קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

בדרך לקאנוסה
מאת אורי אבנרי
הגדה השמאלית
27.3.10
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7404

בינואר 1077 הלך המלך היינריך ה-4 לקאנוסה. הוא עבר יחף את הרי האלפים המושלגים, לבוש כותונת-שיער של נזיר, והגיע למבצר בצפון איטליה, שבו התבצר ראש הכנסייה.

האפיפיור גרגורי ה-7 הטיל עליו חרם ונידוי, בגלל סכסוך שפרץ ביניהם על הזכות למנות את הבישופים ברחבי הרייך הגרמני. הנידוי סיכן את מעמדו של המלך, והוא החליט לעשות את הכול כדי להשיג את ביטולו.

שלושה ימים חיכה המלך לפני שערי קאנוסה, לא אכל ולא שתה, עד שהאפיפיור הסכים לפתוח את השער. אחרי שכרע לפני האפיפיור, הנידוי בוטל והסכסוך הסתיים (זמנית).

השבוע הלך בנימין נתניהו לקאנוסה שבארצות-הברית, כדי למנוע מהאפיפיור אובמה ה-1 להטיל עליו חרם.

בניגוד למלך הגרמני, ביבי ה-1 לא הלך יחף בשלג, לא החליף את חליפתו המחויטת בכותונת-נזיר, ולא ויתר על ארוחותיו הדשנות. אבל גם הוא נאלץ לחכות כמה ימים לפני שער הבית הלבן, עד שהאפיפיור הואיל בטובו לקבלו.

המלך הגרמני ידע שעליו לשלם את כל המחיר, כדי להשיג את המחילה. הוא כרע ברך. המלך הישראלי חשב שיוכל להתחכם, כדרכו. הוא לא כרע, בסך הכול קד קידה מרומזת. האפיפיור לא התרצה.

הפעם, ההליכה לקאנוסה לא הועילה. להיפך, היא החמירה את המצב. החרב הקטלנית של הנידוי האמריקאי ממשיכה לרחף על ראשו של נתניהו.

בישראל נחשב בנימין נתניהו למומחה מס` 1 לענייני ארצות-הברית. הוא הגיע אליה כילד, למד שם בבית-הספר ובאוניברסיטה ומדבר אמריקאית שוטפת, אם כי פשוטה ורדודה.

אבל הפעם טעה, וטעה בגדול.

ליבו של נתניהו בימין האמריקאי. ידידיו הטובים ביותר שם הם ניאו-שמרנים, רפובליקאים ימניים ומטיפים אוונגליים. אלה, כך נראה, הבטיחו לו שאובמה עומד להפסיד בקרב הגדול על חוק ביטוח-הבריאות ושיהיה מעתה ברווז צולע, עד למפלתו הבלתי-נמנעת בבחירות הבאות לנשיאות.

זה היה הימור, ונתניהו הפסיד בו.

בתחילת המשבר על הבנייה בירושלים המזרחית עדיין היה נתניהו בטוח בעצמו. אנשי אובמה נזפו בו, אבל לא יותר מדי. היה נדמה שסכסוך זה ייגמר ככל קודמיו: ירושלים תשלם מס-שפתיים, וושינגטון תעמיד פנים שהיריקה היא גשם.

אדם פחות יהיר היה אומר לעצמו: בוא לא נמהר. נחכה בבית עד שיתבהר מי ינצח בקרב על חוק-הבריאות. אז נחשוב ונחליט.

אך נתניהו ידע שמחכה לו באמריקה קבלת-פנים נלהבת בוועידת איפא`ק, ואיפא`ק הרי שולטת בוושינגטון. בלי לחשוב הרבה הוא טס לשם, נאם, זכה ברעם של מחיאות-כפיים. כשהוא שיכור מהצלחה זו המתין לפגישה בבית-הלבן, שבו היה אובמה אמור לחבק אותו לעיני המצלמות.

אבל בינתיים קרה משהו איום ונורא: חוק-הבריאות התקבל בקונגרס. אובמה נחל ניצחון, שהוגדר כ`היסטורי`. מול נתניהו לא התייצב אפיפיור נצור ומובס, אלא אדון הכנסייה במלוא תפארתו.

בישראל מתבדחים שיחידת-הזמן הקצרה ביותר היא הרגע שבין הופעת האור הירוק ברמזור לבין צפירת הנהג שמאחוריך. ידידי, האלוף מתי פלד, טען שיש רגע קצר יותר: הזמן הדרוש לקצין העולה בדרגה כדי להתרגל למעמדו החדש. אבל נראה שיש רגע קצר עוד יותר.

ג`ורג` מיטשל, המתווך המקפץ, מסר לנתניהו בירושלים את הסכמת אובמה לקבלו בבית הלבן. הטלוויזיה צילמה: מיטשל הושיט את ידו ולחץ את ידו של נתניהו בחום, שלח גם את ידו השנייה כדי לאחוז בזרועו, וחייך מאוזן לאוזן. ואז, ברגע שהיה נדמה לו שהמצלמה חדלה לצלם, נמחק החיוך מפניו בפתאומיות מסחררת, כאילו נפלה מסיכה, והתגלו פנים חמוצות וזועפות.

אילו היה נתניהו ער למה שקרה באותו רגע, היה נזהר בהמשך. אבל הזהירות אינה נמנית עם מעלותיו הבולטות. הוא ציפצף על אובמה ובישר לאלפי הנציגים המריעים של איפא`ק שהוא ימשיך לבנות בירושלים המזרחית, שאין הבדל בין ירושלים ותל-אביב, ושכל ממשלות ישראל בנו שם.

זה די נכון. גדול המתנחלים בירושלים היה טדי קולק, איש מפלגת-העבודה, ראש-העירייה של מערב-ירושלים בשעת הכיבוש. אבל טדי היה גאון. הוא הצליח לשטות בכל העולם, להופיע כאיש-שלום מושבע, לקבל את כל פרסי-השלום האפשריים (מלבד פרס-נובל), ובין פרס לפרס הקים בלי הרף שכונות חדשות על טהרת היהודים. (פעם שוחחתי בירושלים עם הלורד קארדון, אבי ההחלטה 242 של מועצת-הביטחון, מדינאי בריטי מפוכח וביקורתי מאוד כלפי ישראל. אחרי השיחה נפגש הלורד עם טדי, שהקדיש לו את כל היום וערך לו סיור מודרך בעיר. בערב נוכחתי לדעת שהלורד הפך לחסיד נלהב של טדי.) הסיסמה של טדי הייתה: לבנות ולא לדבר! לבנות ולא לעשות רעש!

אבל נתניהו אינו מסוגל לשתוק. אומרים על הצברים שהם `גומרים מהר` מפני שהם צריכים לרוץ ולספר לחברה`. נתניהו הוא צבר.

יתכן שאובמה היה מוכן להחיל על הבנייה בירושלים המזרחית את הכלל של הצבא האמריקאי לגבי ההומוסקסואלים: `אל תשאלו, אל תספרו`. אבל בשביל נתניהו דווקא הדיבור חשוב, מה גם שכל הממשלות שקדמו לו בנו בירושלים המזרחית.

גם טענה אחרת של נתניהו מעניינת. על השכונות היהודיות בירושלים המזרחית, הוא אמר, יש קונסנזוס. הרי כולם מסכימים שבהסכם-השלום הסופי הן יסופחו לישראל. גם מתווה קלינטון קבע לגבי ירושלים המזרחית ש`מה שיהודי יסופח לישראל, ומה שערבי יסופח לפלסטין.` אז למה לא לבנות בשכונות היהודיות?

זה מטיל אור על שיטה ציונית בדוקה. כשנוצר קונסנזוס בלתי-רשמי לגבי חלוקת שטח בין ישראל ופלסטין, ממשלת ישראל אומרת: אחרי שהוסכם על מה שאני מקבלת, בואו נדבר על שאר השטח. שלי שלי, עכשיו ננהל משא-ומתן על שלך. גילה, הר-חומה, נווה-יעקוב, פסגת-זאב ורמת-שלמה הם כבר שלנו. שם מותר לנו לבנות בלי הגבלה. נשאר רק הוויכוח על השכונות הערביות, שאנחנו מתכוונים לבנות בהן.

בעצם, מגיעה לנתניהו תודה. במשך עשרות שנים נהגו הכול להבחין בין `ההתנחלויות` בגדה המערבית לבין `השכונות היהודיות` בירושלים המזרחית. עכשיו נמחק ההבדל, והכול התחילו לדבר על ההתנחלויות בירושלים.

אז נתניהו בא לקאנוסה. הוא נכנס בשערי הבית הלבן. אובמה שמע את הצעותיו ואמר לו שזה לא מספיק. נתניהו הסתגר עם יועציו בחדר צדדי בבניין, ושב וחזר לאובמה. שוב אמר לו אובמה שזה לא מספיק. בכך זה נגמר: אין הסכמה. אין הודעה מוסכמת. אין תצלומים.

זה כבר לא `משבר`. זה דבר הרבה יותר חמור: מדיניות ארצות-הברית השתנתה. הספינה האמריקאית במזרח התיכון עשתה סיבוב גדול. זה לקח הרבה זמן, בדרך היו הרבה אכזבות לשוחרי-השלום. אבל עכשיו זה קורה.

מנוי וגמור עם נשיא ארצות-הברית להביא לסיום הסכסוך, המאיים על האינטרס הלאומי של ארצו. הוא רוצה הסכם-שלום. לא באחרית הימים, לא בעוד דור, אלא עכשיו. תוך שנתיים.

השינוי הזה בא לידי ביטוי ראשון במזרח ירושלים, מפני שלא יתכן שלום מבלי שירושלים המזרחית תהיה לבירת פלסטין. הבנייה הישראלית נועדה בדיוק למנוע אפשרות זו. לכן זוהי נקודת המבחן.

עד עכשיו שיחק נתניהו משחק כפול: פעם התכופף לעבר ארצות-הברית, פעם לעבר המתנחלים. אלוף בן, עורך בכיר ב`הארץ`, קרא לו בשבוע שעבר להחליט `בין בני בגין ואורי אבנרי` – לאמור, בין ישראל השלמה ופיתרון שתי-המדינות.

תודה על המחמאה, אבל הבחירה המעשית היא כעת בין ליברמן-ישי לבין ציפי לבני.

אין לנתניהו סיכוי להימלט מן הנידוי של אובמה כל עוד הוא שבוי בידי הקואליציה הנוכחית. אומרים שאדם פיקח הוא מי שמצליח להיחלץ ממלכודת שאדם חכם לא היה נכנס אליה מלכתחילה. אילו היה נתניהו חכם, לא היה מקים את הקואליציה הנוכחית. עכשיו נראה אם הוא לפחות פיקח.

מפלגת `קדימה` רחוקה מלהיות מפלגת-שלום. הפרצוף שלה מטושטש. במשך שנה שלמה באופוזיציה היא לא הצטיינה בשום דבר, ולא ניהלה שום מאבק עקרוני. אבל הציבור רואה בה מפלגה מתונה, בניגוד לשותפיו הקיצוניים של נתניהו. בסקרים האחרונים, `קדימה` הגדילה את היתרון הקטן שלה על הליכוד.

כדי להיכנס למשא-ומתן רציני עם הפלסטינים, כדרישת אובמה ושות`, ייאלץ נתניהו לפרק את הקואליציה שלו ולהכניס את לבני להיכל. עד אז יעמוד לפני השער הנעול של קאנוסה.

המאבק בין המלך לאפיפיור לא הסתיים באותו מעמד משפיל בקאנוסה. הוא נמשך הרבה זמן, ועוד היו בו תהפוכות רבות. הקרב בין נתניהו ואובמה יוכרע יותר מהר.




עק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות