קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

השמיכה בצד ימין [על הפגנת שייח` ג`ראח]

מאת: חיים ברעם
הגדה השמאלית
2010 / 03 / 11
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7376

הפגנת השמאל הגדולה בשייח` ג`ארח במוצאי שבת הייתה מוצדקת, אמיצה, נכונה ומכבדת את משתתפיה. נכון שנעדרתי ממנה מסיבות שאינן תלויות בי, אבל לבני עירי הרבים, הקוראים את העיתון שלנו, אני יכול לומר בגילוי לב מוחלט שהם יכולים לראות בי את אחד המפגינים. ההשתתפות בהפגנות היא זכותו וחובתו של כל אדם שדוגל בשלום, בשוויון, בצדק הטבעי ונרתע מכל קיפוח, נישול וגזילת אדמות בכוח הצבא. מנקודת מבטנו הפלישה לשכונות ערביות בעיר היא לא רק אקט של עוול משווע, אלא גם מעשה מטופש הפוגע בזכות של כולנו לחיות כאן חיים טובים ויצירתיים, ולנסות ליצור הרמוניה ושכנות טובה עם מאות אלפי הערבים בישראל ובשטחים. כל יהודי שפולש לשייח` ג`ארח מכריז בעצם מלחמה על הפלסטינים ועל כל העולם הערבי, וכל מי שמנסה למנוע את הפלישה מבקש להציל חיים ולעשות צדק. אולי לא הכל תלוי בנו, אבל לא נוכל לפטור את עצמנו מהמאמץ לעשות את חלקנו.

כל איש שמאל מודע לעובדה שהוא חי במציאות קשה מנשוא, ושאנשי הימין הקיצוני הצליחו למשוך את `השמיכה הלאומית` לצד ימין. הם הצליחו לשכנע חלק מהציבור שהחזקת השטחים והאינטרס הישראלי אינם סותרים זה את זה, ובכך הדביקו מאות אלפי בני אדם בתודעה כוזבת. המלחמה על התודעה איננה אבודה, אבל היא נעשית קשה יותר ויותר. בעבר ראו רוב אנשי המרכז הלאומני בפרובוקטורים מהימין פושעים ומפירי חוק מוּעדים או למצער מטורפים המוּנעים על ידי דבקות בלתי רציונלית בטקסט התנ`כי כלשונו, ומנסים להסב אותו לתוכנית מדינית בעידן המודרני. אבל השנים נקפו, וכל התנחלות או חדירה לבתים לא לנו, גם בירושלים הרגישה במיוחד, נחשבת בעיני רבים מדוברי המרכז הלאומני לחלק מישראל ואפילו להתגלמות המִשנה הציונית.

בכך הצליחו בני משפחת העצני מקריית ארבע (חלק מהמורשת האומללה של יגאל אלון) לשכנע לא רק את אנשי המרכז אלא גם אותנו בשמאל, ולכן התנערנו מאידיאולוגיה שמשמעותה, לא רק בתהליך הביצוע, היא נישול ונכונות להמיט אסון על כל האזור בשם ההתפשטות הטריטוריאלית. כך מצליחים לאומנים מטורפים למחצה (מבחינה פוליטית) כמו ח`כ אריה אלדד להכתים אפילו ציונים טובים כמו חיים אורון או אבשלום וילן ממרצ (חייל סיירת מטכ`ל לשעבר וכל זה) כ`בוגדים`. בעבר נהגו אנשים מהמרכז (ואפילו אנשי ליכוד מהוגנים) לעוות את פניהם בבוז כאשר כהניסטים ניסו להכפיש את אנשי המרכז הדמוקרטי כבוגדים בעמם; אבל עכשיו הרסן הותר. ככל שפשיסטים דתיים וחילוניים מפנימים יותר את מצבם הקשה מבחינה בינלאומית, כך מתגבר הארס שלהם בחזית הפנימית. אם אנשים כמו בני בגין או דן מרידור לא יוקיעו את המכפישים, הרי שבתוך זמן קצר גם הם יזכו לקיתונות של שופכין מאנשי הימין הקיצוני. כבר היו דברים מעולם, ועוד יהיו.

רבים וטובים בשמאל הרדיקלי וגם בשרידי השמאל הציוני במרצ מתלבטים בסוגיה ההסברתית בתוך המדינה. הרבה יותר קל לנו להסביר את המסר שלנו בחוץ לארץ, ששם משוועים דווקא ידידי ישראל לבשורה הומניסטית מארצנו. גם עם אנשים שמתנגדים עתה בחריפות לישראל, שהפכה למזוהה עם הימין הכוחני הבינלאומי, יש לנו סוג של דיאלוג, לעתים אף פורה ומפרה. אבל המרכז על כל חלקיו ופלגיו נוטה מעצם טבעו לתנודות חדות בעמדותיו הפוליטיות, כתוצאה מלחצים שנובעים מתהליכים כלכליים, תרבותיים ומדיניים. משנת 1993 ועד לרצח יצחק רבין בנובמבר 1995 נהנו הסכמי אוסלו מרוב מוחלט של מצביעי המרכז בפרט ושל הישראלים בכלל. הרוב הזה המשיך להתקיים גם אחרי הרצח, חרף הפיגועים. לכן נאלץ בנימין נתניהו להכריז שהוא תומך בהסכמים וכך ניצח בכחש בבחירות של שנת 1996. הוא ויורשו אהוד ברק הרסו, כידוע, כל חלקה טובה בהסכמי אוסלו, שהיו טובים בעיקר לישראל. אבל מבחינה רעיונית ההסכמה הלאומית הרחבה לאוסלו מחקה את ההתפשטות הכוחנית בשטחים ממפת האינטרסים הלאומיים של ישראל. התקווה לשלום ולדו קיום סביר עם מדינות האזור קסמה לרוב האזרחים כאן, יהודים וערבים כאחד. להצלחה של ברק לשבור את ההסכמה בין האזרחים היהודים והערבים בנושא הזה יש השלכות ממאירות, אבל היא איננה סופית. ההפגנות בשייח` ג`ארח נתפסות כהתרסה רדיקלית נגד הממשלה וגם נגד ראש העיר ניר ברקת, שהוא אסון בקנה מידה לאומי שהמטנו על עצמנו. מהתגובות בעיתונים ובכלי תקשורת אחרים ניתן ללמוד, שיש אנשים במרכז שתולים תקוות רבות בתחייה של השמאל.

תחת הכניעה המבישה לפורעי הימין, שפולשים לשכונות הערביות במזרח העיר כחלק מהניסיון שלהם להנציח את ההתנחלויות ולקבע סופית את הייאוש של חלק מהאזרחים מכל תהליך השלום, אנחנו מנסים להניף כאן דגל של תקווה.

מאז שנת 2000 התרחקנו מאוד מאנשי התקשורת ששירתו את המרכז הלאומני (עבודה, קדימה, חלקים מהליכוד, שינוי ז`ל) וסברו שכל זמן שקיימת הסכמה בין הממסד הישראלי לבין הממשל השמרני בוושינגטון, אין להם סיבה מיוחדת להתמרד נגד הרחבת ההתנחלויות, הפלישה הימנית למזרח העיר והמזימות לתקוף את איראן. כמה מהם מחצינים בשבועות האחרונים סימנים ראשונים של התאוששות אינטלקטואלית ורעיונית, אחרי שנות שיעבוד לא קצרות למקסמי השווא של אריאל שרון, אהוד ברק ואהוד אולמרט. ביום שישי שעבר פרסם העיתונאי הבכיר ביותר של `ידיעות אחרונות`, נחום ברנע, כתבה מרכזית ובולטת מאוד, שבה הזהיר מפני תוצאות מתקפה ישראלית אפשרית על איראן. כדרכו נמנע ברנע מפובליציסטיקה ישירה, אבל ציטט בהרחבה מחקר של פיזיקאי בשם ד`ר משה ורד, שעוסק ב`חקר ביצועים`. ורד פירט את התוצאות הרות האסון, לאו דווקא המיידיות אלא אלה שיבעתו אותנו לזמן ארוך מאוד, ואף הזכיר את מלחמת איראן-עיראק הארוכה (1980–1988) שגבתה את חייהם של חצי מיליון בני אדם, וגרמה למיליון פצועים. קוראי הטור הזה שמעו על כך עשרות פעמים במשך השנים, בדיוק באותו ניסוח ועם אותם פרטים, והאזהרות נכללו גם במאמר שכתבתי על שאול מופז, שהתפרסם ב`כל העיר` וב`העיר` לפני יותר משנה. אבל עתה נזעק גם ברנע להרים את קולו נגד המזימה לתקוף באיראן. רשימות דומות מופיעות לאחרונה גם בכלי תקשורת אחרים.

לכן אסור לשמאל להתייאש. חשוב לומר דברי אמת, לנסות לבסס אותם מבחינה עובדתית ולהבנות אותם מבחינה אינטלקטואלית. המלחמה על נפשם של אנשים בעלי השפעה שאינם בשמאל, היא מכרעת בחשיבותה. הימין החילוני ושותפיו הדתיים לאומניים משכו את השמיכה ימינה; עלינו למשוך אותה שוב לצד שמאל.

* התפרסם ב`כל העיר`.

עב
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות