אחרי הפסקה, ארוכה למדי לטעמי ולצערי, הצטרפתי בשבת האחרונה (13.3.2010) ליום רפואי התנדבותי שקיימה עמותת רופאים לזכויות אדם במחנה הפליטים נור אלשמס (نور الشمس).
כמו שעון שוויצרי, בשעה 8.30 בבוקר, התכנסו רופאים, אחיות, אחים, סטודנטים לרפואה ונהגים בבית הקפה שבצומת הצפוני של העיר טייבה. כשפגשתי אותם, משום מה עלתה בי האסוציאציה הבאה: אנשים אלה ואחרים באים מדי שבוע ליום הרפואי כמו דתיים בדרכם לבית התפילה, כמו רוכבי אופניים ביום ספורט, כמו משפחות המנצלות את יום המנוחה השבועי לטיולים בטבע או לביקורי משפחה. ההתמדה של מתנדבי העמותה מאז שנת 1989, דהיינו מזה כ-21 שנים, פשוט ראויה להערצה. עד כה, רק מלחמות וסגרים מנעו מהם לקיים את המסורת הזו.
בשבת הזו, הצוות הרפואי שפעל במחנה הפליטים נור אלשמס כלל: רופא פנימי (עאוני אליאס, סח`נין), רופא ילדים (ג`ודאת אבו מוח`, בקה אלע`רביה), גינקולוג (אילן גל, תל-אביב), שני רופאי משפחה (דנה זליגמן, חדרה, ופארס עאזם, טייבה), חירורג (חסן מתאנה, קלנסואה), אופטומטריסט (מוחמד נאטור, קלנסואה), רוקח (סלימאן בשארה, טירה), אחות (פנינה פיילר, יד חנה), אח (מוחמד חג` יחיא, טייבה), חובש (יוסי ברו`ן, שוהם), ארבעה סטודנטים לרפואה מאוניברסיטת תל אביב, מתרגמת (בות`יינה אבו ראס, טייבה), וכמובן המארגן הקבוע של הימים הרפואיים – צלאח חג` יחיא מטייבה. לצידם עבדו אנשי רפואה ומינהלה מקומיים.
מרכז נור אלשמס
היום הרפואי התקיים בבניין בו מנהלות נשות המחנה את פעילותן הציבורית והחברתית. חולים - נשים, טף וגברים, חיכו בסדר מופתי ובשקט לתור שלהם ליד החדרים בהם הם נבדקו וטופלו בידי הרופאים והאחיות, וכן ליד החדר ששימש בית מרקחת בו הם קיבלו את התרופות שרשמו להם הרופאים. בחצר של הבניין, בו פועל כל השבוע גן ילדים, ומסביבו, עמדו סקרנים רבים, ביניהם גם צעירים אחדים.
מוצטפא יוסף שהאב, אח מוסמך במקצועו, שימש לי כמדריך. שהאב, נולד במחנה הפליטים נור אלשמס בשנת 1954 למשפחה ברוכת ילדים. אביו היה פקיד באונרו`א. בעבר, עבד שהאב לפרנסתו בישראל. בין השאר, הוא עבד במפעל `חוטים דקים` בנתניה. בין השנים 1993-1980 הוא עבד כאח מוסמך באבו דאבי שבמפרץ בה הוא חי יחד עם רעייתו וילדיו. בעקבות מלחמת המפרץ, חזרה כל המשפחה לגדה המערבית. כיום הוא עובד כאח ב`סהר האדום`.
נור אלשמס שוכן כ-3 קילומטרים מזרחית לעיר טולכרם על הכביש המוביל לעיר שכם. לשאלתי, מהו מקור שם יישובם – נור אלשמס (אור השמש), הסביר לי שהאב, כי את השם קבעו אסירים בבית סוהר שהיה בשטח. בית הסוהר הופעל על-ידי השלטונות הבריטיים לאחר שכבשו את פלסטין במלחמת העולם הראשונה מידי האימפריה העות`מאנית.
החל משנת 1919, היו באזור מחנה צבאי בריטי ובית סוהר בו היו כלואים אסירים שנדונו לתקופות מאסר ארוכות, כולל מאסרי עולם. האסירים הועסקו בעבודות כפייה במחצבה סמוכה. ברור שהאסירים לא התלהבו ממעמדם כאסירים ובמיוחד מהעובדה שהם עבדו בפרך במחצבה משך שעות רבות תחת קרני השמש הלוהטת שחרכו את גופם וגרמו להם סבל רב. הם יכלו להתנחם רק בעובדה אחת: בניגוד למאסר בתאים נעולים, כאן הם ראו את אור השמש.
בשטח של נור אלשמס נותרו שרידים של מסילת ברזל שעברה במקום עד 1948. מכאן, הובילו קרונות סחורות וכן את האבנים שחצבו האסירים במחצבה. על הרמפה שהיתה צמודה למסילה אפשר עד היום לקרוא מלים אחדות שחרט אחד האסירים. המלה `נדון` (محكوم) נראית בבירור.
תושבים סיפרו כי פסי המסילה פורקו בשנות ה-70 הראשונות של המאה שעברה על ידי שלטונות הכיבוש שהעבירו אותם לישראל. לפי אחת הגרסאות, צה`ל השתמש בחלקי מסילת הברזל לחיזוק תעלות `קו בר לב` שהוא בנה לאורך תעלת סואץ.
מחנה הפליטים נור אלשמס הוקם בשנת 1951. כאן שיכנה אונרו`א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטינים במזרח התיכון - UNRWA) פליטים שחיו במחנה הפליטים שליד ג`נין אשר אוהליהם נחרבו בסופת שלג שפקדה את האזור בחורף של אותה שנה. במקורם, אלה היו פליטים מיישובים פלסטיניים באזור חיפה והצפון.
מחנה הפליטים נור אלשמס משתרע על פני שטח של כ-260 דונם. יש בו כ-900 יחידות דיור וחיים בו כיום מעל ל-9,000 אנשים. כשאר הישובים הפלסטינים, תושביו סובלים מהכיבוש הישראלי הנמשך קרוב ל-43 שנים. במהלך מלחמת יוני 1967, 4 מבני משפחת חסן נהרגו מפגז ישראלי שהחריב את ביתם. תושבי נור אלשמס השתתפו באינתיפאדה הראשונה ובאינתיפאדה השנייה. תושבים מעריכים, כי מיוני 1967 ועד היום, מספר השאהידים של יישובם מגיע ל-38, ומספר הפצועים לכמה מאות. ההערכה היא שמספר האסירים מקרב תושביו מגיע כיום לכדי 40.
בכניסה לבניין בו התקיים היום הרפואי הוצבו רשימות בעלי זכות הבחירה במקרה שהרשות הפלסטינית תחליט על קיום בחירות כלליות. האנשים עימם שוחחתי התגאו לספר שתושבי נור אלשמס מצליחים לשמור על לכידות פנימית. חרף העובדה שאנשים משתייכים או אוהדים ארגונים פוליטיים שונים, לרוב הם מצליחים, בלי התערבותו של גורם חיצוני כלשהו, לפתור בכוחות עצמם מחלוקות וסכסוכים המתגלעים ביניהם. הם מבקרים את הפיצול הפוליטי במחנה הפלסטיני והם מציינים שהוא משחק לידיים של הכיבוש הישראלי.
למרות העובדה שנור אלשמס שוכן באזור B, צה`ל נכנס ויוצא באזור כאוות נפשו, ועורך גם מעצרים. התופעה המציקה להם במיוחד היא של המחסומים הקבועים והארעיים של צה`ל השוללים מהם תנועה חופשית ומשבשים את חייהם. הסגרים התכופים והמחסומים פוגעים באפשרויות לתעסוקה סדירה, מפריעים לתנועת חולים הנזקקים לטיפול רפואי, ולסטודנטים. המחסומים, הסגרים, הגבלות התנועה ואיסורי הכניסה לישראל הם שגורמים לשיעור אבטלה גבוה שפוגע ברמת החיים שלהם.
צעירים קבלו, `הכיבוש גורם לנו להרגיש כמו כלואים בבית סוהר. לפעמים, שטח המחייה של בית הסוהר הוא יותר גדול, ולפעמים, הוא יותר קטן, בכל מקרה הוא נשאר בית סוהר`. `בית הסוהר הזה`, הסביר אחד האבות שהקשיב לשיחה, `סוגר על הצעירים, חונק אותם וזורע בהם ייאוש. ייאוש הוא יועץ רע. הוא יוצר מצב מסוכן הדומה לפצצת זמן`.
הצעירים עימם שוחחתי נהנו להתגרות בי. הם הטיחו בפני, `מה שלא יהיה, מצבך יותר טוב מהמצב שלנו. מצבם של הילדים שלך טוב ממצבנו. לילדים שלך לא חסר כלום. הם יכולים לנוע באין מפריע לאן שהם רוצים. הם יכולים לבחור לעשות כל מה שבא להם בחיים. תודֶה, אתם היהודים, מצבכם הרבה יותר טוב מהמצב שלנו הפלסטינים`. התקשיתי להתמודד עם מטר טענותיהם.
*
הזמן ביום הרפואי חלף במהירות. שאלתי את אחד מחברי הצוות הרפואי מהו הדבר שמרגש אותו במיוחד ביום הרפואי. הוא, או היא, השיב, `החיוך הנסוך על פני המטופלים ובשאר האנשים שאנחנו פוגשים כאן`. נראה שהחיוך הזה ביום הרפואי מטעין את הסוללות הפנימיות שלו ושל עמיתיו אותן מרוקן הכיבוש.
יוסף אלגזי
O
N |
