כשהייתי נער ולמדתי בפנימייה בשדה בוקר, לחברים שלי ולי היה אוסף גולגלות. תוך כמה חודשים הצטברה לנו קולקציה די יפה, עם כמה עשרות פריטים. היו לנו גולגלות של: עכבר, צבוע, עפרוני, יונה, גמל, גירית, חולד, דג נסיכת נילוס, ועוד כמה. מה שהיה חסר לנו זה גולגולת של אדם. לא היה לנו גם אף פרימאט אחר, אז זה היה די מתבקש מבחינה סיסטמית שננסה להשיג. ניסינו לחשוב איפה אפשר למצוא גולגולת, ואז נזכרנו: יש בשדה בוקר קבר אחד, בעצם שניים. הקבר של דוד בן גוריון ואשתו. עוד לפני זה, ידענו להפיק טובות הנאה מהקבר הזה. למשל: ביום שבו לאחת הבנות בשכבה היה יום הולדת, הקנצלר הלמוט קוהל ביקר בקבר. אחרי שכל המכובדים הלכו, נשאר על המצבה הזר של הרפובליקה הפדרלית. אז אחד החברים שלי קטף כמה פרחים, והכין לה זר נחמד בצבעי שחור-אדום-צהוב. זה היה ממש הצלחה.
בסופו של דבר, נדמה לי שהתוכנית לחפור את קברו של בן גוריון לא התממשה – אולי כי זה היה בסמוך ליום הזיכרון לחייל האלמוני, ומישהו קיבל רגליים קרות. אבל נזכרתי בסיפור המורבידי הזה היום, כשקראתי ב`הארץ` על הפולחן של קבר יגאל אלון בגינוסר, שמונהג בעיקר על ידי הקאדרים של הנוער העובד המתחדש. רבים מאיתנו מכירים את הנוער המופלא הזה, ומי שלא, יכול לקרוא למשל כאן.
להלן הסבר קצר: מדובר בדרך כלל בקומונרים בשנת שירות, או בחברי `תנועת הבוגרים` המשגשגת של הנוער העובד– מעין כת נזירית של אידיאליסטים מסורים שוויתרו על טיול למזרח ועל חיים בורגניים רגילים כדי ללכת בעקבותיהם של חלוצי ביתניה ודומיהם. הם חיים במשותף, לרוב בערים בפריפריה, ומקדישים את חייהם ל`שינוי פני החברה הישראלית באמצעות חינוך`. אם התיאור מוטעה – אשמח לקבל תיקונים.
אלון. יגאל בריון מקיבוץ גינוסר
כבר כמה זמן הקומונות האלה מעניינות אותי, כי מדובר באנשים שבאמת חיים באופן די רדיקלי. לא פעם נתקלתי בהם, הולכים עם טי-שירט ועליו הדפס עם פרצופו של בן גוריון, מדברים על שינוי החברה. כדאי לזכור: רבים מהם אינם רוכשים שום סוג של השכלה גבוהה, ולא נכנסים לשום מסלול מקצועי. בזמן שרבים מאיתנו צוברים תארים או מטפחים קריירה, הם יושבים בנצרת עילית ומקדישים את חייהם לחינוך הילידים, סליחה, הילדים, והכול ברוח הגותם המעמיקה של ברל כצנלסון ויצחק שדה. נהוג לומר שאי אפשר לבקר אותם. הרי במקום לראות `האח הגדול` הם עושים משהו, ולא סתם משהו אלא חינוך.
בכל מקרה, ההתלבטויות שלי תמו כשקראתי את הידיעה על הפולחן המתפתח של יגאל אלון. מורן צלניק, חבר קיבוץ `נעמ`ה`, קיבוץ מחנכים עירוני שחבריו מתגוררים בנצרת- עילית, אומר בכתבה:
`היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון; חיים בתוך ערי פיתוח ופעילות ליצירת קהילות ואיגודים בתוך חברה שמתפרקת ומופרטת. אלון ידע להבין שיש `כלים שלובים` – קשר הדוק בין כל מרכיבי החברה. אי אפשר רק לדבר על שלום בלי לדבר על צדק חברתי`.
מורן צלניק הוא אולי נורא נחמד. יהיו שיגדירו אותו `נאיווי`, אבל זאת לא הבעיה. מה שהוא עושה הוא מגעיל. כי מי זה יגאל אלון? יותר מכל דבר אחר, יגאל אלון היה בריון. בריון אלים מאוד, שהאלימות היתה למעשה האידיאולוגיה היחידה שלו. כן, הוא היה אשכנזי. כן, הוא היה קיבוצניק. כן, היתה לו בלורית מקורזלת שיער, היתה לו בת צחוק בעיניים. אני לא מתנגד אוטומטית לכל בנאדם מהפרופיל הזה. אבל יש דברים שאסור לשכוח. אלון הוא האדריכל של מפעל מחיקתם המכוונת של 400 כפרים פלסטיניים. אניטה שפירא, ברב המכר הסנטימנטלי שלה על אלון, כתבה שאלון `היה תומך עקבי ונחרץ של העברת ערבים, ואף ביצע גירושים המוניים במלחמת תש`ח`. כחסיד `האקטיוויזם` (במובנו הישן), אלון היה הרבה יותר טרנספריסט מבן גוריון. הסוציולוג אורי בן אליעזר כותב בספרו `דרך הכוונת` איך אלון ודיין התנגדו אפילו למדיניות של הפרדה בין `ערבים רעים` ו`ערבים טובים`. בריאיון לדליה קרפל אומר בן אליעזר:
`אלון ודיין, אומרים: לא, אין להפריד בין ערבים `טובים` לערבים `רעים`, ויש לפתור את הבעיה ולהיכנס בהם. ההתלבטות של בני הדור הזה קצרה, והיא מהר מאוד מיתרגמת לפקודת אש. וזה הדבר המדהים בפרסונה הצברית הזאת, שמצד אחד עשתה דברים נוראיים, ומצד שני לא הפסיקה לומר שהיא אוהבת ערבים ויש לה מוסר לוחמים נעלה`.
הוא מספר גם על פעולה ש בה השתתף יגאל פייקוביץ-אלון כבר ב-1938: ``הם ניגשו לצריף, הכניסו את הרימונים והסתלקו. בפנים היו נשים וילדים. חשבתי, מה יהיה עכשיו? לא קרה דבר. מישהו אמר`פויה` ובכך זה נגמר`. הוא מוסיף ומתאר את אלון בתור דמות המפתח בהיווצרות המיליטריזם הישראלי:
`הם הצברים, הבנים לדור המייסדים. הם פיתחו את המיתוס שהצבר הוא אדם עליון. משה דיין חשב בגיל עשר שהוא אדם עליון וכך גם יגאל אלון, ובגיל 13-12 הם נערכו לתגרות על יבולים עם נערים ערבים: הם מכירים לכאורה את הערבים, והם מאמינים שהערבי מבין רק את שפת הכוח`.
מאז שקראתי את הדברים האלה, רפלקס ההקאה מתעורר אצלי כשאני שומע על יגאל אלון. וזה עוד לפני שהזכרנו שהוא למעשה מייסד קריית ארבע. אני שואל את עצמי: מה זה בעצם אומר ש`היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון`? איזה רעיונות היו ליגאל אלון מלבד אלימות, גזענות וקצת טיהור אתני? למה אנשים צעירים מתעקשים להעריץ בריון – לא מהפכן, לא מורד אלא סתם בריון עם בלורית שעלה לגדולה והפך לשר החינוך?
ועוד: איזו מין רדיקליות זאת, להאמין באופן פנאטי במה שכולם מסביבך חושבים – אפרטהייד, ציונות, התיישבות? ומה יוצא מהחינוך שהם מרביצים? מה הם עושים חוץ מלייצר עוד נערים עשויים ללא חת, שבמקום לשרת בשק`ם יתגייסו לקרבי וייהרגו ו/או יהרגו? נערים יפים שלי, שבו בבית. גדלו את הבלורית שלכם בשקט. אם בא לכם, תראו `האח הגדול`. כמו שכתב כאן אחד המגיבים, אף אחד לא אמר שתמיד עדיף לעשות משהו מלא לעשות כלום.
אם יש להם תשוקה נקרופילית לאבות תנועת העבודה, יש לי הצעה ברוח הפתרונות הטכנולוגיים המוצעים כיום לבעיות שונות. למה לא להקים פארק יורה לראשי מפא`י. אפשר לשבט שם את בן גוריון, גולדה, דיין, ידין, גנדי, טבנקין, ברל – את מי שלא רוצים. מצדי שיירעו חופשי במכלאה. מצדי שיזדווגו ויתרבו ביניהם. רק יש לי בקשה אחת: שהגדר תהיה גבוהה.
תגים: אידיאליזם, הנוער העובד, טרנספר, יגאל אלון, מיליטריזם, מפא`י, נוער, נוער נוער נוער, סוציאליזם, ציונות, קומונות, שיבוט
O
N |
