קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שלוש הפגנות, שבוע אחד וראש חדש ניסן
מאת שרון אורשלימי
הגדה השמאלית
20.3.10
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7390

בשבוע שעבר השתתפתי בשלושה אירועי מחאה: צעדת תעסוקה הוגנת עבור נשים לרגל יום האישה הבינלאומי, שאורגנה על ידי קואליציית ארגונים פמיניסטיים יהודים-ערבים; הפגנה נגד ההתנחלויות בשיח` ג`ראח במזרח ירושלים והפגנה נגד קווי ההפרדה שמונהגים באוטובוסים הציבוריים בירושלים, כתוצאה מקנאות חרדית. בקווים הללו נשים יושבות מאחור וגברים יושבים בקדמת האוטובוס. אירוע מחאה נוסף התקיים ביום שלישי, והוא תפילת ראש חודש ניסן של נשות הכותל, בעזרת הנשים ברחבת הכותל המערבי ובו לא נכחתי באופן אישי.

כשציינתי באוזני חברתי שאני מגיעה להפגנה בשיח` ג`ראח עם חולצה של יום האישה הבינלאומי הצבועה בצבע אדום ועליה מצוייר המגל המרקסיסטי, היא שאלה אותי: `מה הקשר?` והתשובה שלי הייתה: `ברור שיש קשר כי זה הרי אותו מאבק`. וכיצד זה אותו מאבק? במאמר קצר זה אבקש לענות על השאלה הזאת.

המאבק של יום האישה הבינלאומי למען תעסוקה הוגנת עוסק בשוק העבודה ובכך שהוא אינו שיוויוני כלפי נשים. ידוע לכולן כי נשים אינן משתכרות שכר שווה כמו הגברים העוסקים באותה העבודה בדיוק. אך דברים שגלויים פחות לציבור הרחב(ה) הם, ששוק העבודה כלל אינו מותאם לציבור הנשים העובדות. שוק העבודה כפי שהוא כיום הוא תוצר של תפיסת עולם קפיטליסטית, שבו הון כלכלי הוא העיקר, ללא שום ערכים של זכויות אדם, שוויון או כבוד עצמי. מה שאינו מכניס כסף, פשוט לא נחשב.

אך מעבר לקשר בין קפיטליזם לדיכוי נשים, מה שבלט בעיקר הוא הניראות של נשים ערביות במרחב היהודי התל אביבי. הצעדה עברה בשדרות רוטשילד, שדרות בן ציון ורחוב קינג ג`ורג`, האזור שבו הוגדרה התל אביביות. הצעדה של נשים ערביות למען תעסוקה הוגנת מכריחה את המרכז להביט בעיני הפריפריה, את היהודי/ה להביט בעיניה של הערביה, ואת המדינה להתייחס לאזרחיותיה. א/נשים שישבו בבתי הקפה שברחוב הרגישו בוודאי אי נוחות כאשר הן ראו חבורה של נשים ערביות, שרובן לובשות חג`אב (כיסוי ראש), צועדות למען זכויותיהן. עיניהן/ם אינן רואות בדרך כלל נשים ערביות לבושות חג`אב במרחב הציבורי התל אביבי. יתכן שאזניהן נבהלו לשמע הצרימה של השפה הלא מוכרת: המזרחית, הערבית. הנשים הללו לרגע לא התביישו בלאומיותן ובאו בגו זקוף לדרוש את מה שמגיע להן כבנות אנוש. המאבק למען תעסוקה הוגנת עבור נשים הוא גם המאבק על המרחב הציבורי.

המאבק בשיח` ג`ראח, אמנם אינו נובע מאותה תפיסת עולם קפיטליסטית (או שאולי כן?), אך הוא נובע מאותו המנגנון. מה זאת אומרת אותו המנגנון? המנגנון של הכיבוש: כיבוש של נשים בשוק העבודה, כיבושן על ידי המיניות ההטרוסקסואלית, כיבוש הפלסטינים/יות במזרח ירושלים ושטחי הגדה המערבית וכיבוש המרחב הציבורי והפיכתו ליהודי בלבד.

