מי שולט בקן העורב?
או: כיצד מנעו המתנחלים הקמת בית חולים לילדים באזור בית לחם
בשבועות האחרונים הסתבר שכפי הנראה אפילו האמריקאים לא יכולים לעמוד מול קומץ מתנחלים קטן שהחליט לקבוע שבאדמות `עוש אלע`ראב` (`קן העורב`) ממזרח לבית לחם לא יקום בית חולים לילדים פלסטינים. השתלשלות העניינים במקרה הזה היא דוגמא מאלפת לאופן שבו מתנהלים העניינים בשטחים: המתנחלים מפעילים לחץ פוליטי (וגם קצת איומים באלימות), הצבא מתקפל, וכך נקבעת מדיניות החוץ והבטחון של מדינת ישראל.
פרק א`: תפיסת האדמות לצורך צבאי
בתחילת שנות ה-70 הוקם באדמות `עש אלע`ראב` בסיס צבאי בשם `מחנה שדמה`, בפאתיה המזרחיים של העיירה הפלסטינית בית סחור מזרחית לבית לחם. מפקד האזור הוציא אז צו תפיסה לכ-214 דונם, לפיו הקרקע, שנמצאת בבעלות פרטית של פלסטינים, דרושה לצבא לצרכים בטחוניים צבאיים. בעלי הקרקע זכאים לפי הצו לקבל מצה`ל דמי שימוש בקרקע, וכאשר מסתיים הצורך הבטחוני הקרקע חוזרת לבעליה. ב-1983 הורחב צו התפיסה ונוספו לו 134 דונם נוספים.
לאחר מכן הקימה ישראל שתי התנחלויות באזור: ההתנחלות תקוע שהוקמה ב-1977, וההתנחלות נוקדים שהוקמה ב-1982, שתיהן במרחק של כ-5 ק`מ מדרום למחנה שדמה.
ב-1995 כשנחתם הסכם הביניים (`הסכם אוסלו ב``) נקבע כי שטחי הבסיס הצבאי יהיו תחת שליטה ישראלית (שטח C) עד להסדר הקבע (שאמור היה להיחתם, לפי הסכם הביניים, תוך חמש שנים מאז). בשנת 2004 החלה סלילת כביש עוקף עבור ההתנחלויות הללו, על מנת לאפשר למתנחלים נסיעה קצרה ונוחה לירושלים, מבלי צורך לעבור בתוך כפרים פלסטינים. הכביש, שנפתח לתנועה ב-2008 ועובר למרגלות אדמות `קן העורב`, כונה `כביש ליברמן` על שם השר אביגדור ליברמן, שמתגורר בהתנחלות נוקדים והיה חבר בממשלה בעת ההחלטה על השקעת המיליונים בסלילת הכביש.
פרק ב`: סוף הצורך הצבאי
בשנת 2006 החליט צה`ל לפרק את המחנה הצבאי, ולצמצם את צו התפיסה לכדי רבע דונם שעליו אמור היתה אמורה לקום עמדת שמירה `פילבוקס` שתשקיף ותגן על הכביש העוקף. עיריית בית סחור, שחסרה עתודות קרקע ושטחים ציבוריים, קיוותה סוף סוף להשתמש בקרקע שהתפנתה לרווחת התושבים, ולהקים במקום בית חולים לילדים. האמריקאים התגייסו לסייע במימון בית החולים באמצעות ה-USAID, אך מכיוון שהשטח מוגדר שטח C, ונתון רשמית לשליטה ישראלית, נדרש אישור של ישראל להקמת בית החולים.
פרק ג`: המתנחלים קובעים עובדות בשטח
בעקבות פירסומים לפיהם רה`מ אולמרט אישר את הקמת בית החולים, הקימו המתנחלים קול צעקה ופתחו בקמפיין בהובלת `נשים בירוק` ובתמיכת המועצה האזורית, למניעת העברת השטח לידי הפלסטינים. הם פתחו במסע שכנוע בקרב מקבלי ההחלטות ובתקשורת ואף הכריזו כמה פעמים על הקמת התנחלות במקום. הם פלשו למבנים שהשאיר צה`ל בבסיס, והחלו לקיים בו פעולות קבועות, החל מ`שיעור פרשת שבוע`, דרך הרצאות, סרטים והפגנות – בדרך כלל תחת אבטחה של צה`ל. מדי פעם הם גם היו מתעמתים עם תושבים מבית סחור (לאחרונה גם רוססו כתובות גראפיטי על מתקנים בגן המשחקים הפלסטיני הסמוך). הצבא נאלץ להגיע למקום כדי להבטיח שלא יהיו התקפות על פלסטינים או על המתנחלים.
התירוץ, כרגיל, הוא הביטחון: לפי המתנחלים, הקמת בית החולים הפלסטיני יסכן את המתנחלים הנוסעים בכביש ליברמן. כך התהפכו להם היוצרות: הצורך הצבאי שהביא להקמת הבסיס התקיים שנים ארוכות לפני שנסלל הכביש העוקף, ודווקא אחרי שהחלה העבודה על הכביש החליט צה`ל לפרק את הבסיס ולהשאיר במקום נקודת תצפית בלבד. אך עבור המתנחלים הכביש החדש הוא התירוץ החדש לצורך הבטחוני שבשמירת השטח בידי ישראל.
פרק ד`: צה`ל נכנע
לצה`ל המשימה לא היתה פשוטה, בכל פעם להגיע לאבטח את הארועים שקבעו לעצמם המתנחלים, ולזכות לכאב ראש לא קטן בנסיון למנוע את האלימות. בסופו של דבר לצה`ל נמאס לשחק כל הזמן בחתול ועכבר עם המתנחלים שלא מרפים וממשיכים ללחוץ כל הזמן, ולאחרונה הוחלט שצה`ל יקים מחדש את הבסיס הצבאי בשדמה. המתנחלים ניצחו – הם אפילו לא צריכים לטרוח ולהקים במקום התנחלות חדשה, צה`ל יעשה בשבילם את העבודה וידאג שהשטח לא יעבור לידיים פלסטיניות.
לפי עדויות של גורמים שמעורבים בדבר, התירוץ של צה`ל איננו הצורך להגן על המתנחלים בכביש מפני התקפות פוטנציאליות (האזור שקט מאוד בשנים האחרונות ולא נרשמו בו אפילו מקרים של ידויי אבנים), אלא דווקא הצורך להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים שמגיעים שוב ושוב למקום, ולמנוע חיכוך.
מסתבר שכך זה עובד בשטחים מאז 1967: כמו בחברון, בסבסטיה ובמאחזים הבלתי חוקיים, המתנחלים קובעים עובדות בשטח, מפעילים לחץ, מאיימים באלימות – וצה`ל נכנע. מי שהחליט הפעם להוסיף לצה`ל משימה צבאית ולהקים מוצב צבאי שידרוש הגנה ותשתיות ואספקה, ומי שהחליט שמדינת ישראל שוב תיראה אכזרית ולא הומאנית, שמונעת מהפלסטינים אפילו להקים בית חולים, ומי שהחליט שתהיה זו ממשלת ישראל שתהרוס לידידתה הקרובה ביותר, ממשלת ארה`ב את אחד הפרוייקטים שהיא החליטה להשקיע בו מכספה וממרצה – זה קומץ קטן של מתנחלים, שמפעילים לחץ, כמעט בלי כל רעש, ומכתיבים את מדיניותה של מדינת ישראל.
למאמר כפי שפורסם ב- האפינגטון פוסט
עב |
