קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

קול המבשר (עוד טור אופטימי)
חיים ברעם

`הגדה השמאלית`

22.02.2010

http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7309

על הטון האופטימי, הכמעט עליז, של הטור בשבוע שעבר קיבלתי הרבה תגובות נרגנות. ישראלים רבים מהצבע הפוליטי שלי ממש התאהבו בדמותם הקולקטיבית העצובה, ונעלבו מעצם האפשרות שכמה מתחזיותיהם הקודרות אולי יתבדו. אחרים ניסו להחזיר אותי אל המציאות, ולעמת אותי עם עובדות החיים: המשטרה מתייחסת בברוטאליות לאנשי השמאל; התקשורת מסיתה את הציבור לתמוך בתוקפנות נגד איראן, שעלולה לסכן את חייהם של אלפי ישראלים; האתוס הניאו-ליברלי קנה לו שביתה בכל האוניברסיטאות ובכל משרדי הממשלה, ואנשים פשוטים רבים מקבלים בהכנעה את כל הגזרות הכלכליות, ומוכנים להשלים עם גורלם בעשירונים התחתונים; יאיר לפיד ממשיך להגיש את יומן יום השישי בערוץ השני ולכתוב את השטויות הריגניסטיות שלו ב`ידיעות אחרונות`. למען האמת, כל זה אינו חדש במיוחד, וכבר כתבנו על כך. אבל בכל זאת הזמן פועל לרעת הימין. זהו מקור לא אכזב להתחדשות, לשמחה ולמבט בוטח כלפי העתיד.

לאחרונה אני חש, שקשה להילחם בייאוש בכלים רציונליים. רבים מאנשינו התקבעו לגמרי בפרספקטיבה הפסימית שלהם, והם ממש חוששים לעיין אפילו באפשרות לתרחישים אחרים, טובים יותר. הפסימיות, כמו כל הרעות החולות בחברה הישראלית בעשור האחרון, נובעת גם מהאכזבה הגדולה מאהוד ברק, ששבר את אמונם של הישראלים בשלום והדיר לחלוטין את האזרחים הערבים מהזירה הפוליטית שלנו. כיוון שמעולם לא נתתי אמון כלשהו בברק, לא חוויתי את חיבוטי הנפש וגם לא את שברון הלב של מצביעיו. ברק היה ונשאר איש ימין, שמנסה להשלות כמה מאוהדיו שיש לו גם פרספקטיבה שלומניקית. מה לנו ולו? גורלנו לא ייקבע על ידי ברק, אלא על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים שיפעלו בהתאם לתהליכים היסטוריים ידועים. זה לא פטליזם וגם לא חלילה דטרמיניזם היסטורי. אבל הסימנים בזירה הבינלאומית הם מעודדים, וקיים בארץ זרם חזק, יצרני ובטוח בעצמו, שלא יסכים שהמתנחלים ידונו אותו לבידוד מוחלט מהעולם, ולשלם את המחיר הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי והתרבותי הכרוך בפוזה של `עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב`. זה פשוט לא יקום ולא יהיה. הפנמת האמת הזאת חשובה הרבה יותר מאשר מעשה פיראטיות כזה או אחר בשטחים הכבושים.

לפני המתקפה היפנית בפרל-הארבור בדצמבר 1941, התחבטו ראשי המשטר בטוקיו ובהם הקיסר הירוהיטו, בכל הסוגיות הכרוכות במחיר שיפן עלולה לשלם על מעורבותה במלחמת העולם השנייה בכלל, ובעימות צבאי נגד ארצות הברית בפרט. הוויכוח היה קשה, לעתים גם אלים, ובמבט היסטורי לאחור אין מנוס מהמסקנה שהנִצים (בהם אנשי צבא, תקשורת ומדינה) שתמכו במתקפה הסתפקו בחישובים לזמן קצר ולקו בהעדר חזון לטווח ארוך. מבחינה טקטית היה ברור כבר אז, שניצחון זמני של היפנים והשמדת הצי האמריקאי בפרל-הארבור היו ודאיים. גורם ההפתעה, המיומנות הצבאית ונגישות הכוחות לזירה לא הותירו לאמריקאים סיכוי למגר את התוקפים. אין צורך לומר שהניצחון היפני האדיר גרם לשמחה אדירה ביפן, לתחושות גואות של גאווה לאומית, להתנשאות על כל המדינות האחרות באסיה ולאמונה שהמיליטריזם היפני יביס כל התנגדות של מדינות רכרוכיות כמו ארצות-הברית ובריטניה.

אבל היונים בטוקיו, שסלדו מהמתקפה גם אם לא היו נחושים למגר את הקנאות הלאומנית בארצם ואת היוקרה של הצבא ושל הצי, צדקו לחלוטין בהתנגדותם. רבים מהם הכירו היטב את ארצות הברית, ובעיקר את עוצמתה התעשייתית ואת כוח האדם המיומן העומד לרשותה. הם הבינו שיפן יכולה לנצח במערכה צבאית אחת, אולי אפילו עשר, אבל לא במלחמה. ניצחון במלחמה כרוך בהכרעה מוחלטת של האויב, או לפחות ברכישת העוצמה הדרושה להכתיב לו תנאים הנוחים לצד המנצח. אפילו מדינאי ואיש צבא כמו ראש הממשלה טוג`ו הבין, שמלחמה נגד ארצות הברית לא תסתיים בכניסת כוחות יפניים לוושינגטון. מי שקרא קצת ספרי היסטוריה יודע שהסוף היה לא רק השמדת הירושימה ונגאסקי, אלא גם כניסת האמריקאים ליפן כצבא כובש. ה`עובדות` שהיפנים קבעו בשטח, אחרי כיבוש חלקים נרחבים בסין ופלישה למדינות רבות באסיה, לא שינו את התוצאה הסופית: ניצחון בנות הברית בראשות האמריקאים לא היה מוטל מעולם בספק.

גם החשבון עם המתנחלים ובני בריתם איננו יכול להיות קמעונאי בלבד. אנשי מרצ סבורים, שאם הם ימנעו מהימין לבנות מאהל כלשהו על גבעה זניחה הם יצילו את המולדת, ולכן משקיעים בכך את כל מאודם. זה לא מנע מהם להצטרף לממשלות (ולהמליץ על ראשי ממשלות) שהזיקו לתהליכי השלום הרבה יותר מאשר היאחזויות הדמה למיניהן. אבל בראייה היסטורית שום דבר לא יעזור למתנחלים. המגמות הדמוגרפיות במערב, התהליכים הכלכליים בעולם, הלוך הרוחות המשתנה ובעיקר השינויים בפוליטיקה האמריקאית הם חשובים בהרבה מכל מה שהמתנחלים מסוגלים לעשות. לכן המשימה העיקרית של המחנה הדמוקרטי בארץ איננה להילחם נגד מאחזים אמיתיים או מדומים, אלא לסכל את המתקפה המתוכננת על איראן. ברק ובנימין נתניהו מסוגלים להמיט על כולנו אסונות כבדים, כדי להסיט את מהלך ההיסטוריה ולמנוע את הלחץ על ישראל לוותר באמת על שטחים נרחבים. עד שיחול המפנה לטובה המחיר עלול להיות נורא. וסדר העדיפויות שלנו הוא ברור: מתוך ניתוח מציאותי ואמונה מוצקה שהימין עומד לנחול תבוסה היסטורית ונחרצת מבחינה אסטרטגית, עלינו לחשל את הכלים שימנעו צעדים טקטיים חמורים שנועדו לחבל בתהליך שיש לקבל אותו דווקא בברכה ובשמחה.

מהניתוח הזה ניתן להוציא גם מסקנות מעשיות, שאולי נהפוך אותן בהדרגה גם לתוכנית פעולה. במישור האסטרטגי המרכז הלאומני, ברק-נתניהו-לבני, מהווה אויב יותר מסוכן מאשר הימין הקיצוני. המתנחלים עלולים לבצע מעשי ייאוש ופרובוקציות מסוכנות, אולי אפילו רציחות פוליטיות נוספות, ולכן היחס הרגשי שלנו כלפיהם הוא יותר עוין. אבל דווקא לראשי הממסד יש אצבע עצבנית על ההדק של הנשק הגרעיני, ויכולת חוקית לבצע פעולות מלחמתיות שההשלכות שלהן יהיו ממאירות לטווח ארוך. `שמאל` שמוותר לממסד בתואנה שצריך בראש ובראשונה לפרק כמה אוהלים רעועים, מועל בשליחותו העיקרית, האנטי-מלחמתית.

לעתים נדמה לי שההסתייגות בחוגים שלנו מכל ניתוח שיש לו ממד אופטימי נובעת גם מההחלטה הלא-כתובה להתחמק מכל מאבק. אם באמת הכל אבוד, ואין טעם אפילו לכתוב מאמרים נגד הממסד, להשתתף בפעולות מחאה או לעסוק בפעילות הסברתית בחוץ לארץ, אז מותר לנו להסתגר בדל`ת אמותינו ולחיות בשלווה את חיינו הקטנים. אבל האופטימיות פותחת לנו צוהר לחיים, ולכן גם למאבק. יש למעשים שלנו תכלית וגם תוחלת.

* התפרסם ב`כל העיר`.

א.ס.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה
ההטעיה של הסכמי אוסלו
מעגל הדמים ממשיך להסתובב. ההרוגים הישראלים היום בהתנחלות עלי, כמו ההרוגים הפלסטינים אתמול בג`נין, הם כולם קרבנות הכיבוש.