המאבק בשיח ג`ראח הוא מאבק על המרחב הציבורי באופן קונקרטי. המדיניות המכוונת של ממשלת ישראל ועיריית ירושלים לייהד את מזרח ירושלים היא שיצרה את המאבק האזרחי במדיניות עצמה. המדיניות מבקשת להעלים מן העין את הניראות הפלסטינית בשטחי ירושלים בתואנת אחדותה ואיחויה של העיר. אך העיר אינה מאוחדת והניסיון לטשטש את זהותה הפלסטינית נידון לכישלון חרוץ. המרחב הציבורי אינו שייך רק ליהודים בירושלים. יש גם לאום נוסף ב`ציון`.

משיח` ג`ראח להפגנה נוספת שהתקיימה במוצאי שבת נגד קווי ההפרדה באוטובוסים בירושלים, או כפי שקרא להם חבר הכנסת ניצן הורוביץ - `קווי ההשפלה`. גם כאן, המופלות לרעה הן נשים היושבות מאחור, בירכתי האוטובוס. המאבק על המרחב העירוני הירושלמי הוא אותו מאבק המבקש לדכא נשים ולהשאירן מאחור. אך מי שחושב/ת שזוהי מהות המאבק, טועה ובגדול. המאבק הוא על זכויות אזרחיות דמוקרטיות בסיסיות. המאבק אינו רק על מיקומן המרחבי של נשים, אלא על צביונה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל. אני מסרבת להשאיר את עיצוב המרחב היהודי-דמוקרטי ואת עיצוב השיח, ההוויה הדתית והמשמעות של להיות יהודי/ה בידי הקנאות החרדית.

ומן החרדים הטוענים לבלעדיות על היהדות למאבק האחרון בו לא לקחתי חלק השבוע: מאבקן של נשות הכותל לחופש פולחן במקום הקדוש ביותר לעם היהודי - רחבת הכותל המערבי. לנשות הכותל יש זכות אדם בסיסית, שלא נאמר זכות אזרח/ית בסיסית עוד יותר, להתפלל לפי מסורת אימותינו בעזרת הנשים בכותל המערבי. נשות הכותל מקיימות את חובתן מדאורייתא לקיים את תפילת ראש חודש במניין נשים מסורתי. נשים קיימו מנייני נשים לאורך ההיסטוריה, ומעולם לא היה על כך איסור הלכתי. מעניין, שמאז הקמת מדינת ישראל צומצם חופש הפולחן היהודי לפרשנות בלעדית אחת של רדיקליות חרדית שמרנית ותו לא. מדינת ישראל היא המקום היחידי בעולם שבו אין ליהודי/ה חופש דת וחופש פולחן.

המאבק שבא לידי ביטוי בארבעת אירועי המחאה הללו הוא מאבק עקרוני על חלוקת הכוח במרחב הפוליטי הישראלי במשמעותו הרחבה. בידי מי הכוח? האם הכוח הוא בידי קבלני הניקיון שמעסיקים נשים בהעסקה פוגענית השוללת את זכויותיהן לפנסיה, ותק ופרנסה בכבוד? האם הכוח הוא בידי המשטרה הדורסנית והאלימה שמפעילה את כוחה על מפגינים ללא שום התגרות מצידם/ן? האם הכוח הוא בידי מתנחלים הרואים רק את עצמם ומתעלמים מעם אחר היושב ב`ציון`? האם הכוח הוא בידי החרדים שטוענים לבלעדיות על היהדות בעוד זו דורסת את כל מי שעומד/ת לפניהם?

הקפיטליזם החזירי המאפיין את דיכויין של נשים בשוק העבודה, העובר דרך הכוחניות האלימה של המתנחלים בשיתוף ממשלת ישראל ומשטרת ישראל, ומגיע עד קווי ההשפלה בנסיעות ציבוריות בירושלים, הוא תוצר של אותו הדבר: שלטון ניאו-ליברלי, גברי, גזעני, ימני, המאמין בארץ ישראל השלמה. דכאני כלפי כל המגזרים, המעמדות, הלאומים והצבעים שאינם הוא. שלטון שמחפש להשליט סדר בכוח הזרוע ולא בכוח ההידברות, ההיגיון והשלום. שלטון שמעדיף הייררכיות מעמדיות, מגדריות, אתניות, דתיות ולאומיות. שלטון שרואה באחר, ובעיקר באחרת, איום על קיומו ועל צדקת דרכו הדורסנית, הכובשת, הקפיטליסטית והלאומנית.



עק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות