בנובמבר 1953 חתם שר האוצר לוי אשכול על הודעה, לפיה הופקעו 20,000 דונם בגליל לצרכי התיישבות ופיתוח חיוניים. ההפקעה נעשתה לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) משנת 1953, שהיה בתוקף במשך שנה. קרוב ל-500 מתושבי אום אל פחם הגישו בשנת 2003 תביעת בעלות על 200 דונם באזור מגידו וטענו שכיוון שהשימוש היחיד שנעשה בקרקע הוא נטיעת יער, לא מומשה מטרת ההפקעה ויש להחזיר להם את הקרקע. ביום 3.1.10 דחה ביהמ`ש העליון את הערעור בעיקרו. השופט דנציגר:
25. האם ניתן לתקוף בדיעבד תעודה שהוצאה לפי סעיף 2 לחוק רכישת מקרקעים? על פי ההלכה שנקבעה בבית משפט זה, ערכה ההוכחתי של התעודה שהוציא שר האוצר מכוח סמכותו שבחוק רכישת מקרקעים, הוא מוחלט, ולא ניתן לתקוף את האמור בה [ראו: ע`א 816/81 גרה נ` רשות הפיתוח, פ`ד לט(1) 542 (1985) (להלן: עניין גרה) - ראו הסקירה הנרחבת של הפסיקה בעניין זה, בעמ` 547 לפסק הדין]. אף שהיו אמירות אגב בפסיקה שלפיהן במקרים חריגים ניתן יהיה להעמיד בפני בית המשפט את שאלת נכונותן של הקביעות העובדתיות שבתעודה לפי סעיף 2 לחוק רכישת מקרקעים, הרי שבפועל הדבר לא נעשה מעולם, בין מחמת שיהוי כבד בהעלאת הטענות ובין משום שלא הובאו ראיות לעניין זה [ראו: ע`א 2275/92 בשר נ` רשות הפיתוח (לא פורסם, 22.7.1996)]. לפיכך, נפסק, כי עם הוצאת התעודה עוברת הבעלות במקרקעין `באופן אוטומטי` לרשות הפיתוח, ללא יכולת לערער על נכונות הקביעות העובדתיות שבתעודה.
26. משכך, אין למעשה מקום לדון בטענה שעניינה אי התקיימות התנאים הקבועים בתעודת ההפקעה, שכן כפי שנקבע בפסיקה, הקביעות שבתעודה הינן חלוטות. גם אם קיים פתח צר לתקוף קביעות אלה, הרי שהמערערים לא הביאו ראיות כלשהן לסתור אותן ונוכח השנים הרבות שחלפו מאז ההפקעה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לערער על קביעות אלה...
33. עינינו הרואות, בית משפט זה הכיר פעמים רבות בשימושים של `שטחים ירוקים` כגון שמורת טבע, יער, פרדסים וכו` כייעוד ציבורי לצורך חוקי ההפקעה השונים, לרבות לצורך חוק רכישת מקרקעים, וזאת כאשר המטרה המוצהרת של ההפקעה הייתה צרכי התיישבות או פיתוח.
34. לא למותר לציין, כי חלקן של הלכות אלה נפסקו גם לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופרישת ההגנה החוקתית על זכות הקניין. אכן, אין להתעלם מההשפעה של חוקי היסוד על פרשנותם של דינים שקדמו להם ובמיוחד על דיני ההפקעה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העלה את זכות הקניין לדרגת זכות יסוד חוקתית. אף שדינים שקדמו לחקיקתו של חוק היסוד חוסים תחת סעיף שמירת הדינים, לחוק היסוד השפעה פרשנית על הדין הישן [בש`פ 537/95 גנימאת נ` מדינת ישראל, פ`ד מט(3) 355, 411-410 (1995) (להלן: עניין גנימאת); ע`א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ` ברעלי, פ`ד מט(1) 463, 483 (1995); עניין קרסיק, עמ` 711-710]. מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית מחייב לפרש את חוקי ההפקעה ברוח הוראותיו של חוק היסוד [ע`א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית אתא נ` הולצמן, פ`ד נה(4) 629, 641 (2001); ע`א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ` הורוויץ, פ`ד נו(4) 913, 936 (2002)]. יחד עם זאת, ההשלכות הפרשניות של חוקי היסוד החדשים הן מוגבלות מטבען. כפי שנפסק, אין לתת ללשון החוק הישן מובן שהוא אינו יכול לשאת [עניין גנימאת, עמ` 414 (כבוד המשנה לנשיא א` ברק, כתוארו אז)].
35. אכן, לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השפעה פרשנית על חוקי ההפקעה השונים, והדבר ניכר בפסיקתו של בית משפט זה. יחד עם זאת, כפי שצויין לעיל, חוק רכישת מקרקעים הוא חוק חריג, ויש לפרשו בעיקר על רקע התקופה שבה הוא נחקק, זו התקופה היחידה שבה למעשה התאפשרה פעולה על פיו (שכן תוקפו של החוק הוגבל לשנה אחת בלבד ובתום שנה מיום שנכנס לתוקפו לא ניתן היה להפקיע קרקעות מכוחו). ניתן לומר כי חוק רכישת מקרקעים הוא חוק ש`קפא על שמריו` ומשכך סבורני כי השפעתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עליו, ככל שקיימת, היא מינימאלית. ואכן, מחמת אופיו המיוחד של חוק רכישת מקרקעים, נפסק על ידי בית משפט זה כי ככל הנראה אין מקום להחיל את הלכת קרסיק - שעניינה ביטול הפקעה נוכח שינוי מטרת ההפקעה - על הפקעות מכוח חוק רכישת מקרקעים (ראו: עניין סבית; עניין דינר).
36. סבורני כי על רקע הפרשנות שנתן בית משפט זה ל`צרכי התיישבות` ו`פיתוח` כמפורט לעיל, ניתן לומר כי ייעוד של ייעור עולה בקנה אחד עם צרכים של התיישבות ופיתוח, וזאת כאשר לוקחים בחשבון כי קיומם של שטחים ירוקים תורם לרווחת הכלל ומהווה חלק מפיתוח האזור בכללותו. יצויין כי אין לבחון את השטח המיועד בפני עצמו בלבד, ויש להתייחס לכך שהוא מהווה חלק מתוך שטח עצום שהופקע במסגרת אותה הפקעה לצרכי התיישבות ופיתוח. המקרקעין נשוא הערעור הם בגדר `מובלעת` בתוך כל שטח ההפקעה ואין מקום להתייחס אליהם כיחידה נפרדת המנותקת מיתרתה. יצויין כי בדנג`ץ 4466/94 נוסייבה נ` שר האוצר, פ`ד מט(4) 68 (1995) פסק כבוד השופט א` גולדברג כי אין לבחון כל חלקה וחלקה בנפרד ומה נעשה בה, אלא יש לראות את כלל השטחים שהופקעו כ`יחידת הפקעה אחת`. אמנם הבעתי את הדעה כי בנסיבות מסוימות ניתן לערוך הבחנה בין החלקות השונות מבלי שהבחנה זו תהא מלאכותית (עניין הלביץ), אולם זאת לא בכל מקרה ומקרה ונדרש לשם כך כי אכן ניתן יהיה לערוך הבחנה משמעותית בין החלקות, להבדיל מהפרדה מקרית כמו במקרה דנן. גם לעניין מתקן מקורות, נראה כי מתקן זה נחוץ לצורכי ההתיישבות באזור ולפיתוחו, מה גם שמתקן זה משתרע על פני שטח קטן ביותר מתוך המקרקעין נשוא הערעור.
השופט רובינשטיין:
ב. מבקש אני להוסיף, כי נושא הייעור במקום ששמם או היה עזוב לפני כן, תפס מקום מרכזי באתוס שבכנפיו קמה מדינת ישראל, כפיתוח הארץ וכהפרחת השממה. אביא דוגמאות אחדות. חיבת הארץ קשורה מימי המקרא בנושא העצים. אמנם חלק ניכר מפסוקי המקרא העוסקים בנטיעות עניינם עצי מאכל, ורבים הם, ולדוגמה בלבד, `וכי-תבואו אל-הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו...` (ויקרא י`ט, כ`ג); `ושבתי את-שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את-פריהם` (עמוס ט`, ט`ו). אך הנביא ישעיהו, בדברו על שממה, מקביל אותה לעזובת החורש: `ביום ההוא יהיו ערי מעוז כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל והיתה שממה` (י`ז, ט`); וכדברי התלמוד (בבלי סנהדרין צ`ח, א`) ואמר רבי אבא, `אין לך קץ מגולה מזה שנאמר, ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל ל`ו,ח`)` פרופ` מ` זהרי אנציקלופדיה מקראית ג` 722, 735 (בערך `יער`) מציין, כי:
`יחסו של העם לעץ וליער אינו משתקף במקרא בצדו השימושי בלבד, אלא גם בהוי התרבותי שהיה קשור במידה רבה לעץ וליער, וברגש הכבוד שרחש להם העם, וכפי שמלמדים שפע המשלים והמליצות הלקוחים מחיי העץ והיער`.
...
ז. עינינו הרואות איפוא כי היער נתפס כחלק מהותי מפיתוח הארץ, ועל כן כצורך ציבורי וכייעוד ציבורי ממדרגה ראשונה, כאשר כתב חברי, אשר לחוות דעתו, כאמור, אני מצטרף.
|
