עשור רע מאוד עבר על ישראל-פלסטין. ניתן לנתח ולפרט את הרוע הזה עוד ועוד, אבל ניתן גם לפשט את הניתוח ולטעון, שהגורם בהא הידיעה לתפנית לרעה ולחוסר היכולת לתקנה לאורך עשור שלם, הוא ההתמוטטות הפתאומית והמוחלטת של מחנה פוליטי שלם שייצג כמחצית מעם ישראל, הלא הוא מחנה ה`שמאל הציוני`. אם היו אותם פוליטיקאים שמאלנים כביכול מנסים ולו בחצי רצינות, מתישהו במהלך העשור החולף, להיאבק באמת עבור מה שהתיימרו לייצג, היתה המדינה במקום אחר לגמרי כיום.
על רקע האפלה הזאת, דווקא ה`שמאל הרדיקלי` שהיה לאורך השנים המושמץ והמודר ביותר בציבור היהודי-הישראלי, הראה בעשור הזה סימני חיות מופלאים. מתוגבר באלפי סתם-ישראלים שהמציאות והמערכת הפוליטית בגדו בהם (כמו כותב שורות אלה), הצמיח מחנה זה שלל התארגנויות ופעילויות חדשות, התארגנויות המפתיעות שוב ושוב באפקטיביות שלהן וביכולתן להשפיע על אירועים בשטח. בשנת 2010 הגענו למצב שבו ברור כי האופוזיציה האמיתית היחידה לשלטון נמצאת כיום באוסף ההתארגנויות האלו. אפשר לראות בהתנפלות הנוכחית על ארגוני זכויות האדם ועל קבוצות ההתנגדות לכיבוש, התנפלות המגובה ונדחפת בידי השלטון, כעדות להצלחתם היחסית ולמשקלם הסגולי העולה בהרבה על הכוח הפוליטי הישיר שברשותם.
עם זאת, במבחן החשוב ביותר לא הצלחנו. לא השפענו על מהלכה העיקרי של ההיסטוריה של הארץ ולא מנענו את האסונות מעשי-ידי-אדם שהתרגשו עליה. למרות שיצאו מתוך `השמאל הרדיקלי` ניתוחים ותחזיות מדוייקים למדי של כל התהליכים והמשברים של העשור האחרון – מדוייקים בהרבה מן הדעות והתחזיות שנשמעו מכל הכיוונים האחרים - מצטמצמת השפעתנו לנושאים נקודתיים ומוגבלים, ובינתיים המנגנון של הכיבוש הולך ומשתכלל, הולך ומשתרש כברירת המחדל הישראלית. גרוע מכך, הציבור ממשיך לגלוש ימינה ולהאמין שה`סמול` במקרה הטוב חסר קשר למציאות ובמקרה הרע - פשוט בוגד. בקיצור, נשאלת השאלה האם אנחנו לא יכולים לשנות משהו בדרך הפעולה שלנו, משהו שיהפוך אותנו ליותר אפקטיביים ב`תמונה הגדולה`. מה אנחנו עושים לא נכון?
יש המפנים אצבע מאשימה אל הכיתתיות והפלגנות. גם אני חטאתי ואף סבלתי ממאבקים פנימיים חסרי-טעם. אבל הפלגנות היא טבע הפוליטיקה ובמיוחד הפוליטיקה הישראלית. בכל רחבי המפה הפוליטית כשיש שלל להתחלק בו, נדחקים ההבדלים מתחת לשטיח וכולם מצטופפים תחת מטרייה רחבה – ולהיפך. מן הסתם, במחנה השבע רק מרורים ובידוד מאז קום המדינה מתחזקת הנטייה לקטנוניות ולפיצול. ודווקא בעשור האחרון הוכיח השמאל האנטי-כיבושי שהוא מסוגל להתעלות מעל להבדלי אידאולוגיה ולתאם פעילויות מורכבות ונרחבות לאורך זמן. לא זו הבעיה העיקרית.
רמז לבעיה העיקרית ניתן לראות בתהליך ניכוס הסמלים והסיסמאות של השמאל בידי המרכז והימין. בשנות ה-80 קראו אורי אבנרי, אייבי נתן, דוד איש-שלום ואחרים לדבר עם אש`ף ואף שילמו מחיר אישי. בעשור הבא אימצה הממשלה את ההמלצה, אבל נתנה למערכת הביטחון להפוך את הקשר עם אש`ף לכזה של חסות עם ניחוח משת`פי כבד. במשך דור קראה חד`ש לשתי מדינות לשני עמים, ובהדרגה הצטרפו אליה עוד קולות. בראשית שנות האלפיים `אימצו` כביכול שרון ובוש את הפתרון הזה, אבל הפכו אותו לבדיחה עצובה, שאפילו הכינוי בנטוסטן הוא נדיב מדי עבורה. אחר-כך לקח שרון את רעיון הנסיגה החד-צדדית, וביצע אותו בעזה כתרגיל תעמולתי מבריק לתצרוכת פנימית וחיצונית, וככלי לפיצול בין עזה לגדה ולכליאתה של עזה תוך התנערות מאחריות עליה. מפה לשם, גם השימוש במונח `כיבוש` שהיה טאבו עד לפני כמה שנים הפך לשגרה. כולם פתאום רוצים `לסיים את הכיבוש`. אבל כשבוחנים מה הם מציעים, מתברר שהם רוצים דווקא להמשיך אותו, אך להיפטר מן ההיבטים הפחות נוחים ומתשלום המחיר הבינלאומי.
מה משותף לכל המקרים האלה? השמאל מעלה רעיון כללי למציאות טובה יותר, בין השאר מתוך ההבנה המעמיקה יותר שלו את הצד הערבי ואת המגבלות הבינלאומיות של ישראל. עם הזמן, ולאחר שדפקה את הראש בקיר מספיק פעמים, מגיעה גם ההנהגה הפוליטית של המדינה למסקנה שצריך איזשהו שינוי כיוון ולו גם למראית-עין. אבל בשל האינרציה במערכת ובציבור, ולפעמים גם בכוונת מכוון, מתרוקן השינוי מתוכנו תוך זמן קצר ואף מתבטל. כל שנותר הוא הכותרת ה`שמאלנית` שלו, ולכן גם האשמה בכישלון הבלתי נמנע מודבקת בסוף על מצח ה`סמול` השנוא.
מה חלקנו בתהליך הזה? הלך הרוח הכללי בשמאל הוא של חוסר אמונה ביכולתנו להשפיע על המהלכים הגדולים ישירות וניתוק מן המערכת הפוליטית הגדולה. לכן אנחנו מסתגרים בתוך הניתוחים המעמיקים שלנו והפעילויות הנקודתיות, ומסתפקים כלפי שאר הציבור בנבואות זעם, סיסמאות ומסרים כלליים ואף מעורפלים. אנחנו שוכחים שלעם ישראל יש טווח-קשב קצרצר ונטייה לשטחיות ושסיסמאות קל מאוד לעקר מתוכן. יתר על כן, אנחנו שוכחים את האימרה ש`הגשם מרטיב גם את היריב`, שהנהגות פוליטיות ואפילו צבאיות אינן כל-יכולות, שגם במסדרונות הממשלה רבה המבוכה, ובדרך-כלל ההבנה של המציאות בשטח שם נופלת בהרבה מן ההבנה שלנו. אנחנו שוכחים שמתחת לכל הרטוריקה המסיתה נגדנו ונגד הערבים, תמיד נפערים סדקים דרכם אפשר, פה ושם, לגרום לשינוי מדיניות. וגם אם ישנם ניצוצות של רצון טוב בדרך-כלל לא ברור לנפשות הפועלות איך אפשר ליישם אותו.
אז מה אנחנו צריכים לעשות? להסתובב עם פתק בכיס ולנדנד. לא פתק שבו כתובות אותן סיסמאות ידועות `לדבר עם החמאס` (ממילא מדברים), `שתי מדינות` (ראו לעיל) או `מדינה אחת` (גם את זה אפשר לרוקן מתוכן). אלא פתק בו כתוב התוכן עצמו. פתק בו רשומים צעדים קונקרטיים ומפורטים: איך מפרקים את הכיבוש באמת, לא בסיסמאות. צעד מספר 1, 2, 3. למי בינינו יש רשימה כזו?
אחרי כמה שנים טובות של פעילות, כשחשבתי שאני יודע הכל על הכיבוש, הייתי זקוק לניעור מבחוץ – של פעיל שמאל אמריקני ותיק (תגידו מה שתגידו על האמריקאים, אבל באופטימיות ובאמונה ביכולתם לשנות את העולם הם חזקים), שרצה לראות פתרונות קונקרטיים לסכסוך. בהתחלה כתבתי כמה כל האמריקאים לא מבינים את המצב פה, שהעיקר זה לא גבולות והסדרים, אלא סיום הכיבוש. אבל האם אני יכול להגיד לא רק `מה לא`, אלא גם `מה כן`? פתאום מצאתי את עצמי יושב ומנסה להכין רשימה של צעדים. ולא האמנתי כמה זה קל. עם כל האנרגיות המחשבתיות שהשקעתי בהבנת המנגנון של הכיבוש לאורך השנים, הבעייה היא לא למצוא צעדים; הבעייה היא להאמין שאנחנו יכולים להשפיע, שבעצם יש לנו אחריות להציע צעדים כאלה. התוצאה הופיעה בספטמבר האחרון, כאן.
הנה רשימה קצרה לדוגמא: צעד 1, חופש תנועה לעולם הגדול: פתיחת הגדה ועזה למעבר חופשי של אנשים וסחורות, בלי אישורי יציאה מהשב`כ, בלי בדיקות בטחוניות. צעד 2, ביטול השלטון הצבאי על פלסטינים בכל הגדה, בלי יוצא מן הכלל, כולל מנגנוני הסחיטה של השב`כ. צעד 3, פינוי הצבא וההתנחלויות מרוב אזורי הגדה, ובאותם `גושי התיישבות` מפורסמים אשר רוב הישראלים עדיין מתקשים להיפרד מהם – החלת שלטון משותף ושוויוני בין ערבים ליהודים. כך גם בירושלים: ניהול משותף של העיר כולה. צעד 4: גיוס הקהילה הבינלאומית להקמת תשתיות אנרגייה עצמאיות ככל האפשר לפלסטינים. וכן הלאה.
חושבים שאלה רעיונות מופרכים? צעדים לא מעשיים או לא צודקים או לא מספיקים? אתם מוזמנים להכין רשימות משלכם. העיקר שנתחיל להתמודד בתוכן עם תוכן. בצעדים מעשיים בשטח עם צעדים מעשיים בשטח. כשכולם מדברים על גושי התנחלויות ומה לעשות איתם לא מספיק להסביר שההתנחלויות הן מעשה גזל מתמשך (מה שנכון). צריך גם לדחוף רגל בדלת ולהציע מה כן אפשר לעשות. צעדים שממשלה סבירה, תחת תסריט בינלאומי ופנימי ריאליסטי, עשויה לשקול לבצע. כשכולם משחקים במילה `כיבוש` ונהנים לגלגל אותה על הלשון, אנחנו צריכים להידחף לכל במה ולהסביר במדויק גם ממה מורכב הכיבוש, גם איך אפשר לפרק אותו וגם למה זה עדיף על המשך הכיבוש.
(הערת ביניים: בדצמבר ישבתי והכנתי גירסה עברית של אותם רעיונות, עם הסברים ונימוקים. שלחתי ל`וואלה!`, הם עדיין `בודקים`. כנראה שמאלני מדי בשבילם. שלחתי ל`גדה` – הם בכלל חשבו, ועדיין חושבים, שזה מאמר ימני. בקיצור, אין נביא בעירו. את הגירסה העברית ניתן לקרוא ב`מגזין הכיבוש`.
דוגמא מן השנים האחרונות: אם, במקום לשבת על היציע ולהתלבט אם לתמוך בשרון בעת ההתנתקות מעזה היינו צועקים בכל הכוח שהתנתקות בלי פתיחת גבולות היא מעשה פשע ובכייה לדורות, אולי היינו משפיעים. ואולי לא (את דעתי האישית באותם ימים אתם יכולים לקרוא במאמר שפירסמתי ב`גדה`). אבל לא צעקנו, אז בטח שלא השפענו. לא השתמשנו בידע העודף שלנו, בהבנה המעמיקה יותר שלנו, כדי להשפיע על המהלך המעשי של ההיסטוריה ועל הבנת המציאות, בזמן שאולי כן היתה אפשרות כזו. ולכן עד היום רוב הישראלים עדיין לא יודעים שעזבנו את עזה וזרקנו את המפתחות לים. הם חושבים שסגירת עזה קרתה רק אחר-כך כעונש על התנהגות רעה. אפשר להאשים אותם? אם לא יאמינו לגירסה השקרית הזו, הם יצטרכו להסכים שנתנו לשילוב מפלצתי של רשעות וטפשות להוביל אותם באף.
לא נורא. במוקדם או במאוחר, שוב ייפתח `חלון הזדמנויות` כזה או אחר. הנה, בצירוף מקרים מופלא גם חיים ברעם בטוריו האחרונים מבשר על כך בנימה אופטימית. בימים אלה אנחנו צריכים להיות מוכנים להזדמנות הזאת עם הרבה מרפקים ישראלים, עם מיתרי קול ערוכים לפעולה, עם הרבה סבלנות ואנרגיה לנדנד למערכת, ובעיקר – עם פתק בכיס.
O
N |
