(בעקבות מאמריהם של אסף אורון ויועד וינטר)
אך טבעי שפעילים בעלי תודעה יבקשו מדי פעם לנתח מחדש את הקשיים בקידום מטרותיהם. לז`אנר הזה של מאמרים המבקשים להתמודד עם השאלות הגדולות והקיומיות של השמאל שייכים שני מאמרים אשר פורסמו לאחרונה בגדה השמאלית.
אסף אורון קבע, למיטב הבנתי, שעלינו לארוז את המסר שלנו בעטיפה יותר מובנת ויותר משכנעת (פתקאות בכיס של איש השמאל המצוי). יועד וינטר שולל את ההצעה של א`א. הוא קובע בצדק, שהשמאל זקוק לניתוח יחסי הכוחות שברקע פעילותו, אך אינו מרחיב את הדיבור על כך. החשוב מכל אצלו הוא טיפוח רוח הלחימה, מעין `מיסטיקה` אלטרנטיבית. מדובר בהשראה חדשה ובהארה כלומר, רעיון מושך ש`יש לו איזשהו בסיס בפסיכולוגיה של ההמונים`.
טוב עשו השניים שהעלו לדיון את מבנה התודעה של השמאל ושל פעיליו. לדעתי הדיון בנושא `כבד` זה יוכל להניב פירות רבים יותר אם יתעמק קודם בסוגיה של יחסי הכוחות הקובעים את התנאים האובייקטיבים שבהם אנו פועלים. הצרה היא, שכמעט אין דנים אצלנו במציאות האזורית והבינלאומית אשר קובעת את הפרמטרים של המאבק נגד הכיבוש ונגד המדיניות של ממשלות ישראל.
לדעתי, הבנת המערך הבינלאומי והיערכות השמאל בהתאם אינה שאלה משנית או חיצונית שאינה שייכת לתודעה שמאלית. אחרי ככלות הכול, ניתוח המציאות על סתירותיה הוא יסוד היסודות של תודעת שמאל לוחמת. יתר על כן, זיהוי הכוחות הפעילים ואופיים ברמה האזורית וברמה הבינלאומית חיוני לבניית תשתית רעיונית ולהיערכות אסטרטגית. כפי שאין לנהל מאבק פוליטי בתוך ישראל ללא הבנת אופי הכוחות הפעילים בזירה שלנו, כך אין להתעלם מן הצורך בניתוח דומה ומהמסקנות הנובעות מניתוח זה של הזירה הבינלאומית.
כוחו ועוצמתו של השלטון
סוד גלוי הוא, שעוצמתו של הממשל בישראל נובעת רובה ככולה מה-special relationship כלומר, מ`היחסים המיוחדים` הקיימים בין ארה`ב לישראל. הנה עיקר היחסים האלה.
א. ישראל תלויה בארה`ב תלות מוחלטת בתחום הצבאי, הפוליטי והכלכלי. תלות זו היא מקיפה יותר ועמוקה יותר מהיחסים `הרגילים` השוררים בין מעצמה וארץ קליינטית מצויה. ישראל נשארת גורם זר וחריג באזור כולו ואין לה יחסים נורמליים עם שום גורם אחר בו.
ב. המרכיב הצבאי, האסטרטגי ב`יחסים המיוחדים`, הלך והתרחב במשך השנים. ישראל שותפה בכירה בממסד הטכנולוגי-צבאי של ארה`ב ובמקורותיה המודיעיניים. ישראל משתתפת בתמרונים צבאיים שוטפים, במחקר מדעי-טכנולוגי ובתוכניות להפעלת הכוחות המזוינים עד ליציאה למלחמה ועד בכלל.
ג. עוצמתה הצבאית-אסטרטגית של ישראל עומדת לרשות ארה`ב בניהול מדיניות מעצמתית באזור. הדימויים של ז`נדרם אזורי ו/או נושאת מטוסים שאין להטביעה מתארים נאמנה את מצב העניינים לאשורו.
ד. ההגמוניה האמריקאית כשלעצמה נמצאת במשבר הולך ומעמיק. ארה`ב נחלשת בתחום הפוליטי, הכלכלי והרעיוני וכתוצאה מכך היא נשענת יותר ויותר על יתרונותיה בתחום הצבאי ועל הטכנולוגיה המלחמתית המפותחת שלה.
`היחסים המיוחדים` והמציאות הישראלית
`היחסים המיוחדים` מורגשים על כל צעד ושעל בחיים הישראליים הפנימיים. למשל, השבוע ביקר בארץ האדמירל מולן - רמטכ`ל הכוחות המזוינים של ארה`ב, וסגן הנשיא, ביידן, אמור לבקר בשבוע הבא. נמצאת כעת בארץ משלחת רמת-דרג ביותר לשיחות אסטרטגיות. ראו זה פלא, נמצא אצלנו בימים אלו גם נשיא בנק גולדמן-סקס, הכריש הגדול מכולם (!), לשיחות עם בעלי הון ישראלים.
כפי שאין זה מתקבל על הדעת לפעול במציאות הישראלית מבלי לזהות את הגורמים המעצבים אותה, אין זה מתקבל על הדעת לנתק ניתוח `מקומי` מניתוח בינלאומי. הרי הכיבוש וכל הכרוך בו קשור קשר אינטימי ל`יחסים המיוחדים`. הגיבוי מצד ארה`ב מציל את ישראל מהוקעה אוניברסלית שיכלה, בהיעדר הגיבוי האמריקאי, לצבור עוצמה מספקת על מנת להעיף את ישראל מהשטחים הכבושים.
המימד החסר: אתוס מהפכני
אין לדעתי לבנות פרספקטיבה של עיצוב מיסטיקה חדשה. `מיסטיקות` כגון אלה המתוארות על ידי יועד אינן בלתי רציונליות. למעשה הן גדלות ומתפתחות על רקע מאבק מאוד מוחשי ועל יסוד מאוויים הצומחים מתוכו. אך יועד צודק לגמרי כאשר הוא מצביע על כך שחסר מימד רוחני ופסיכולוגי במחנה. אני מעז להציע דיאגנוזה שונה משלו, ובמקומה ניתוח חולשת השמאל שמתמקד בחיסרונו של אתוס מהפכני. חסר זה קשור לניתוק התודעתי בין מאבקנו נגד הכיבוש ובין תפקידנו במערכה העולמית של השמאל נגד מלחמה ונגד ההגמוניה האמריקאית.
כדי להרחיב את האופקים שלו, רצוי שהשמאל יגבש לעצמו השקפה לגבי ה`יחסים המיוחדים` עם ארה`ב ויתעמק בנושא ההגמוניה של ארה`ב בכללותה. נכון שאינני מאתר בימים אלו הרבה חסידים שוטים פרו-אמריקאים בשמאל, אך יחד עם זאת קיימת מעין אהדה בסיסית לארה`ב כאילו זוכרים לה חסד נעורים (אף כי מסתבר שלא הייתה כל כך דמוקרטית מראשיתה). חסר בשיח השמאל הישראלי ניתוח כולל שמוביל לראייה מפוכחת של ארה`ב על תפקידה האימפריאלי. ארה`ב מבקשת לכפות את רצונה בכל מקום ולשם כך היא מחללת את העצמאות ואת הריבונות של שאר מדינות העולם. בעולם הגדול הולכת ומעמיקה ההכרה שארה`ב, שהיא דמוקרטית לכאורה כלפי פנים, מעניקה בהתמדה תמיכה למשטרים הגרועים, ואף הרצחניים ביותר. אין, על כן, להתעלם מהדמיון המופלג בין ארה`ב וישראל (על סקאלה זעירה יותר) המתבטא בכך שהן שתיהן מקיימות סדרים דמוקרטיים בבית אך בעת ובעונה אחת משטר של כיבוש ותוקפנות מעבר לגבול הריבונות הרשמי.
חזרה לשייח` ג`ראח
מהי המשמעות של כל הדברים ה`פילוסופיים` הללו במציאות המחאה השוטפת? בפשטות, עלינו להבין שאנו נערכים, במאבקנו נגד הכיבוש, אל מול מערך כוחות עצום. לישראל שפע משאבים וקשרים. אף כי ישנו סדק פה ושם, `היחסים המיוחדים` מבטיחים ליריבינו שליטה בתקשורת, משאבים כספיים ובעלי ברית במקומות גבוהים. על כן, יש אמנם לשאוף לאווירה של התלהבות, של רוח קרב ושל מסירות, אך יש להיזהר מאשליות של ניצחון מהיר. נראה שדור המחאה החדש ברובו אינו לוקה באשליות כאלה.
נכון הוא שהמערך שכנגד, עד כמה שהוא בעל עוצמה ומשאבים, אינו מונוליתי וכל פעולה ופעולה נגדו ונגד שלוחותיו היא חשובה. במקרה שלפנינו, גירוש הפלסטינים מבתיהם בירושלים מעיד כאלף עדים על צביעות ממשלת ארה`ב אשר מגבה את מדיניות הגירוש והנישול של השותף הישראלי הנאמן ב`יחסים המיוחדים`.
ולא פחות חשוב. בשייח ג`ראח הולכת ומתחשלת רמה חדשה של אחדות ושיתוף פעולה הראויים לציון. יש גם למצוא את הזמן ואת המקום לדיון לעומק בסוגיות האסטרטגיה ארוכת הטווח ולקשר בין המערכה נגד הכיבוש לבין ההתנגדות לביטוייה האחרים של מדיניות הממשלה. יש לשאוף במודע לתנועה שיכולה לדון במדיניות ולא רק בסיסמאות.
הדרך אל אתוס מהפכני מתחדש אינה תלויה בהחלטה של מפלגה או של ארגון כלשהו. דרך זו מחייבת הן רעננות רעיונית והן התגברות על טראומות פרי כישלונות העבר. התיאוריה והפרקטיקה של התנועות המהפכניות במאה העשרים, למרות ההשמצות המבקשות לשבץ את כולן במשבצת הטוטאליטריות, היו ונשארו נכסי צאן ברזל לכל מי שמבקש להיאבק נגד ה`סטטוס קוו` המבוצר בכל תחומי החיים.
עב |
