קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר קצת מיסטיקה, בבקשה מאת יועד וינטר הגדה השמאלית 23.2.2010 http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7327 אסף אורון, במאמר שפרסם כאן מציג שאלה מצוינת. `מה אנחנו עושים לא נכון?`, שואל אורון את השמאל הלא-ציוני. מדוע עשרות אלפי פעילים מסורים במשך יותר משישים שנה לא הצליחו להביא לשינוי המיוחל? איך לא עצרנו עד היום את תהליך העמקת הדיכוי של הפלסטינים? כיצד לא הפסקנו את מצב המלחמה המתמיד של מדינת ישראל, שנראית כל יום יותר ויותר דומה לגטו שתיאר חנוך לוין ב`מלכת אמבטיה`, לפני 40 שנה? התשובה של אורון פשוטה: השמאל עסוק יותר מדי בתגובות ובמחאות על עוולות, ולא משקיע מספיק מאמצים בהצגת תוכניות פעולה קונקרטיות. אם נכין יותר `פתקים`, אומר אורון, עם פירוט טוב יותר של הצעותינו הקונסטרוקטיביות, נוכל לשכנע ולהשפיע יותר. להיות חיוביים וקונסטרוקטיביים זה אחלה, אבל איכשהו המאמר של אורון השאיר אותי בספק אם עדת קיביצערים בעלי `מרפקים` ו`מיתרי קול ערוכים לפעולה`, שמכיסיהם משתלשלים פתקים עם `צעדים קונקרטיים ומפורטים` היא באמת מה שחסר יותר מכל לקידום האג`נדה של השמאל הרדיקלי בישראל. באחד הקטעים המשעשעים בסרטו הנהדר של אלי חמו `דודי מחלב – לוחם חופש`, מחלב מטיף בידידותיות לקבוצת פעילים של `הקשת המזרחית`: `זה מזכיר לי את הימים שהייתי קצת דפוק בראש – סליחה על המילה – שהייתי מתווכח עם ימניים למה צריך לעשות פה פשרה.` הוא מתאר ניסיון טיפוסי לשכנע איש ימין: ``אם אתה תעשה [את ישראל] מדינה דו-לאומית, [זה יהיה רע]?` `כן!` הכיוון השני: אתה אומר לו `אם תהיה התקוממות אתה תאכל אותה?` `כן!` הטיעון השלישי: `[מבחינה] מוסרית זה לא טוב?` `כן!`` הוא מסכם: `עכשיו נראה לך, שמשתלשלת באופן הגיוני המסקנה המוסרית, הערכית, שצריך לוותר על הכיבוש... לא! מה הוא אומר לך? `ערבים מסריחים... המנטאליות שלהם...`.` ומחלב מרעים בקולו על הפעילים המתגלגלים מצחוק: `אין פה הנחות! אתם יושבים בתנאי מעבדה ועושים הנחות לעצמכם!`. אני חושש שהניתוח של אסף אורון עושה לנו הנחה גדולה. מחנה השלום בישראל נאבק כבר שנים נגד מגמה היסטורית המפוררת את החברה הפלסטינית, מייצרת שכול ואומללות לשני העמים, ומאיימת להטביע את ישראל בים של שנאה. ממה נובעת העוצמה הזאת של מנגנוני הדיכוי וההרס הטמונים במשטר בישראל? כמו בכל תהליך היסטורי חשוב, יש כאן שילוב של יחסי כוחות והשפעה על תודעת ההמונים. כל התנועות הלאומיות הפלסטיניות מנסות, חלקן באמצעים נואשים, לשנות את יחסי הכוחות. השמאל הישראלי, בכוחות מוגבלים, מנסה להניע שינוי חיובי בתודעת המיינסטרים היהודי. זה ניסיון חשוב מאוד, לפעמים הרואי. אבל מי שסבור שהמפתח לשינוי תודעה הוא נימוקים ערוכים היטב ותוכנית פעולה מסודרת, כדאי לו לחשוב עוד פעם. הנקודה שאורון מתעלם ממנה היא ההצלחה הנוראה של `המיסטיקה הפוליטית` של הציונות. במונח `מיסטיקה פוליטית` אני מתכוון לאיזשהו עקרון רוחני המכווין את דעת הקהל והמנהיגים ונובע ממנה, ומחובר ישירות לפחדים ולמאוויים כמוסים. עקרון כזה אינו נובע משיקולים רציונאליים והוא מסוגל לדלג מעליהם בקלילות מזעזעת. כמו שרמזתי, וכמו אחרים, אני חושב שהעיקרון המכונן של הלאומנות הישראלית הוא משהו שאפשר לקרוא לו `עיקרון הגטו`. הרעיון, יותר נכון הרגש המניע, הוא שהיהודים הם עם נרדף, ושדרכם היחידה לשרוד בעולם אכזר היא על ידי בידולם ממנו תוך צבירת חימוש רב ככל האפשר. `וילה בג`ונגל`, קרא לזה שר הביטחון. אפשר ללעוג לרעיון הזה, אפשר לנסות לסתור אותו בעזרת טיעונים מוסריים, היסטוריים והגיוניים, אבל אי אפשר לזלזל בהשפעה הטראומתית שלו על הישראלים. ללאומנות הציונית יש כוח מיסטי שורף. אורון, למרות שזאת לא כוונתו, בא וכמעט מציע לנו להילחם באש באמצעות ניירות עמדה. כדי להשפיע על קבוצות רחבות בישראל השמאל חייב לאחוז במיסטיקה אלטרנטיבית שיש לה איזשהו בסיס בפסיכולוגיה של ההמונים. עד היום אפשר לזהות שני כיוונים עיקריים במיסטיקות האנטי-ציוניות שהתפתחו אצל יהודים בישראל: הכיוון השוויוני-מרקסיסטי, והכיוון הכנעני-`ילידי`. הקומוניסטים בישראל, כמו בכל מקום בעולם, שאפו להחליף את המיסטיקות הלאומניות והקפיטליסטיות במיסטיקה הומניסטית של שוויון. זה לא ממש הלך באף מקום, גם בגלל שהמרקסיזם סיכן יותר מדי מוקדי כוח, וגם בגלל שברית המועצות וסין השתמשו במיסטיקה המרקסיסטית בשביל לקדם אינטרסים לאומניים של הכתות ששלטו בהן. כמו הקומוניסטים, גם התנועה הזעירה של הכנענים קיוותה לאחד יהודים וערבים בחזון משותף, אנטי-ציוני. אבל למרות ההיגיון ההיסטורי שהיה בו, התבשיל הכנעני הסריח מההתחלה. הפטישיזם הלאומני של יונתן רטוש הונע ע`י רעב לכוח ותיעוב חוסר האונים של היהודים באירופה. רטוש, מעריץ של הפשיסט יאיר שטרן, תמך בדיקטטורה צבאית שתכפה על הפלסטינים להחליף את שפתם בפיקציה הפואטית שהוא כינה `עברית`. ההערות האלה לא באות לזלזל בחלומות על שוויון או בפטריוטיזם ילידי. להיפך – אני חושב שאידיאלים של שוויון ופטריוטיות יהודית-פלסטינית יכולים לעזור ליצור מיסטיקות אלטרנטיביות לציונות, טובות הרבה יותר ממיתוס מצדה שלה. התנועה הפוליטית היחידה בתולדות מדינת ישראל שהתקרבה למיסטיקה כזאת הייתה `הפנתרים השחורים`. המיסטיקה של הפנתרים הייתה סינתזה מלהיבה של פטריוטיות יהודית-ערבית מסורתית עם רעיונות מרקסיסטיים שהביאו אנשי מצפן. הייתה שם גם כריזמה הכרחית של כמה פעילים מרכזיים. לא סתם המפא`יניקים חששו מהם. עכשיו אני לא יודע אם אפשר לשחזר את האנרגיה של הפנתרים או לייצר אנרגיה דומה בזמן הקרוב. אני גם לא מאמין שיש טייק-הום-מסג` תמציתי אחד שאפשר לצאת איתו ולעקור הרים. אבל אני משוכנע שהשמאל הישראלי זקוק לרענון של המיסטיקה. אם נוותר על זה, שום תוכנית ז`נבה שנחזיק בכיס, גם לא שום ויכוח תיאולוגי על מספר המדינות שצריך לדחוס ממערב לירדן, לא ממש ישנו. יכ קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו