קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר המשבר הנוכחי בין ישראל לאמריקה דומה למחלה מאת מירון רפופורט סוכנות הידיעות מען 18.3.2010 http://www.maannews.net/he/index.php?opr=ShowDetails&ID=14941 המשבר הנוכחי בין ישראל לאמריקה דומה למחלה. בהתחלה עולה החום, קצת כואב הראש, ונדמה לך שתקפה אותך איזו מחלה קלה שתיכף תעבור. אבל אחרי כמה ימים אתה רואה שהחום לא עובר, הכאב עובר מהראש לרגליים ואולי אפילו ללב, ואתה מבין שהפעם אתה חולה באמת, שאתה נמצא בצרה אמיתית. אולי בצרה הכי גדולה בחיים שלך. התקרית עם סגן הנשיא ג`ו ביידן נראתה בהתחלה כמו כאב ראש קל. הרי בסך הכל לא היה פה שום דבר חדש. ישראל החליטה להקים עוד 1600 יחידות דיור במזרח ירושלים, תוספת קטנה ל-250 אלף הישראלים שכבר חיים בשכונות שהוקמו מעבר לקו הירוק בירושלים. נכון, ארצות הברית והקהילה הבינלאומית מעולם לא הכירו רשמית בסיפוח מזרח ירושלים ומעולם לא הכריזו שהשכונות החדשות האלה הן חלק ממדינת ישראל. אבל עד היום המימשל האמריקאי ידע לעצום עין. נכון, הפעם ההכרזה על השכונה החדשה באה בדיוק כאשר סגן הנשיא ביידן הגיע לישראל ולפלסטין במטרה לחדש את המו`מ, ולכן הביכה אותו באופן אישי, אבל בעבר, במקרים כאלה, העלבון האמריקאי נמשך יום או יומיים, ואחרי זה `היחסים המיוחדים` בין ישראל לאמריקה חזרו למה שהיו. הפעם המצב שונה, הפעם מדובר במחלה רצינית, לא בכאב ראש קל. שגריר ישראל בוושינגטון מייקל אורן צוטט השבוע כמי שאומר שזהו המשבר הכי גרוע מ- 1975, אז איימה ארצות הברית להפסיק את הסיוע הצבאי לישראל. אחרים מזכירים את המשבר של 1991 אז החליט המימשל האמריקאי להתנות מתן ערבויות כספיות בסך 10 מיליארד דולאר לישראל בכך שתפסיק את ההתנחלויות. ב-1991 הלחץ האמריקאי הצליח. ממשלת יצחק שמיר נפלה במידה רבה בגלל האיומים מוושינגטון. ב-1975 המשבר היה על רקע טקטי, על רקע מחלוקת כיצד להתקדם להסכם ביניים עם מצרים. ביסוד המשבר ב-1991 עמד המימד האישי: שר החוץ האמריקאי ג`יימס בייקר לא סבל את ראש הממשלה יצחק שמיר. שני האלמנטים האלה נמצאים גם במשבר של היום. יש כאן משבר על רקע אישי, שכן אובמה לא יכול לשאת את נתניהו, וההיפך. יש כאן גם משבר טקטי, שכן אמריקה מאמינה באמת ובתמים שבנייה במזרח ירושלים תהרוס את `שיחות הקירבה` בין אבו מאזן לנתניהו. אבל הפעם, כך נדמה, יש במשבר אלמנט נוסף. בפעם הראשונה מאז שנות ה-60 יש תחושה שלישראל ולאמריקה יש לא רק רצונות שונים, אלא אינטרסים שונים. במלים אחרות, יש תחושה שהמשבר הפעם הוא אסטרטגי, משבר של אינטרסים. `היחסים המיוחדים` בין ארצות הברית וישראל צלחו גם את המשבר של 1975 וגם את המשבר של 1991. לא בטוח שזה יקרה גם הפעם. האולטימאטום שהעמידה הילארי קלינטון בפני נתניהו הוא כמעט בלתי אפשרי: או שיסכים להקפיא את הבנייה במזרח ירושלים, ואז ייאלץ לוותר על הקואליציה הימנית שלו ועל האידיאולוגיה שבה האמין מאז ומתמיד, או שידחה את האולטימטום, ואז יאבד את הידידה הכי גדולה – ואולי היחידה – של ישראל בעולם. אפשר לדמות את ישראל ואמריקה לשתי רכבות הנוסעות זו מול זו במסלול התנגשות. אבל הדימוי היותר נכון הוא שאמריקה החליפה את הפסים, והיא נוסעת לכיוון אחד, וישראל נוסעת לכיוון אחר, לגמרי לבד. וזה אולי אפילו יותר גרוע. יכ קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו