קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לחצות את הקווים - נטע גולן בראיון למרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית
המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית
שלישי, 16 מרץ 2010 (נערך ביום 2.3.10)
http://www.alternativenews.org/hebrew/index.php?option=com_content&view=article&id=40:2010-03-16-12-18-52&catid=7:news&Itemid=24


לרגל יום האשה הבינלאומי, ראיון עם נטע גולן.

נטע גולן מציגה עצמה כפעילה פוליטית, אם לשלוש בנות, ישראלית שחיה ברמאללה עם בעלה ניזאר ושלוש בנותיהם (נוואל (7), שאדן (6) וסלמה (בת שישה חודשים).


איך את מגדירה את עצמך? ישראלית, פלסטינית?

אני ישראלית שחיה ברמאללה. אני חיה בגדה, בחברה הפלסטינית, מזה 10 שנים. מעצם היותי במקום למשך תקופה כזו אני הופכת לפלסטינית בדברים מסוימים. יש דרכים בהן אדם הופך להיות המקום בו הוא חי ויש דרכים בהן מעולם לא אהיה פלסטינית: מבחינת הזהות, התודעה ההיסטורית, החוויות, המושגים. כלומר, הנכבה לא היתה חלק מהתודעה ההיסטורית שלי. למדתי את ההיסטוריה כמו כל אשכנזי טוב, כשנקודת המוצא שלי היא השואה. ככל שאני לומדת יותר על הנכבה, אני מבינה אותה, מתחברת אליה, אבל לעולם לא אהיה פלסטינית. בנותי, לעומת זאת, גדלות בחברה הפלסטינית והן פלסטיניות, לאמא יהודיה-ישראלית. חשוב לי שהבנות שלי ידברו ערבית וחשוב לי שהזהות שלהן תהיה זהות פלסטינית, ושפה היא חלק מאוד גדול מבניית זהות. אני רוצה שהן ילמדו גם עברית. נולדתי לתוך הזהות הישראלית וכנראה שבמידה מסוימת גם אמות בתוכה. יש דברים בישראליות שלי שאני אוהבת ולא הייתי רוצה לאבד. החברה הפלסטינית מאוד דיפלומטית, ואני מאוד ישראלית, מאוד ישירה, אוהבת לדבר הרבה, ותכלס חסרת טאקט הרבה פעמים. ואת הישירות, התכלס, הכל על השולחן, אלה דברים שאני רוצה לשמור מהישראליות שלי.


ומה את רוצה למחוק מהישראליות שלך?

את היהירות, הזלזול, חוסר הסובלנות ואת התחושה של `מגיע לי`, שזה לא רק ישראלי, זה אירופאי, לבן, אשכנזי. יכול להיות שלא כל הישראלים הם כאלה, אבל בודאי הישראלים האשכנזים: מגיע לי הכול, ואני יודע יותר טוב מכולם על הכול. יש בי את התכונות האלו ואני מנסה להיות מודעת לזה, ולטפל בישראליות הזאת שנמצאת בתוכי.


איך את מרגישה כאשה שחיה ברמאללה?

אני מאוד אוהבת לחיות ברמאללה. כמובן שיש חוסר בטחון בחיים תחת כיבוש, אבל יש בטחון מאוד גדול לחיות בחברה שמכבדת את מבנה המשפחה, שנותנת לי מקום כאשה לעבוד, ליצור, להיות, לחיות. בחברה הישראלית אני מרגישה שאני צריכה להלחם ולהוכיח את עצמי בשביל המקום הזה. הכבוד הבסיסי שאת מקבלת בחברה הפלסטינית, כאשה, בחברה הישראלית צריכים להרוויח אותו. את לא מקבלת את זה מעצם היותך אדם בעל כבוד. את צריכה להיות משהו מיוחד, או להיות אובייקט מיני, אחרת את לא קיימת. בחברה הפלסטינית אני לא מרגישה ככה. אני מרגישה בטוחה ומכובדת, וטוב לי. אני לא נהנית לחיות תחת כיבוש, אני לא נהנית לעבור במחסום שזו חוויה משפילה וקשה כל פעם כשאני רוצה לצאת מהעיר. אני לא נהנית מזה שפולשים לתוך העיר. שפלשו אלי לבית, כאשר הילדות שלי מתעוררות... כשאין בטחון.
לפני כמה חודשים נסענו באוטובוס קטן לשכם, לרגל החג, אל משפחתו של בעלי. בדרך הותקפנו על ידי מתנחלים. הייתי בתוך האוטובוס עם הבנות שלי, וזו הפעם הראשונה שבה הותקפתי על ידי מתנחלים, לא כישראלית או כאקטיביסטית. בעבר, הותקפתי על ידי מתנחלים כפעילה שחוסמת כביש, או שחוסמת בולדוזר. אבל זו הפעם הראשונה שחוויתי את החוויה כמו פלסטינית. הן היו נערות צעירות מההתנחלות יצהר. הן יצאו למחסום ותקפו פלסטינים שישבו במכוניותיהם. כך הן הפגינו כנגד הקפאת ההתנחלויות. זה היה מוזר, כי כשהותקפתי כישראלית, הצבא הציל אותי מידי המתנחלים. והנה במחסום, הצבא כאילו עצר את המתנחלים, אבל לא היה ספק על מי הוא מגן. אם הצבא לא היה שם, המתנחלים, הנערות האלו, לא היו תוקפות את המכוניות. היה אנטגוניזם בינן לבין החיילים, אבל אין ספק שאם החיילים לא היו שם הן לא היו שם. היה קשה להיות שם עם הבנות שלי, להבהל, אבל לנסות לא להפחיד אותן.
כשיצאתי משכם עם בנותיי, עצרו אותי בתור ישראלית ששהתה בשטח איי. תמיד החיילים מופתעים כשאני יוצאת משכם. הם שואלים אותי: `מה עשית שם?` ואני אומרת להם: `אני חיה פה, אני נשואה ויש לי ילדים פה`. בראש שלהם, הם לא נמצאים שם בשבילי, אז הם מעבירים אותי.
אבל באותו יום, אני לא יודעת אם כחלק מהסלמה או בגלל שהיתה לי חותמת של עזה כשהצגתי את הדרכון, עצרו אותי. הייתי עם בנותיי, ורצו לשים עלי אזיקים. ואז, כי `לא היה נעים` לשים עלי אזיקים בפני הבנות, הם רצו לקחת את הבנות ממני. כשאמרתי להם `על גופתי המתה תקחו ממני את הבנות`, הם קלטו שהתכוונתי לזה, הפרו את ההוראה ולא שמו עלי אזיקים. זה היה בגלל שאני אשה יהודיה – אם הייתי אשה פלסטינית היו שמים עלי אזיקים, גם בפני הבנות שלי. ישנן נשים פלסטיניות רבות שמגיעים אליהן הביתה, ולוקחים אותן באזיקים, ומשאירים את הילדים שלהן בוכים. אבל איתי, כישראלית, היה להם קשה יותר, ואני מודה על כך שהם לא עשו לי את זה בפני הבנות שלי. חיכינו שהמשטרה תבוא לקחת אותי, שהינו, הבנות ואני, כשעה וחצי במחסום, בבוטקה עשויה בבטון, כאשר בינתיים החיילים משפילים פלסטינים. וכל הזמן הזה אני משחקת עם הבנות שלי כאילו שהכל כרגיל, מנסה שהכול ייראה עליז ושמח.


מה את חושבת על מקום האישה בחברה הפלסטינית, כאישה שחיה איתן ובתוכן?

אני מרגישה שהשאלה צריכה להיות מופנית לנשים פלסטיניות, לפמיניסטיות פלסטיניות, ולא אליי.
נראה שבכל העולם יש דיכוי של נשים ומיעוטים בכלל, ובעיקר מיעוטים פחות חזקים. שוביניזם, הומופוביה וקסנופוביה (שנאת זרים) נמצאים בכל חברה. אבל אני חושבת שיש איזושהי אשליה בחברה הישראלית, שאנחנו מתקדמים בענין מעמד האשה, שאצלנו אין דיכוי של נשים כמו בחברה המוסלמית. זוהי חלק מגישה גזענית השופטת תרבויות אחרות, אותן אנחנו לא מכירים מספיק ולא מבינים, לפי סטנדרטים של התרבות שלנו ומוצאת אותן נחשלות.
לכל חברה קולוניאלית יש גישה מתנשאת כלפי התרבות של בני הארץ שבה הם מתנחלים. אני לא מרגישה – כאישה – מדוכאת פחות בחברה הישראלית, לעומת החברה הפלסטינית. יש דיכוי מאותו סוג וגם דיכוי אחר. בחברה המערבית, למשל, יש לחץ על אשה להיות אובייקט מיני, להיות סקסית תמיד, כאשה ואף כנערה או ילדה. אני שמחה שהלחץ הזה נחסך מהבנות שלי. אני מרגישה שהן נמצאות במצב יותר מוגן. בכל מקום כנשים הן יצטרכו להיאבק על מקומן. אבל אני מעדיפה שזו תהיה החברה בה גדלות בנותי. היא לא מושלמת – גם פה, כמו בכל מקום בעולם יש הרבה עבודה כנגד סוגים שונים של דיכוי.
כמובן, מי שחי תחת כיבוש ונישול, והוא מיעוט בתוך החברה שלו, עובר דיכוי כפול. נשים פלסטיניות וילדיהן סובלים מהכיבוש יותר מכל אחד אחר. כך בעזה שהפכה לבית סוהר, שמחצית מכלל אוכלוסייתה, המונה מליון וחצי איש, הם מתחת לגיל 15. זהו אמנם כלא שאין מעליו תקרה, אבל יורים והורגים בכל מי שמתקרב לגבולות הכלא, לא משנה מי זה. זה כלא שאין בו ביקורים, ואין ממנו חופשות. כשהייתי בעזה קצת לפני המלחמה והטבח, שהתרחשו בדצמבר 2008 – ינואר 2009, פגשתי שם נשים שבנובמבר 2006, כשהצבא פלש לבית חנון, יצאו בהפגנה אל מול הצבא. נשים לא חמושות. פתחו עליהן באש, הרגו שתיים מהן ופצעו אנושות אחרות. פגשתי את אחת המארגנות של אותה הפגנה, אשה מדהימה. דיברנו על הילדים של הנשים שנרצחו בהפגנה הזאת ומי מטפל בהן, ושאלתי `אם היא היתה עושה את זה שוב`. והיא אמרה שכן, היא לא מצטערת.
ההפגנה הזאת שברה אצלי משהו. רצחו נשים בדם קר, וראו את זה בוידאו, והצליחו לעשות את זה ללא שום מחיר, שום תגובה בינלאומית. זה שבר אצלי משהו כי אני עובדת עשר שנים למען מאבק לא אלים נגד הכיבוש. אבל קשה לפעול למען מאבק לא אלים, כאשר יש קורבנות בנפש ולאף אחד לא איכפת. ולכן – כששתי הנשים הללו נרצחו, ובישראל כמעט אף אחד לא שמע על זה – שאלתי את עצמי אם יש סיכוי למאבק לא אלים.
מה שנותן תקווה ומה שמחזק את המאבק הבלתי אלים של פלסטינים, זה שהעולם מראה שכן שאיכפת לו. ולאחרונה התנועה הזו מתחזקת, במיוחד קמפיין ה-BDS, התנועה לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל.


את פעילה פוליטית. איזה סוג של פעילות פוליטית את עושה, וכיצד את מבטאת אותה כאשה?

אני חושבת שפעילות הפוליטית שלי באה מהמקום הפמיניסטי, כאשר אני מודעת לחוסר האיזון שקיים בין הכוחות הפועלים ולפער בפריבילגיות. זאת אומרת, אני באה כישראלית ואשכנזיה מהשכבה המדכאת, ומה שיש לי לעשות זה להצטרף למאבק הפלסטיני ממקום של תמיכה בו.


את באה כמסייעת?

אני לא יודעת אם המילה היא `מסייעת`, למרות שאני לא אומרת שאני לא מסייעת. אני מעדיפה את המילה `תומכת`. זה מאבק פלסטיני לשחרור, שבו אני תומכת. אני לא מובילה את המאבק הזה. אני לא יכולה לומר שזה לא המאבק שלי. זה כן המאבק שלי כי אני חיה פה. אבל המקום שלי כישראלית, הוא של תמיכה במאבק הפלסטיני לשחרור. הפלסטינים הם המארגנים, אומרים מה שהם צריכים מאיתנו ואנחנו מנסים לתמוך בדרך בה אנחנו יכולים. אני עובדת יחד עם נשים וגברים פלסטינים נגד הכיבוש, הדיכוי והנישול.
בתקופה 2001-2000, ביחד עם חברות וחברים נוספים, ייסדנו את התנועה לסולידריות בינלאומית - ISM. אני מעורבת במאבק מזה עשר שנים, מתחילת האינתיפאדה השניה. התנועה תומכת במאבק לא-אלים של פלסטינים, אין היררכיה בתנועה, אך את רוב התפקידים המרכזיים ב-ISM ממלאות נשים. אנחנו עובדות בעיקר עם הוועדות העממיות, שקמות באזורים מסוימים, שהן קבוצות פלסטיניות שמתארגנות בדרך כלל להיאבק נגד דברים שמדכאים את הקהילה שלהם, בדרך כלל אלו דברים מיידיים שמדכאים קהילה קטנה.
קורה עכשיו משהו חדש: איכשהו ישראל הצליחה מאוד לפצל את החברה הפלסטינית – גדה, עזה, פליטים, ירושלמים, פלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית, אזרחות ישראלית. ויש עכשיו תנועה לקראת איחוד, גם בדברים שאני מעורבת בהם, כמו הועדות העממיות. כל שנה יש כנס למאבק עממי לא אלים בבילעין. בכנס ב-2008 הם החליטו להקים ועדת תיאום לכל הועדות העממיות. כל אחד עדיין עובד על הדברים הישירים שתוקפים את הקהילה שלו, אבל הם כולם תומכים אחד בשני, לומדים אחד מהשני, עוזרים אחד לשני ומתחילים להסתכל על נושאים משותפים ותוקפים אותם.
למשל, בציון 20 שנה לנפילת חומת ברלין, פלסטינים מוועדות עממיות מכל רחבי הגדה התכנסו בקלנדיה והפילו חלק מהחומה כדי להעביר מסר משותף שאומר: כן, בואו נחגוג כי חומת ברלין נפלה, אבל יש חומה חדשה שקמה עכשיו בפלסטין . באמתחתם הרבה דברים יצירתיים כאלה שאנחנו עוד נראה בעתיד. ובגלל שזה משהו שהולך ומתחזק, אז יש גם התקפה מאוד רצינית עליהם: הרבה פעילים וחברים בוועדות העממיות נעצרים בזמן האחרון, ביניהן גם נשים פעילות, וגם ילדים, הרבה מאוד ילדים. הילדים האלה נעצרים כדי לנסות לדכא את גל ההתקוממות שמתחיל עכשיו, ומאוד מדאיג את ישראל. המעצרים הללו קשים מאוד, טראומטיים מאוד, לפעמים הם מצליחים לפגוע במאבק, אבל מאוד רחוקים מלעצור אותו. אני חושבת שאנחנו עומדים בפני התרחבות רצינית של המאבק הלא-אלים וכי השותפות הישראלית והבינלאומית היא אלמנט מאוד חשוב. הנשים שנרצחו בעזה, עליהן דיברתי קודם, לא היו מלוות בישראלים ובינלאומיים, וכאמור פתחו עליהן באש ורצחו שתיים מהן.
אין שום ספק שכשאנחנו, הישראלים והבינלאומיים, נמצאים בהפגנות, יש איזשהו ריסון של הצבא שכשפלסטינים מפגינים לבד לא קיים. לא משתמשים כמעט בנשק חי. ואני ראיתי את השינוי הזה קורה לנגד עיני. בתחילת האינתיפאדה, כשהצטרפנו להפגנות פלסטיניות, היו משתמשים רק בנשק חי. אבל כשהצבא ראה היו שאנחנו ביחד, פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, החיילים לא ידעו מה לעשות, ויכלו רק לירות באוויר, ובמשך הזמן – בגלל שזו נעשתה תופעה שהם ידעו שהיא קיימת – התחילו להשתמש בגז. לא השתמשו בגז נגד פלסטינים, אלא רק בנשק חי. והשינוי הזה התרחש רק בגלל שאנחנו שם. בעזה, בגלל שאנחנו לא יכולים להיכנס, השינוי הזה לא קיים.


לקראת סיום, האם תרצי להוסיף מסר כללי או להוסיף משהו שלא נשאלת לגביו?

כאשה וכיהודיה, המצב שקיים כרגע בעזה, הוא בלתי נסבל – ישראל משאירה אנשים חפים מפשע במצב של מילימטר לפני המתה. לא יתנו להם למות מרעב אבל גם לא יתנו להם לחיות. זה פשע מתמשך, וחייב להיות מחיר לפשע כזה.. מאוד קשה לי שאנשים מצליחים איכשהו לחיות כאילו שזה לא קורה, זה בלתי נסבל וזה חייב להפסיק.


עב
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב