר (שר החוץ העוין ביותר לישראל מאז קום המדינה) ולא בנציגי הימין הפודנמטליסטי כמו ג`ורג` וו. בוש. גם בקרב הציבור היהודי גוברת הביקורת על ישראל, ויש פער עצום בין העמדות של הארגונים הרשמיים והשדולות הפרו ישראליות לבין הלוך הרוחות הרווח בקרב יהודי ארצות-הברית.
מובן ששר חוץ ישראלי כמו אביגדור ליברמן מזרז את התהליכים האלה, אבל הם בלתי נמנעים גם בלעדיו.
באירופה, לעומת זאת, קמו קהילות ערביות ומוסלמיות חזקות ועתירות השפעה, ושום התבכיינות בנושא הזה לא תעזור לימין הישראלי. בשנתיים האחרונות מרבה התקשורת שלנו לעסוק בפוליטיקה של הקהילות המוסלמיות באירופה בנימה מתריסה ורווית עלבון. בתחושת העלבון יש גם היבט גזעני. כבר השתרשה אצלנו האמונה, שמה שמותר ליהודים אסור למוסלמים. לנו מותר להחזיק בנשק הרתעה גרעיני, למדינה מוסלמית זה אסור באורח מוחלט. זה נכון שאמת המידה הזו מקובלת גם במדינות המערב עד גבול ידוע, אבל גם לכך יגיע הקץ. במוקדם או במאוחר תוכל ישראל להשיג את המטרה האסטרטגית העכשווית שלה, כלומר פירוקה של איראן מנשק השמדה המוני, רק אם תיאות להיפרד בעצמה מנשק כזה. אבל לא רק אמות המידה הכפולות והצבועות של מנהיגי המדינה צריכות להטריד את מנוחתנו, אלא גם הניתוק של החשיבה המדינית כאן מהמציאות באזור ובעולם, והעדר הנכונות להבדיל באורח אנליטי בין הטפות מוסרניות לאחרים לבין תהליכים היסטוריים שהתדמית העצמית שלנו איננה יכולה להשפיע עליהם.
לכן חזרנו לשנות החמישים מבחינת הטון והתוכן של ההסברה המדינית הישראלית (זה היה הנושא של הטור הקודם שלי כאן), כדי לגבש את דעת הקהל הישראלית ולשכנע את הציבור לגבות עמדה שאין לה אחיזה כלשהי במציאות. זהו עתה תפקידן העיקרי של האליטות מהמרכז הלאומני. אבל הימין המתנחל ובני בריתו חוששים, שגם התלכדות עממית מסביב לעמדות המדיניות המסורתיות לא יציל את אחיזתו בשטחים הכבושים. `הצדק` שלהם לא משכנע את העולם ואת מדינות האזור, וישראלים רבים מודאגים מהאפשרות שהם ישלמו מחיר כבד עבור ההתנחלויות והנישול הכרוך בעצם קיומן. לכן מתפתחת האסכולה הפרובוקטיבית בימין החילוני והדתי, שמעוגנת בתפיסה קטסטרופאלית של המציאות. הם חיים על זמן שאול, ורבים בתוכם רוצים לגרור את כולנו אל עברי פי פחת יחד איתם. אני משוכנע שבימין הקיצוני מקננים רבנים ותלמידיהם שסבורים שאם קרני שומרון היא אבודה, מוטב שגם אפיקים ודגניה ירדו שאולה. מי שרוצה להציל את הקיים בתוככי הקו הירוק עשוי להגיע למסקנה, שהמתנחלים מסכנים אותו ואת ילדיו. הסתירות המבניות הקיימות בין האינטרס של הציבור בתוך המדינה לבין אלה שהימרו על הכל והלכו לשטחים לא לנו, הן עצומות. הדבר דומה למשפחה שחלק ממנה שקוע במשחקי קובייה בקזינו. המהמרים מבקשים מכל בני המשפחה לפרוע את חובותיהם, וזה גורר את כולם לתהום. הרוב הדומם במדינה מבין זאת וזה בולט בכל הסקרים.
במוקדם או במאוחר יתרגמו רבים את המסקנה הזאת לעשייה פוליטית כלשהי, גם אם תהיה פסיבית, בקלפיות. ההצהרות המלחמתיות של ליברמן נועדו לסכל כל הסדר, וכל זמן שראש הממשלה בנימין נתניהו קרוע בין חובותיו כראש ממשלה שפוי לבין מחוייבותו לחינוך שקיבל מאביו, בן-ציון נתניהו, הוא נמנע מהצעד המתבקש ומשאיר את שר החוץ שלו במשלט שמאפשר לו ליישם מדיניות שמקורה במנטליות של מתאבדים: מצדה.
לכן מצבו של הימין הוא הרבה יותר קשה ממצבנו. הם כאילו שולטים במדינה, גם בשל אוזלת ידו של המרכז הלאומני, אבל החגיגה שלהם עומדת להסתיים והחכמים שבהם מודעים לכך. ההיסטוריה לצדנו, ועלינו לאזור אומץ כדי לעלות על הגל הזה, מתוך הבנה והפנמה שהזמן פועל לטובתנו. ההסתה נגד הקרן הישראלית החדשה בכלל ונעמי חזן בפרט איננה אלא ביטוי של ייאוש ותסכול. כדי לנצח במערכה נגד הימין הקיצוני עלינו לגייס שני בני ברית זמינים: את העולם החיצוני (ולכן חשוב לתרום למסמכים כמו דו`ח גולדסטון, או לכתוב מאמרים בעיתוני חוץ נגד הממסד הישראלי) ואת האזרחים הערבים שיש להם עדיין זכויות פוליטיות בישראל. אם נדע לצבור את ההון הפוליטי הזה ולהשתמש בו באורח מושכל, נוכל להשפיע גם על יהודי ארצות-הברית וגם על הבית הלבן ובאמצעותו על מדיניותו של הממשל.
* התפרסם ב`כל העיר`.
רה |
