קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר יש שמאל חדש בעיר מאת עמוס גולדברג העוקץ 12.03.2010 http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4719 אחת הסיבות להתרסקות השמאל הייתה שבמהלך תהליך אוסלו ובעיקר בקמפ דייויד, הוא נפגש למעשה בפעם הראשונה ובגובה העיניים עם פלסטינים, וגילה שהם שונים לחלוטין מן האופן שבו פינטז אותם. כפי שתמצת זאת לאחרונה יהודה שנהב, השמאל הישראלי בא לפתור את בעיית 67 ואילו מחנה השלום הפלסטיני חשב על 48. מן הפרספקטיבה שלו ב 48 התרחש האסון – הנכבה: הטיהור האתני שלו היה קרבן. ואכן משמשווים את אירועי 48 להתרחשויות אחרות הנחשבות בעולם ל`טיהור אתני`, הוא במידה רבה צודק. אולם משפגש השמאל בפלסטיני האמיתי החושב על 48 גם אם הוא מוכן למצוא פתרון על בסיס גבולות 67, הוא התרסק. כי גם הוא היה שותף, למרות כל כוונותיו הטובות, למציאות ההפרדה שבה יהודים לא פוגשים פלסטינים פנים אל פנים ובגובה העיניים, אלא מדמיינים אותם כפי שהיה ראוי להם להיות לפי דעת המדמיין. והוא, הפלסטיני, מרדני שכמותו, לא מוכן היה להיות הפלסטיני של היהודים. הוא התעקש להיות סובייקט עצמאי. כזה שיש לו מאוויים משלו, זכרונות משלו, טראומות משלו ויעדים פוליטיים משל עצמו. אך כשהשמאל המדמיין נתקל בפלסטיני הממשי לראשונה – לא מתווך ולא מדומיין, הוא התרסק. `אין פרטנר` יצאה בשורת הקטסטרופה מפי מנהיגו היהיר. במוצאי שבת נרשמה בשיח ג`ראח עוד אבן דרך בקימומו של השמאל החדש בירושלים. `יש שמאל חדש בעיר` קראה שרה בנינגה, אחת ממארגנות ההפגנה מעל הבמה והיא צודקת. זהו שמאל שנאבק יותר מבכל דבר אחר, ברעיון ההפרדה אשר הכשיל את השמאל של שנות השמונים והתשעים. כי רעיון ההפרדה הוא אם כל חטאת ואבי אבות הטומאה. הוא רעיון המפרק כל סולידריות ושותפות בין בני אדם – בין עשירים המסתגרים בשכונות הפאר הנשמרות בידי משטרות פרטיות לבין העניים שאינם מסוגלים לגמור את החודש. בין דתיים לבין חילוניים, בין אזרחים לבין מהגרי עבודה ופליטים, ובעיקר בין ערבים לבין יהודים. רעיון ההפרדה הוא תמיד ובכל המקרים סוג של מנגנון דיכוי ושליטה של קבוצה אחת בידי קבוצה אחרת, בדיוק כפי שבמדינות הדרום בארה`ב שררה הסיסמה `שווים אבל נפרדים` כסוג של דיכוי השחורים בידי הלבנים. גדר גבוהה לא עושה שכנים טובים אלא הופכת קבוצה אחת למשועבדת לשנייה. כך זה בכל העולם וכך זה כאן. במוצאי שבת בשיח ג`ראח קיימו אלפי יהודים וערבים ביחד הפגנה לא אלימה ורבת עוצמה נגד ההשתלטות היהודית הדורסנית על מזרח העיר שנועדה להעמיק את האפליה הגזענית השוררת בה בין יהודים לפלסטינים ולמנוע כל הסדר עתידי בין שני העמים. הייתה זו הפגנה משותפת ובה הופיעו גם הפלסטינים כסובייקטים פוליטיים גאים אשר אומרים את אשר על ליבם ללא כחל וסרק. ולעיתים הדברים לא נעמו לשומעים היהודיים. עבור חלק מהיהודים, חלק מהדברים שנאמרו היו מקוממים ביותר. כמעט בלתי נסבלים. היה גם ויכוח על דגלי ישראל. עבור חלק מהיהודים זהו סמל שבשמו הם פועלים את פעולתם ההומאנית ועבור חלק מהפלסטינים זה סמל הדיכוי והאפליה שמנהלת נגדם המדינה היהודית ככזו, יום יום ושעה שעה. אבל זהו בדיוק האתגר של הפעולה המשותפת הנאבקת ברעיון ההפרדה. שכן במסגרת המפגש פנים אל פנים מיד צפים גם הפערים, החשדנויות, אי ההבנות וההבדלים הקיצוניים בדיבור הפוליטי. מה שמציק ליהודים אינו מה שמציק לפלסטינים. ומה שנתפש על ידי האחד כדברי בלע ונאצה נתפש על ידי השני כאמירה פוליטית גאה ולגיטימית ואף להיפך. אולם השמאל החדש אינו נרתע מהפערים הללו. ההפך הוא הנכון, הוא מבקש להביא אותם לידי ביטוי וללבן אותם או להתמודד איתם במסגרת שותפות המאבק הלא אלים כנגד הגזענות והאפליה ובעד השלום והשוויון. הוא אינו מתנה את הקפיצה מעבר לגדר ההפרדה אל המאבק המשותף בשום תנאי. הויכוח מתרחש בתוך מסגרת המאבק המשותף. יבוא כל אחד עם דגליו ועם סיסמאותיו והמשא ומתן, שיכול גם להיות מתסכל, מכעיס ומרגיז, יתקיים תוך כדי הפעולה המשותפת. שכן השמאל החדש אינו מציע פתרון מדיני שממילא לא נראה באופק. הוא מציע שלושה דברים אחרים: עולם ערכים איתן ומחייב של שלום ושיוויון, הוויה קיומית של שותפות המתנגדת להפרדה ולגזענות, ומאבק משותף ולא אלים כנגד עוולות קונקרטיות. כך זה בשיח ג`ראח, כך זה בחברון, כך זה בבילעין, כך זה בסוסיא, כך זה ביפו וכך זה גם במאבקים נגד גרוש מהגרי עבודה ופליטים, נגד תוכנית ויסקונסין ובעד כוח לעובדים שחלק מפעיליו באים מאותם חוגים עצמם. לדרך הזו שותפים ציונים ולא ציונים, וגם כאלה שלא יודעים וו לא רוצים להגדיר עצמם לפי המפתח הזה. ובאותה מידה שותפים למאבק הזה פלסטינים מחוגים שונים החלוקים ביניהם בחריפות לא פחותה לגבי ההסדר המדיני העתידי. לדרך זו מוזמנים להצטרף גם מתנחלים אשר מתנגדים לדרך הכיבוש והגזענות ושותפים לערכי השלום והשיוויון. החידוש הגדול בתנועה הזו טמון ביכולת לכונן ספירה צבורית של דיון וסולידריות החוצה את גדרות ההפרדה. כי יותר מכל דבר אחר, מחויב השמאל החדש לקפיצה מעל גדר ההפרדה ולמאבק המשותף שבו מאמינים כולם נגד עוולות קונקרטיות המקוממות כל מי שאינו מונע רק מתודעה אתנית חסרת רסן. כל מי ששותף לחוויה הזו של מאבק משותף לא אלים יודע שבמהותו הוא הקפיצה הנחשונית מעל גדר ההפרדה והמפגש פנים אל פנים עם האחר. עם האחר כפי שהוא ולא עם האחר כפי שהיינו רוצים שיהיה. וכל מי ששותף לחוויה הזו של מאבק משותף לא אלים יודע עד כמה קשה המפגש הזה כשמוותרים על גדרות ההפרדה המגוננות. וכל מי ששותף למאבק הלא אלים המשותף יודע עד כמה מסעיר ומפרה המפגש הקשה הזה ועד כמה ההתרחשויות בו הן אותנטיות, ועד כמה מתוכו יכול גם לצמוח הכבוד הדדי. הניסיון שלי אומר שאם מתמידים ולא באים מתוך תחושת אדנות, לא של הכובש ולא של הנכבש, ומתעקשים להתמיד בשותפות בשום שכל, ברגישות ובאורך רוח, , לאט לאט משתנים ומתרככים כל השותפים לו. וכך תוך הרפיה איטית בקלישאות העוינות יכולה לצמוח בקרב שני הצדדים תודעה פוליטית ומושגים פוליטיים חדשים שרק מתוכם יוולד בסופו של דבר גם הפתרון הפוליטי השיוווני שיכבד באמת את שני הצדדים. מי שמוכן לשותפות הקשה הזו, שלעיתים גם מכעיסה ומאתגרת, אך שהיא עצמה לב לבו של המאבק כנגד ההפרדה ובעד חברה שיווניות, שיגיע ביום ששי הבא לשיח ג`ראח. עב קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו