קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

התמודדות פסיכולוגית עם הכיבוש - מחקר חדש

מרץ 2010

דניאל בר-טל, עירן הלפרין, קרן שרביט,
נמרוד רוזלר ועמירם רביב*

http://www.defeatist-diary.com/index.asp?p=articles_new10146

התמודדות פסיכולוגית עם הכיבוש



מאת דניאל בר-טל, עירן הלפרין, קרן שרביט,

נמרוד רוזלר ועמירם רביב*



פסיכולוגיה של הכובש

בעמודים הבאים נבחן מזווית ראייה פסיכולוגית את המשמעויות ואת התהליכים הנלווים לכיבוש המתרחשים בחברה הכובשת בכללותה ובקרב החברים בה כפרטים. באופן ממוקד יותר ננסה להבין כיצד תופסים בני אדם את מצב הכיבוש, מהם האתגרים הפסיכולוגיים הניצבים בפני חברה כובשת ומהם המנגנונים והתכנים הפסיכולוגיים שחברה כזאת מייצרת ומפעילה על מנת להתמודד עם המצב. לבסוף נדון בקצרה בהשפעת המנגנונים והתכנים הללו על תהליכים העשויים להביא לסיום הכיבוש. ניתוח התופעה והשלכותיה ייעשה בשני רבדים: באחד יוצג המסד התיאורטי והקונספטואלי לניתוח ההיבט הפסיכולוגי של חברה כובשת, ובשני תוצג אפשרות היישום של המודל בחברה היהודית-ישראלית.



כיבוש – תיחום המשגתי

ברמה הפורמלית נהוג להגדיר כיבוש כ`שליטה אפקטיווית של גוף מסוים (יכול להיות מדינה אחת, כמה מדינות או ארגון בין-לאומי) על שטח שאינו נמצא תחת ריבונותו הרשמית של אותו גוף, שלא על פי בחירתם החופשית של הריבונים האמיתיים של השטח` (Benvenisty, 1993, p. 4). אדלשטיין (Edelstein, 2004) מוסיף, שמדובר בשליטה זמנית על-ידי מדינה שאינה טוענת לריבונות קבועה על השטח, ובכך נבדל הכיבוש מן הקולוניאליזם ומן הסיפוח, שבהם הכובש אינו מתכוון בהכרח לפנות את השטח בעתיד (למידע על המושגים `סיפוח` ו`קולוניאליזם` וההבחנה ביניהם, ראו: Lustick, 1993). ההגדרה הפורמלית למצב של כיבוש היא מהותית, משום שהיא מחייבת את הכובש לנהוג בהתאם לכמה כללים ועקרונות פעולה בסיסיים, שנועדו לשמור על זכויות האוכלוסייה הנכבשת ועל השטח עצמו. במידה רבה אפשר לומר כי הכובש נחשב לנאמן (trustee) של השטח הכבוש (Playfair, 1989) . בסעיף 43 של תקנות בית הדין הבין-לאומי בהאג נקבע, כי בשטח ש`עבר למעשה לידיו של הכוח הכובש, ינקוט כוח זה את כל האמצעים שברשותו כדי לשקם ולהבטיח ככל האפשר את הסדר והבטיחות הציבוריים, תוך כיבוד החוקים במדינה, אלא במקרה שהדבר נמנע באופן מוחלט` (תקנות האג, 1907). במקרים רבים מתעוררים קשיים ביישומן של הוראות אלה, שכן האינטרסים של הכובש מנוגדים לחלוטין לאינטרסים של הנכבש (McCarthy, 2005). בעיה זו מקבלת משנה תוקף כאשר הכובש הוא בעל שאיפות טריטוריאליות לגבי השטח הכבוש. שאיפות אלה סותרות במפורש את אמנת ז`נבה הרביעית, האוסרת על המדינה הכובשת להעביר אזרחים משטחה אל השטח הכבוש (סעיף 49), ואת תקנות האג, האוסרות על המדינה הכובשת לבצע שינויים של קבע בשטח שנכבש על ידה, אלא אם נובעים שינויים אלה מצרכים צבאיים במובן הצר של המילה, או שהם נעשים לטובת האוכלוסייה המקומית.

הבחנה חשובה נוספת נוגעת למשך הכיבוש. משך הכיבוש מעיד רבות על מהותו של הכיבוש ועל מטרותיו של הכובש. אם נתפס הכיבוש מראש כמצב זמני, שנועד להבטיח את האינטרסים הצבאיים של הכובש ולמנוע את האפשרות שהשטח הכבוש יהפוך למקור של אי-יציבות, יש להניח שהכובש והנכבש כאחד יחושו דחיפות לסיימו במהירות האפשרית (Edelstein, 2004). אך לכיבוש מתמשך יש להתייחס כקטגוריה הנבדלת לחלוטין מכיבוש צבאי זמני. על פי רוברטס (Roberts, 1990) כיבוש מתמשך הוא כזה המתקיים יותר מחמש שנים, וממשיך להתקיים גם בתקופות שבהן מתמתנת העוינות הצבאית, או נעלמת כליל. אפשר להניח שכיבוש מתמשך טומן בחובו לא רק משמעויות משפטיות, פוליטיות וכלכליות, אלא גם תהליכים פסיכולוגיים משמעותיים המתחוללים בקרב החברה הכובשת.



תיחום ההיבט הפסיכולוגי

אף שרובן המכריע של הגדרות הכיבוש לקוחות מן הספרות המשפטית, חשוב להדגיש כי ההגדרה של סיטואציה נתונה כ`כיבוש` היא בעלת משמעויות פסיכולוגיות נרחבות. כאן עולה למשל השאלה כיצד נתפסת פעולת הכיבוש בקרב חברי הקבוצה הכובשת? אם נתמקד בשינויים הגיאוגרפיים שחלו בעקבות נצחון ישראל במלחמת 1967, הרי אלה התפרשו על ידי חלק מהישראלים כ`שחרור`; חלקים אחרים בציבור פירשו אותם כ`החזקה`, ואילו השאר ראו בהם `כיבוש`. מסתבר שהגדרתו של מצב נתון תלויה בתפיסת-המציאות של האנשים, הנובעת מן האידיאולוגיה, האמונות, הערכים והמניעים שלהם. לפיכך, דיון המצטמצם לגבולות השיח המשפטי-פורמלי לא יציג תמונה מלאה של סוגיית הכיבוש, ויש להתייחס גם להיבט הפסיכולוגי.

נוסף על ההתייחסות לתפיסתה של מציאות הכיבוש, יש להביא בחשבון כי למושג `כיבוש` יש משמעויות פסיכולוגיות ברורות: באופן כללי יש לו קונוטציות שליליות; הוא מתייחס לפעולה שטווח הזמן שלה הוא מוגבל; הוא מצביע על ניגוד אינטרסים מוּבנה בין הכובש לנכבש; הוא משקף מצב של עוול, אי-צדק וחוסר מוסריות; הוא מתאר מצב המכיל באופן מוּבנה מרכיבים אלימים, ולבסוף הוא כולל מידה רבה של אמפתיה לנכבש ויחס שלילי כלפי הכובש. קונוטציות אלה נובעות ממצב שכיח בהקשר זה, שבו האוכלוסייה הנכבשת אינה מקבלת את מצב הכיבוש הממושך ומתחילה בפעולות התנגדות, הנתפסות כנוגדות את יעדיו של הכובש, שמצידו עושה שימוש באמצעים העומדים לרשותו כדי לדכא כל התנגדות לכיבוש. לעתים קרובות מעשים אלו אינם עומדים באמות המידה של התנהגות מותרת במסגרת הנורמות והכללים הבין-לאומיים, וכמובן נוגדים את הקודים המוסריים. תיאור זה, על המשמעויות הנלוות לו, עשוי להקשות על הכובש `לחיות בשלום` עם דימויו העצמי ולנהל מערכת יחסים תקינה עם הקהילייה הבין-לאומית ועם האוכלוסייה הנכבשת. וכל זאת מעבר למחיר האנושי, הפוליטי, החברתי, התרבותי ולעתים אף הכלכלי, שעלולה החברה הכובשת לשלם בתהליך של כיבוש מתמשך.

לפיכך נראה כי חברה כובשת צריכה להיות בעלת מניעים עמוקים ורבי משמעות כדי להמשיך במעשה הכיבוש. עם זאת, המשמעויות השליליות הנלוות להגדרת המצב ככיבוש עלולות, כאמור, ליצור קשיים פסיכולוגיים בקרב בני החברה הכובשת. אפשר לשער אפוא שעל מנת להימנע מקשיים פסיכולוגיים אלו יסרבו חלק גדול מן החברות הכובשות, או ליתר דיוק חלקים בחברות הכובשות, לקבל את הגדרתה של המציאות ככיבוש, וינסו להציע הגדרות חלופיות. אלא שגם כאשר יוגדר המצב ככיבוש יעשו חברי החברה הכובשת שימוש במנגנונים שונים ומגוונים על מנת להתמודד באופן מיטבי עם הפגיעה בדימוי העצמי ועם אי-הנעימות הפסיכולוגית שמצב זה מביא עימו.

לאחר שהגדרנו בצורה ראשונית מהו כיבוש, הן מן ההיבט הפורמאלי והן מן ההיבט הפסיכולוגי, נעבור לניתוח הפסיכולוגי, תוך שימוש במקרה הישראלי של כיבוש שטחי הגדה המערבית וחבל עזה כמקרה בוחן. ותחילה נאמר כמה מילים על הכיבוש הישראלי.



הכיבוש הישראלי

דווקא כאשר צעדו מדינות רבות בעולם לקראת סיום תקופה של שליטה בעמים אחרים, פנתה מדינת ישראל בכיוון ההפוך. ישראל אמנם נסוגה מחבל עזה אחרי 38 שנות כיבוש, אך היא ממשיכה לשלוט על שטחי הגדה המערבית ורמת הגולן. ככלל, מאז יוני 1967 טענה ממשלת ישראל בכל הפורומים הבין-לאומיים כי שטחי יהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן אינם `שטחים כבושים`, ולפיכך לא חלות בהם האמנות הבין-לאומיות הנוגעות לשטחים מסוג זה. טיעון זה התבסס על ההנחה שמעולם לא הייתה בשטחים אלה ריבונות ירדנית (בגדה המערבית) או מצרית (בעזה), ומכאן שאין לראות בצה`ל כובש שנטל שטחים אלו מבעליהם החוקיים (נגבי, 1981; Playfair, 1989; Roberts, 1985). ישראל העדיפה להתייחס אל השטחים הללו כאל `שטחים שבמחלוקת`, ובכך להגדיל את מרחב התימרון שלה במו`מ עתידי.[1]

מובן שהתנגדותה של ישראל להגדיר את השטח ככבוש נבעה בראש וראשונה מהאינטרס שלה להתנהל בחופשיות באזור זה. כמו כן, מבחינה פסיכולוגית, אילו הייתה ישראל מגדירה את השטח ככבוש, היא הייתה משדרת לאזרחיה ולעולם כולו את המסר כי נוכחותה בשטח זה היא זמנית, כי היא מכירה במידה מסוימת בזכות ההיסטורית שיש לפלסטינים על השטח, וכי היא מודה בכך שעצם נוכחותה שם פוגעת בזכויות היסוד של תושבי המקום. על מנת להתגבר על כלל המכשלות הללו ולשדר לאזרחיה ולקהילייה הבין-לאומית מסר המדגיש את ההומניות הישראלית ואת צדקת הדרך שלה, בחרה ישראל לפסוח על שני הסעיפים – מחד גיסא היא אינה מגדירה את עצמה ככובשת, ומאידך גיסא `לפנים משורת הדין` היא מקיימת (לכאורה) את הכללים ההומניטריים החלים על הכובש. אך נראה שבדומה למה שהתרחש בקרב חברות כובשות אחרות, הקשיים והאתגרים הפסיכולוגיים שהעמיד הכיבוש בפני ישראל לא הסתיימו בכך.

אתגרים פסיכולוגיים של קבוצה כובשת

כפי שציינו, האתגר הפסיכולוגי המרכזי העומד בפני הקבוצה הכובשת הוא שמירה על דימוי עצמי חיובי. אנשים שואפים ליצור ולשמר תפיסה חיובית של עצמם, בפרט כבני אדם מוסריים, אנושיים, טובים ובלתי אלימים (Kunda, 1987; Swann, 1996). שאיפה זו מביאה לכך שתהליכים קוגניטיביים רבים מוטים על מנת לייצר לפרט דימוי חיובי בעיני עצמו. השאיפה לשמר דימוי עצמי חיובי מתקיימת לא רק ברמת הפרט אלא גם ברמת הקבוצה. לפי תיאוריית הזהות החברתית שואב הדימוי העצמי של יחידים מן הדימוי של הקבוצות שאליהן הם משתייכים ושאיתן הם מזדהים (Tajfel, 1978, 1981). השאיפה לדימוי עצמי חיובי מביאה אפוא לנטייה לחזק ולשפר את דימויהּ של קבוצת ההשתייכות (ingroup) ולהעדיף אותה על פני קבוצות אחרות, במיוחד כאשר ההזדהות עם הקבוצה והמחויבות כלפיה הן גבוהות (Ellemers, Spears, & Doosje, 2002).

אולם במצבי כיבוש (כבמצבי לחימה ועימות אחרים) מוצאים חברי הקבוצה הכובשת את עצמם מפעילים אלימות, ולעתים אף פועלים בדרכים המנוגדות לנורמות מוסריות, כגון שלילת זכויות וחירויות מחברי הקבוצה הנכבשת. מלבד זאת, פעמים רבות מותחות קבוצות התייחסות חיוביות בקהילייה הבין-לאומית ביקורת על מעשי הכיבוש. כל אלה מאיימים על היכולת לשמר דימוי עצמי חיובי של הקולקטיב ושל הפרטים החברים בו. לפיכך, האתגר הפסיכולוגי המרכזי העומד בפני חברה כובשת הוא יישוב הפערים בין השאיפה לדימוי עצמי חיובי לבין המשמעויות השליליות הנלוות למעשה הכיבוש (Festinger, 1957).



מנגנוני ההתמודדות

ניתוח תהליך ההתמודדות הכולל יתבסס כאן על התיאוריה הפסיכואנליטית מבית מדרשו של פרויד (Freud, 1915/1961), וניתוח התכנים הספציפיים שבהם ייעשה שימוש נשען על תיאוריות פסיכולוגיות-חברתיות. פרויד וממשיכיו הצביעו על קיומם של מנגנוני הגנה המסייעים לבני האדם להתמודד עם החרדה המתעוררת בהם במצבים שבהם התנהגותם סותרת ערכים ונורמות מקובלים (פרויד, 1977). מצב של כיבוש ממושך יכול להימנות על מצבים אלו, ולכן נביא כאן כמה מהם.

הדחקה והכחשה. ההדחקה מגינה על האדם מפני מידע מאיים באמצעות שמירת המידע בתת-מודע. במקרים אלה יטען האדם שאירוע מסוים לא התרחש, אינו קיים, אינו אמת או לא ידוע (Cohen, 2001). הוא מארגן מחדש את זכרונותיו ואת הידע שלו, מסרב לדבר ושוקע בשתיקה כדי להתעלם מן האמת המטרידה (Zerubavel, 2006). ההכחשה היא מנגנון הפועל לשלילת קיומו של מידע מאיים, והוא פועל קרוב יותר לתחום המודע, מעין `הטמנת הראש בחול`.

בהקשר של כיבוש, כאשר האדם אינו מודע למעשי עוול או להתנהגות הפוגעת באוכלוסייה הנכבשת באופן שאינו הולם את הערכים המקובלים, לא יכולים להתעורר בו רגשות אשמה או נקיפות מצפון. מבחינה תוכנית (כפי שנפרט בהמשך) עשויה ההכחשה להתבטא, למשל, באמונה שמצב הכיבוש הוגן וצודק, ואף בהימנעות מהגדרת המצב כ`כיבוש`. אם הצד הכובש מאמין שהוא בעל זכות על הטריטוריה הנכבשת, ושהצד הנכבש לא זו בלבד שאינו זכאי שיתייחסו אליו כמו לכל העמים אלא שהוא אף מסכן את קיומו ובטחונו של הצד הכובש – הוא אינו צפוי לחוות כל קושי מוסרי. בהקשר הישראלי, הכחשת זהותם הלאומית של הפלסטינים, וכן הסתרתן של הפגיעות בפלסטינים במסגרת הכיבוש, הן דוגמאות למנגנוני הדחקה והכחשה קולקטיביים (ראו גם: Zuckerman, 2002).

הימנעות. אדם המשתמש במנגנון זה אינו מרשה לעצמו להגיע למקום שבו הוא צפוי לעמוד בפני סכנה או להיתקל בתופעות שאינן מקובלות עליו. הדבר עשוי להתבטא בין היתר בהימנעות מקבלת מידע על נושאים המעוררים קשיים פסיכולוגיים ודילמות מוסריות. אם נחזור לכיבוש הישראלי, הרי במישור הקולקטיבי הגישה והמידע לשטחים השנויים במחלוקת מוגבלים במקרים רבים, בעוד שבמישור האישי נמנעים ישראלים רבים מהיחשפות לידיעות הקשורות לנעשה בשטחים הכבושים, במיוחד כאלה הקשורות לסבלם של הפלסטינים ולעוולות הישראליות (הרצוג ולהד, 2006: לוי, 2006).

השלכה. כאשר אדם מתקשה להתמודד עם תכונות שליליות של עצמו, ובפרט עם נטיות תוקפניות, הוא נוטה לייחסן לאחרים. במקרים של סכסוכים בין-לאומיים, כולל מצבי כיבוש, ההשלכה ברמה החברתית נעשית באמצעות דה-לגיטימציה של היריב (Moses, 2002).

אינטלקטואליזציה ורציונליזציה. שני המנגנונים הללו מסייעים לאדם להעלות נימוקים וטיעונים מורכבים ומתוחכמים להצדקת אופי היחסים בין הכובש לנכבש. החיסרון הטבוע בהסברים אלו, הנשמעים לעתים הגיוניים ומנומקים, הוא היותם בלתי רלוונטיים או בנויים על הנחות מוטעות שהטוען אינו מבחין בהן. האימרה של אבא אבן, ש`הפלסטינים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות`, שהתקבלה על-ידי חלק גדול מהציבור היהודי בארץ, היא דוגמה לאינטלקטואליזציה. זאת משום שטענה זו מעבירה את האחריות לצד הפלסטיני, ומתעלמת מן ההחמצות הישראליות בתחום קידומו של תהליך השלום בין הצדדים. גם הטענה שהכיבוש הישראלי מאפשר לפלסטינים ליהנות מפיתוח כלכלי וחברתי היא דוגמה לשימוש במנגנון הרציונליזציה.

כפי שציינו, בעוד שמנגנוני ההגנה מתארים את התהליך או את המנגנון, האמונות המשותפות לבני החברה הכובשת ( Bar-Tal, 2000; Moscovici, 1988) אחראיות לתוכנם של אותם מנגנונים.



אמונות חברתיות המספקות תוכן להתמודדות

חברות מפַתחות לעצמן מערכות של אמונות חברתיות על מנת לשרת צרכים חברתיים שונים, בין היתר הצדקתו של המשך הסדר החברתי הקיים ושימור יתרון הקבוצה על פני קבוצות אחרות (Jost, Banaji, & Nosek, 2004; Sidanius & Pratto, 1999). נראה כי במסגרת ההתמודדות הקולקטיבית של חברה כובשת מפַתחים לפחות חלק מחבריה מערכת של אמונות חברתיות[2] המהווה תשתית פסיכולוגית-חברתית להבנת הכיבוש כמעשה חוקי, נורמטיווי ומוסרי.

חשוב לציין שלא בכל החברות הכובשות מתפתחת הסכמה מלאה בין הפרטים לגבי תפיסת הכיבוש. בחלק מהן יכולות להופיע גישות שונות ומגוונות – החל מתמיכה מוחלטת בכיבוש, כולל בניית מערכת אמונות תומכת, ועד לשלילה מוחלטת שלו ובניית מערכת נימוקים שונה (ממי, 2005). בהקשר הישראלי אפשר להצביע על תהליך הדרגתי של שינוי, מקונסנזוס נרחב יחסית לאחר מלחמת ששת הימים ועד לחילוקי דעות מהותיים כיום (אורן, 2005; בר-טל, 2007). להערכתנו, התשתית התוכנית המזינה את מנגנוני ההגנה האישיים והקולקטיביים ומסייעת להתמודדות עם מצב הכיבוש, מבוססת על אמונות חברתיות הנוגעות לשלושה נושאים מרכזיים: א. הצדקת פעולת הכיבוש והנמקתה; ב. דה-לגיטימציה של האוכלוסייה הנכבשת; ג. שימור הדימוי העצמי הקולקטיבי החיובי של הכובשים. להלן נעמוד על כל אחד מסוגי האמונות הללו, תוך בחינתם בהקשר הישראלי.



אמונות חברתיות המתייחסות לצדקת הכיבוש

אמונות אלה מתארות את הסיבות שהביאו לכיבוש ולהמשכתו. הן מציגות את המטרות שמשרת הכיבוש ואת הדרכים להצגתן כלגיטימיות ומוסריות, ובכך הן מהוות מקור להנעה חברתית. האמונות הללו הן גם חסם בפני ההשלכות הפסיכולוגיות הבעייתיות העלולות להיווצר בעקבות הפגיעה בדימוי העצמי. ליתר פירוט, הצדקה ברורה להתנהגות המנוגדת לעמדות המוצהרות מפחיתה את עוצמת הדיסוננס הקוגניטיבי (Festinger & Carlsmith, 1959) ומפחיתה את תחושת האשמה הקולקטיבית (Miron et al., 2006).

כפי שציינו, ברוב המקרים שבהם כובשת מדינה מסוימת מדינה אחרת או חלק ממנה, היא אינה נוטה לכנות פעולה זו בשם `כיבוש`, אלא מסתייעת במושגים אחרים כדי להסביר את הפעולה. ההגדרה החלופית למושג מספקת ברוב המקרים באופן ישיר ומיידי את ההצדקה לקיומו. כך, למשל, כאשר מוגדר הכיבוש כ`שחרור`, אפשר להניח כי הוא מוצדק משום שהשטחים שעליהם הוא מוּחָל נתפסים מבחינה היסטורית כשייכים לצד הכובש. לחלופין, יש מקרים שבהם מוגדר הכיבוש כ`שחרור` כביטוי לשחרורם של אזרחים מעולו של שלטון עריץ או מדיכוי. דרך אחרת היא להציג את הכיבוש כ`מלחמת מנע`, שמטרתה למנוע סכנות ואיומים מצד הנכבש. מובן שאפשר גם לשלב בין ההצדקות השונות ולהביא הצדקות נוספות.

במקרה הישראלי, את ההצדקה לכיבוש חצי האי סיני, הגדה המערבית, חבל עזה ורמת הגולן ב-1967 אפשר לחלק לשני שלבים: השלב המיידי והשלב ארוך הטווח. במישור המיידי הוסברה היציאה למלחמה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ כמלחמת מנע (גלוסקא, 2005). בהחלטה הרשמית של ממשלת ישראל מ-4 ביוני 1967 נכתב כי ישראל יוצאת לפעול נגד `טבעת התוקפנות שמתהדקת מסביבה`. בכרוז של מפקד עוצבת הפלדה, ישראל טל, נכתב: `היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו [...] זהו קרב שהאויב רצה בו, האויב פתח בו, האויב יקבלנו אחת אפיים` (שגב, 2005, 359).

בשלב השני, מיד עם פרוץ המלחמה, נוסף מרכיב של שחרור; תחילה הייתה ההתייחסות לשחרור ירושלים המזרחית בלבד, אך תוך זמן קצר היא הורחבה לשטחים כולם. כלומר, הכיבוש הוצג ונתפס כשחרור יהודה ושומרון, חבל עזה ואף סיני ורמת הגולן, שהיו אמורים להיות חלק משטחי מדינת היהודים, הן לפי הגבולות המותווים בתנ`ך והן לפי הצהרת בלפור. מן ההיבט התיאולוגי נתפס כיבוש השטחים כחלק מתהליך הגאולה של עם ישראל בארץ ישראל. את הטיעון הזה הוביל בעיקר הרב צבי יהודה קוק, שראה בו גם אפשרות לחיזוק משמעותי של הציונות הדתית (לפירוט ראו: גרבר, 2005; שוורץ, 1997). מבחינה אידיאולוגית הביאה אופוריית הניצחון לאיחוד כוחות בין הימין לבין חלקים מסוימים בשמאל בסוגיית שלמות הארץ. דוגמה לכך אפשר למצוא בפעילותם של סופרים ואנשי רוח רבים, כמו ש`י עגנון, נתן אלתרמן, חיים גורי ואחרים, שהוציאו כרוזים שבהם תוארו השטחים כחלק אינהרנטי של ארץ ישראל (שגב, 2005), ובתמיכתו של משה דיין ב`ארץ ישראל השלמה` (Horowitz, 1987).

תפיסת ארץ ישראל השלמה רווחה בקרב ציבור נרחב במשך שנים רבות, והיא מוסיפה להתקיים בחלקים לא-מבוטלים של הציבור גם היום. בסקר מדד השלום שנערך במארס 2008 התברר ש-55% מן הציבור היהודי רואים עדיין בשטחי הגדה שטח משוחרר, ורק 32% רואים בהם שטח כבוש. לכן אפשר להבין את הקשיים המתעוררים בצד היהודי בישראל לפתור את הסכסוך כאשר הפשרות הטריטוריאליות נתפסות למעשה כ`נתינה של שטח ישראלי` ליריב.



אמונות חברתיות המתייחסות לדה-לגיטימציה של העם הנכבש

מערכת שנייה של אמונות חברתיות, שהיא חלק מן התשתית הפסיכולוגית של הכובש, פועלת ליצירת דה-לגיטימציה של העם הנכבש. דה-לגיטימציה פירושה שיוך הנכבש `לקטגוריות חברתיות שליליות קיצוניות, שמוּדָרות מחוץ לתחום הקבוצות האנושיות הנתפסות כפועלות במסגרת הנורמות ו/או הערכים המקובלים` (ראו: Bar-Tal, 1989, p. 170). במקרה של כיבוש מייחס הכובש לנכבש תכונות העשויות להסביר את הכיבוש, ולכן אמונות אלה ממשיכות במידה מסוימת את קו ההסברה של הצדקת הכיבוש.

בהקשר הישראלי-פלסטיני ראוי לציין כי הדה-לגיטימציה של הפלסטינים לא התחילה עם הכיבוש, אלא הרבה קודם לכן. מקורו של התיוג השלילי כבר בראשית הסכסוך, כאשר היהודים שעלו לארץ ישראל בגלי העליות הציוניות, בעיקר העולים מאירופה, באו במגע עם הערבים שכבר חיו בארץ (גורני, 1985 Bar-Tal & Teichman, 2005;). הערבים תויגו כ`פרימיטיביים`, `חסרי תרבות`, `פראי אדם` ו`נחשלים`. עם הסלמת הסכסוך החלו הערבים להיתפס כ`מרצחים`, `אספסוף צמא דם`, `בוגדניים`, `פחדנים`, `אכזריים` ו`רשעים` (Bar-Tal & Teichman, 2005).

הדה-לגיטימציה של הפלסטינים נמשכה גם לאחר הקמת מדינת ישראל. הערבים הוסיפו להיתפס כפרימיטיביים ואלימים. נוסף על כך, התווית הנפוצה ביותר בקרב היהודים במהלך שנות הסכסוך הייתה `ערבי`, ללא אבחנה בין קבוצות ערביות לאומיות שונות. השימוש בתווית זו לא היה מקרי (Bar-Tal & Teichman, 2005). מטרתו הייתה לשלול את קיומו של לאום פלסטיני ולרמוז שכל אוכלוסיית המזרח התיכון משתייכת לאותה קטגוריה לאומית. מכך השתמע שלרשות העם הערבי עומד אזור גיאוגרפי נרחב להתקיים בו, ושלאומה היהודית `יש רק מקום אחד: ארץ ישראל`. תפיסה זאת שלטה גם בתחילת הכיבוש ב-1967, והיא התקשרה עם אידאולוגיית ה`שחרור` של האדמות, שנתפסו כחלק ממדינת ישראל. להכחשה זאת נודעה משמעות מיוחדת, מכיוון שהיא שללה את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולהקמת מדינה משלהם. שלילת הזהות הלאומית אִפשרה במידה רבה להציג את הכיבוש כ`שחרור`. כלומר, הגדה המערבית וחבל עזה אינם כבושים, שכן מאחר שאין `עם פלסטיני` – שטחים אלה לא היו יכולים להילקח ממנו. בנסיבות אלה הוצגה כל פעולת התנגדות לכיבוש מצד הפלסטינים כפעולת טרור המאיימת על בטחונה ועל קיומה של מדינת ישראל. ברור מאליו שהצמדת תוויות קיצוניות, כמו `רוצחים`, `טרוריסטים` או `נאצים` לאוכלוסייה הנכבשת, משחררת את הכובש, לפחות מבחינה תפיסתית-פנימית, מכל מחויבות לדאוג לזכויות האדם או להגדרה עצמית של אותה אוכלוסייה.



אמונות חברתיות המתייחסות לדימוי העצמי הקולקטיבי החיובי של הכובש

ערכת אמונות חברתיות שלישית נועדה לבסס את הדימוי הקולקטיבי העצמי החיובי, ולדחוק לשוליים מידע העלול לפגוע בדימוי זה.

כפי שצוין לעיל, הפעולות השליליות של הכובש עשויות להוות איום על דימויו העצמי בשל הסתירה בינן לבין נורמות וערכים מקובלים, ולכן מתעצם הצורך שחש הכובש להאדיר את דימויו החיובי. בדומה לרוב המכריע של העמים ייחסו גם היהודים לעצמם איכויות חיוביות מראשיתה של בניית האומה. היהודים בישראל ראו את עצמם כעם שזכה ל`לידה מחודשת` בארץ ישראל, וכבעלי רשימה ארוכה של תכונות חיוביות (שמעוני, 2001). הסטריאוטיפים העצמיים הציגו את היהודים כאנשים מודרניים, משכילים, אינטליגנטיים, חרוצים ונחושים, וכן כאנשים אמיצים, מוסריים והומאניים. תוויות אלה, שהתגבשו בתקופת היישוב ושתוקפן לא פג גם בתקופת המדינה, נועדו להנגיד את `עליונות` היהודים עם `נחיתות` הערבים, ולהציב גבול ברור בין שתי הקבוצות (Bar-Tal & Teichman, 2005).

ברוח זו הודגשה התנהגותם המוסרית וההומאנית של הלוחמים הישראלים בשדה הקרב – לוחמים אשר יצאו למלחמת 1967 (שהובילה לכיבוש) לא מתוך שנאה ויצר תוקפנות, אלא מתוך מניעים של הגנה על הבית. המושג `טוהר הנשק`, שנעשה בו שימוש תכוף, נועד לשקף את התנהגותם המוסרית של הלוחמים היהודיים והוצג כערך עליון המנחה אותם בלחימתם. דוגמה בולטת לתפיסה זו אפשר למצוא במאמרו של עמוס קינן, שהתפרסם במוסף של `ידיעות אחרונות`: `צבא ישראל אינו צבא כיבוש. האיש הישראלי הוא איש טוב, איש מוסר, אוהב את הבריות ובעל הכרה. חייל החוזר מן הקרב, שילדים כבושים אינם מפחדים ממנו, שילדים כבושים מתגודדים סביבו, מחייכים אליו והוא מחייך אליהם, שנשים וגברים מתערבבים בו, מקיפים אותו ללא פחד, משוחחים אתו על לקח המלחמה, חייל כזה אינו חייל של כיבוש` (קינן, 23 ביוני 1967). דוגמה נוספת היא המושג `יורים ובוכים`, שהתפרסם אחרי המלחמה ושמטרתו הייתה להציג את ייסורי המצפון של הלוחמים מן האגף השמאלי של החברה הישראלית (ראה שיח לוחמים, 1967).

בתקופות מאוחרות יותר (ועד היום) מרבים המנהיגים הפוליטיים והצבאיים להגדיר את צה`ל כצבא המוסרי ביותר בעולם. מעניין שככל שגוברת ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, וככל שנעשות תגובות צה`ל קשות וקיצוניות יותר בעקבות זאת, כך גם מתרבות ההצהרות ביחס למוסריותו של הצבא. דוגמה עדכנית לכך אפשר למצוא בדבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בפתיחת ישיבת הממשלה לאחר שנהרגו שבעה בני משפחה פלסטינית: `צבא ההגנה לישראל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם [...] הוא מעולם לא ניהל מדיניות של פגיעה באזרחים ואיננו עושה כך גם היום` (שומפלבי, 2006). אמירות מסוג זה הפכו לחלק מרכזי בהוויית הכיבוש הישראלית.



דיון וסיכום

אף על פי שכיבוש מתמשך אינו שכיח בעולם המודרני, במקומות הספוּרים שבהם הוא מתקיים השלכותיו על החברה הנכבשת הן קשות ביותר. לצד זאת נראה כי הכיבוש הוא גם בעל השלכות לא פשוטות על חברי הקבוצה הכובשת. אנחנו סבורים שמלבד מהלכים מדיניים וצבאיים צריכה החתירה לסיום הכיבוש להיות מלוּוה בכרסום בעל משמעות במנגנוני ההתמודדות עם האתגרים הפסיכולוגיים שהכיבוש מציב בפני הכובשים. שחיקה של המנגנונים הדינמיים וכרסום בהבניית המציאות המקובלת – זו המצדיקה את הכיבוש – עשויים להביא לירידה ברמת התמיכה באמונות הכיבוש המרכזיות, ולפיכך גם להביא לנכונות לסיים את הכיבוש. מלבד זאת נראה כי הכרה בכך שמדובר במצב של `כיבוש` וקבלת הגדרות החוק הבין-לאומי, על כל המשתמע מהן, הן תנאי הכרחי (אך לא מספיק) בדרך לסיום הכיבוש. הסיבה לכך היא המשמעויות הפסיכולוגיות הישירות שיש להגדרת מצב מסוים כ`כיבוש` – הכרה בארעיות המצב, הכרה בעוול שנעשה לצד השני והכרה שיש גם ליריב צדק ההיסטורי.

הזירה הישראלית היא דוגמה מובהקת למרכזיותו של הממד הפסיכולוגי בשימור מצב הכיבוש. האמונה המוחלטת ורבת השנים שבה מחזיק רוב הציבור היהודי בישראל, כי השליטה בשטחי הגדה המערבית, עזה ורמת הגולן היא פעולה הגנתית, בשילוב עם ההצדקות וההנמקות ההיסטוריות – כל אלה הם שאִפשרו ועדיין מאפשרים לחלקים גדולים בציבור הישראלי להימנע מן הקשיים הפסיכולוגיים שעלול מצב הכיבוש לעורר.

אך נראה כי מנגנוני ההתמודדות הפסיכולוגיים שמייצר הכובש על מנת להשלים עם מצב של כיבוש מתמשך עלולים לגבות ממנו מחיר לא מבוטל. המחיר הפסיכולוגי, החברתי והמוסרי של הכיבוש מצדיק סקירה מקיפה נפרדת (ראו: Rosler, Bar-Tal, Sharvit, Halperin, & Raviv, in press). נמנה כאן רק כמה מההיבטים העיקריים של מחירים אלה בהקשר הישראלי. ראשית, יש להניח כי ההצדקה הממושכת של התנהגויות מדירות ואלימוֹת, שנועדה למנוע דיסוננס קוגניטיבי ורגשות אשמה, מחלחלת, גם אם באופן בלתי רצוני, למחוזות אחרים בהווייתה של החברה הכובשת. בדרך זו עלולה להתפשט תרבות המצדיקה שימוש בכוח להשגת מטרות אישיות וחברתיות. כמו כן, במקרים מסוימים יש להניח שתרבות של שליטה בנכבש ודה-לגיטימציה שלו עלולה להביא לירידה בערך האדם, ובעקבות זאת לריבוי מקרי האלימות הבין-אישית. ירידה זו בערך האדם, לצד התרחבות תהליכי ההדחקה וההכחשה החברתיים, עלולה להוביל להתעלמות ממצבן הקשה של אוכלוסיות מוחלשות, כמו עולים חדשים או עובדים זרים, ולעתים אף להשלכת האשמה לעבר אותן קבוצות חברתיות.

מלבד זאת נראה כי הצורך המהותי בהצדקת הכיבוש ובשמירה על הדימוי העצמי החיובי עלול להביא פעמים רבות לחוסר הקפדה מודע על שמירת החוק. בזירה הישראלית גילו השלטונות במשך שנים רבות סלחנות והבנה כלפי התנהלות לא חוקית של ישראלים בשטחים, ופעמים לא מעטות השלטונות עצמם אף שיתפו פעולה עם אותם פורעי חוק (אלדר וזרטל, 2004; ששון, 2005). התנהלות אזרחית ושלטונית זו יצרה איום של ממש על שלטון החוק בישראל, וללא ספק היא גם זלגה לתחומי חיים אחרים (נגבי, 2004). בהקשר זה אנו מקבלים את גישתו של משה נגבי, שכתב כבר בשנת 1981: `רבות כבר דובר ונכתב על תופעות ההסתאבות שפקדו את החברה הישראלית בעטיו של שלטוננו הממושך על עם זר ועוין. ואכן נדמה שהמִכתם המפורסם של לורד אקטון – בדבר שלטון מוחלט המכתים לחלוטין – נכון שבעתיים כאשר הדברים אמורים בשלטון צבאי על אוכלוסייה זרה` (נגבי, 1981, עמ` 164). נראה כי לא יהיה זה מוגזם לטעון שחלק מהפעולות הבלתי חוקיות שנעשו במסגרת הכיבוש ערערו לאורך השנים את תפיסתו של שלטון החוק בישראל כנורמה מרכזית (Horowitz, 1987). מחירים אלה, יחד עם כל משמעות הפגיעות בעם הנכבש, הם מחירים כבדים מנשוא, ולכן סיום הכיבוש הוא משימה שאליה חייבים להתגייס רבים שמדינת ישראל יקרה להם.

-------------

1. בשונה מן העמדה הישראלית, על-פי רוברטס (Roberts, 1990) גורס הרוב המכריע של הקהילייה הבינלאומית – ארגונים ממשלתיים ולא ממשלתיים – כי הכללים של אמנות ז`נבה והאג בנוגע לכוח כובש צריכים לחול על השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית, חבל עזה ורמת הגולן.

2. אמונות חברתיות הן קוגניציות המשותפות לבני החברה ומתייחסות לנושאים ולסוגיות שנמצאים במרכז סדר היום החברתי ותורמים לתחושת הייחודיות שלהם (Bar-Tal, 2000). תכני האמונות החברתיות נוגעים למאפיינים, למבנים ולתהליכים הקיימים בחברה ועוסקים בתחומים שונים בחיים החברתיים. בנוסף לכך, חלק מהאמונות החברתיות יוצרות את הנרטיב הקולקטיבי של החברה.

------------

* ד. בר-טל, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב; ע. הלפרין, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת סטנפורד; ק. שרביט, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת מרילנד; נ. רוזלר, התכנית לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם, האוניברסיטה העברית בירושלים; ע. רביב החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב, והמרכז ללימודים אקדמיים, אור יהודה.





מקורות

אורן, נ. (2005). השפעת ארועים מכריעים בסכסוך הישראלי-ערבי על אתוס הסכסוך הישראלי

(2000-1967). עבודה לתואר השלישי שהוגשה לאוניברסיטת תל אביב.

אלדר, ע. וזרטל, ע. (2004). אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967. תל-אביב: כנרת, זמורה, ביתן-דביר.

בר-טל, ד. (2007). לחיות עם הסכסוך: ניתוח פסיכולוגי-חברתי של החברה היהודית בישראל. ירושלים: כרמל.

גורני, י. (1985). השאלה הערבית והבעיה היהודית. תל-אביב: עם עובד.

גלוסקא, ע. (2005). אשכול, תן פקודה!. תל-אביב: משרד הביטחון.

גרבר, ר. (2005). מהפכת ההארה: דרכו הרוחנית של הראי`ה קוק. ירושלים: הספריה הציונית.

הרצוג, ח. ולהד, כ. (2006). מבוא: ידע-שתיקה-פעולה ומה שביניהם. בתוך ח. הרצוג וכ. להד (עורכות), יודעים ושותקים: מנגנוני השתקה והכחשה בחברה הישראלית (עמ` 22-7). ירושלים: מכון ון ליר.

לוי, ג. (2006). ביום שהחברה הישראלית באמת תדע. בתוך ח. הרצוג וכ. להד (עורכות), יודעים ושותקים: מנגנוני השתקה והכחשה בחברה הישראלית (עמ` 82-75). ירושלים: מכון ון ליר.

ממי, א. (2005). דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש (תרגום א. להב). ירושלים: כרמל.

נגבי, מ. (1981). כבלים של צדק. ירושלים: כנה.

נגבי, מ. (2004). כסדום היינו: במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות. ירושלים: כתר.

קינן, ע. (1967). פרחי שלום בקני תותחים. ידיעות אחרונות- 7 ימים, 22 באוקטובר, עמ` 7-6.

שגב, ת. (2005). 1967: והארץ שינתה את פניה. ירושלים: כתר הוצאה לאור.

שוורץ, ד. (1997). ארץ הממשות והדמיון: מעמדה של ארץ-ישראל הציונית הדתית. תל-אביב: עם עובד.

שומפלבי, א. (2006). הצבא המוסרי בעולם. ידיעות אחרונות, 11 ביוני.

שיח לוחמים (1967). תל אביב: מערכת האיחוד

שמעוני, ג. (2001). האידאולוגיה הציונית. ירושלים: מגנס.

ששון, ט. (2005). תקציר חוות הדעת בעניין מאחזים בלתי חוקיים. ירושלים: משרד ראש הממשלה – אגף התקשורת.



Bar-Tal, D. (1989). Delegitimization: The extreme case of stereotyping and prejudice. In D. Bar-Tal, C. F. Graumann, A.W. Kruglanski, & W. Stroebe (Eds.), Stereotyping and prejudice: Changing conceptions (pp. 169-182). New York: Springer Verlag.

Bar-Tal, D. (2000). Shared beliefs in a society: Social psychological analysis. Thousand Oaks, CA: Sage

Bar-Tal, D., & Teichman Y. (2005). Stereotypes and prejudice in conflict: Representations of Arabs in Israeli Jewish society. Cambridge: Cambridge University Press.

Benvenisty, E. (1993). The international law of occupation. Princeton, NJ: Princeton University Press.

Cohen, S. (2001). States of denial: Knowing about atrocities and suffering. Cambridge: Polity

Edelstein, D. M. (2004). Occupational hazards: Why military occupations succeed or fail. International Security, 29, 49-91.

Ellemers, N., Spears, R. & Doosje, B. (2002). Self and social identity. Annual Review of Psychology, 53, 161-186.

Festinger, L. (1957). A Theory of Cognitive Dissonance. Evanston, IL: Row Peterson.

Festinger, L. & Carlsmith, J. M. (1959). Cognitive consequences of forced compliance. Journal of Abnormal and Social Psychology, 58, 203-210.

Freud, S. (1915/1961). The standard edition of the complete works of Sigmund Freud (J. Strachey ed. and trans., Vol. 14). London: Hogarth Press.

Horowitz, D. (1987). Israel and the occupation. The Jerusalem Quarterly, 43, 21-36.

Jost, J. T., Banaji, M. R. & Nosek, B. A. (2004). A decade of system justification theory: Accumulated evidence of conscious and unconscious bolstering of the status quo. Political Psychology, 25, 881-920.

Kunda, Z. (1987). Motivated inference: Self-serving generation and evaluation of causal theories. Journal of Personality and Social Psychology, 53, 636-647.

Lustick, I. S. (1993). Unsettled states, dispute lands. Ithaca and London: Cornell University Press.

McCarthy, C. (2005). The paradox of the international law of military occupation: Sovereignty and the reformation of Iraq. Journal of Conflict & Security Law, 10 (1), 43–74.

Miron, A. M., Branscombe, N. R. & Schmitt, M. T. (2006). Collective guilt as distress over illegitimate intergroup inequality. Group Processes and Intergroup Relations, 9, 163–180.

Moscovici, S. (1988). Notes towards a description of social representations. European Journal of Social Psychology, 18, 211-250.

Moses, R. (2002). Unconscious defense mechanisms and social mechanisms used in national and political conflicts. In Bunzl, J. & Beit-Hallahmi, B. (Eds.), Psychoanalysis, identity, and ideology: Critical essays on the Israel\Palestine case (pp. 85-106). Norwell, MA: Kluwer Academic Publishers.

Playfair, E. (1989). Legal aspects of Israel’s occupation of the West Bank and Gaza: Theory and practice. In N. H. Aruri (Ed.), Occupation: Israel over Palestine (2nd ed., pp. 101-126). Belmont: Association of Arab-American University Graduates.

Roberts, A. (1985). What is a military occupation?. British Yearbook of International Law 1984, 55, 249-305.

Roberts, A. (1990). Prolonged military occupation: The Israeli-occupied territories since 1967. The American Journal of International Law, 84, 44-103.

Rosler, N., Bar-Tal, D., Sharvit, K., Halperin, E. & Raviv, A. (in press). Moral aspects of prolonged occupation: Implications for an occupying society. In C. Kinnvall, S. Scuzzarello & K. Monroe (Eds.), On behalf of others: The morality of care in a global world.

Sidanius, J. & Pratto, F. (1999). Social dominance. Cambridge, UK: Cambridge University Press.

Swann, W. B. (1996). Self-trap: The elusive quest for higher self esteem. New York: W H Freeman.Tajfel, H. (1978). Social categorization, social identity and social comparison. In H. Tajfel (Ed.), Differentiation between social groups (pp.61-76). London: Academic Press.

Tajfel, H. (1978). Social categorization, social identity and social comparison. In H. Tajfel (Ed.), Differentiation between social groups (pp. 61-76). London: Academic Press.

Tajfel, H. (1981). Human groups and social categories. Cambridge: Cambridge University Press.

Zerubavel, E. (2006). The elephant in the room: Silence and denial in everyday life. New York: Oxford University Press.

Zuckerman, M. (2002). Towards a critical analysis of Israeli political culture. In Bunzl, J. & Beit-Hallahmi, B. (Eds.), Psychoanalysis, identity, and ideology: Critical essays on the Israel\Palestine case (pp. 59-70). Norwell, MA: Kluwer Academic Publishers.






O


N
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה
ההטעיה של הסכמי אוסלו
מעגל הדמים ממשיך להסתובב. ההרוגים הישראלים היום בהתנחלות עלי, כמו ההרוגים הפלסטינים אתמול בג`נין, הם כולם קרבנות הכיבוש.