קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר "העולם לא מקבל" הוא לא סתם נימוק בוויכוח nrg עפר שלח 31.03.10 http://www.nrg.co.il:80/online/1/ART2/088/065.html תדרוך הכתבים הצבאיים של שר הביטחון אהוד ברק ערב החג הוגדר כשיחת רקע, ולא שתוכנו היה מפיל מישהו מכם מהכיסא. במהלכו, בתשובה לשאלה, חזר ברק באופן טבעי, כמי שאומר אמת המקובלת על כולם, על המשפט שאנחנו מרבים לשמוע: העולם, אמר, פשוט אינו מקבל עוד את העבודה שארבעים ושתיים שנים אחרי מלחמת ששת הימים, אנחנו נראים כמי שמתכוונים להמשיך ולשלוט בעם אחר לזמן בלתי מוגבל. אנחנו, מהמיניסטר עד אחרון האזרחים, חוזרים ואומרים את המשפט הזה, מי בתקווה ומי בכעס, אבל לא מתעכבים על תוכנו. הוא נחשב בעינינו לנימוק בוויכוח, לא יותר. אבל תעצרו רגע ותחשבו עליו, הפעם בלי לבכות על אנטישמיות ולכעוס על זה שטחו עיני הגויים מלראות. העולם, זה שאנו סוחרים איתו ומקיימים איתו קשרי אקדמיה ותרבות וספורט וגם מודיעין וביטחון, פשוט לא מוכן לקבל את מה שלנו נדמה שהוא עוד נתון בשאלה. אני יודע שההשוואה מקוממת, אני יודע שישראל אינה מבוססת על עוול משווע כפי שהיתה דרום אפריקה הלבנה. אבל אני מניח שזה בדיוק המשפט שאמרו פוליטיקאים ואזרחים לבנים שם זה לזה, בעשורים שקדמו לנפילתו של משטר האפרטהייד. הרי ישבו שם אנשים לא פחות נבונים, לא פחות מפוכחים, לא פחות מאמינים בצדקתם מאיתנו. עבורם `העולם לא מקבל` לא היתה אזהרה ריקה, אלא מציאות מוכרת: העולם לא קיים עם דרום אפריקה קשרים מהרבה סוגים לאורך עשרות שנים. ובסוף, במהלך שמבחוץ נראה בלתי נמנע והעיכוב בו מיותר והרה אסון, האפרטהייד נפל. `עוד מעט משהו יקרה וכולם יחזרו לראות את זה` זה מה שמחכה לנו: את מציאות הגינויים וזקיפת הגבה כשאנחנו מזכירים מאיפה באנו אנחנו כבר מכירים, אבל עוד לא את החרם. לא את המצב שבו אמן ישראלי יצטרך להתכחש למקום שבו חי כדי שיוכל להציג את אמנותו בעולם, לא את המצב שבו החרם האקדמי לא יהיה יוזמה מקומית של שונאי ישראל אלא נורמה, לא את המצב שבו איש עסקים ישראלי יתקשה לסחור עם העולם. לא את המצב שבו כל מעשה של ממשלת ישראל וצבאה, הגיוני ומוצדק נקודתית ככל שיהיה, ייתפס כלא לגיטימי. עמוק בפנים אנחנו עדיין מאמינים שאנחנו צודקים ויפים, ועוד מעט משהו יקרה וכולם יחזרו לראות את זה, כמו פעם. אנחנו עדיין מאמינים שאנחנו חשובים: מעוז מבודד של קידמה ומערביות בלב איסלם, שעויין לא רק אותנו אלא גם אותם, מייצג נאמן של אינטרסים שאפילו המנוונת במדינות המערב אינה יכולה להתעלם מהם. כל זה נכון, אבל במציאות הנובעת מהמשפט המתחיל במילים `העולם אינו מקבל` כבר לא רלבנטי. גם דרום אפריקה ייצגה חלק מהאמונות והאינטרסים האלה, ובשלב מסויים העולם החליט שזה כבר לא חשוב. ברק, כמובן, אמר את הדברים בעיקר כטיעון. הוא ומפלגתו ויתרו כבר מזמן על מאבק אמיתי ליישום מה שנגזר ממנו. למעשה, מפלגת העבודה וברק אישית אחראים אולי יותר מכל לקריסתו של מה שכונה בישראל `שמאל`, התנועה הפוליטית שהאמינה שצריך לעשות משהו אקטיבי כדי לשנות את המצב מעיקרו. כשהוא אומר את המשפט הזה, ברק מתכוון למה שחרדי מתכוון כשהוא אומר `כשיבוא המשיח` - פעם, לא בזמני, לא באחריותי. ייתכן שהמשיח יגיע, מי יודע; ספק אם זה יקרה קודם שנתחיל להרגיש על בשרנו, צמוד וכואב, למה העולם מתכוון כשהוא לא מקבל. ד נ קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד